אלים, מפלצות, ומה שבניהם

הוא הביט בהם מתקרבים מרחוק, עיניו הירוקות רשפו איבה ושנאה. הנער הרים חרבו אל מול פניו, לחש חרש "למען אהוביי" ופצח בריצה מהירה לעברם.

כשראו אותו מתקרב החלו לגחח ואף קראו בקריאות בוז, אך פסקו כשהחלו לראות שבאופק הרחוק מאחוריו, גל עצום מתקרב אליהם ומדביק את הנער. ומתוך הגל נספו לאדמה יצורי ים מחרידים למראה, אשר יסייעו לנער, ככל הנראה. הנער חדל להתקרב ואז נעצר הגל ונעצרו היצורים. "מי מכם מעז להלחם נגדי קודם, ולאחר מכן בצבאי ?" הציג הנער שאלה ברצינות רבה. הם נראו מבולבלים, הביטו זה בזה בחשש, ולבסוף יצור מגודל ומכוער למראה פילס דרכו בין שאר הלוחמים הלא-אנושיים. "אני הוא פומפילוקרטיס, בנם של מוגיטה מלך מערות הקרח וונוסטוס רוח הסערה הדרומית. אני מוכן להלחם נגדך, בתנאי אחד-" "אני מאוד מצטער, אין שום תנאים. אני שמח לשמוע שאתה מוכן למות ראשון" השיב לו בקצרה הנער ושיסף את בטנו בתנועה מהירה.

 היצור המגודל הקיז דם מהפצע, אך לא נראה שזה הפריע לו כל כך. "יפה" אמר בקול חנוק היצור, והניף את מקבתו לפניו של הנער. הנער בלם בעזרת חרבו את המקבת האדיר שהיה עשוי דונג קפוא ועצמות.

המכה הבאה הייתה של הנער. "לפני שאתה תמות, לא תחשוף את זהותך?" שאל היצור בעודו בולם בחוזקה עוד מספר חבטות חזקות מהנער, בתקווה לבלבלו. שלושה-ארבעה מהלומות ואז הפתיע את יריבו כשדקר אותו בחזהו "אתה יכול לקרוא לי מוות, כי זה מה שאני בשבילך" אמר הנער וניתק חרבו מגוף היצור "וגם בשבילכם" חזר להביט בהמון שהשתתק במהלך הקרב, אך כעת הוא מתקדם במהירות אל הנער בחרבות שלופות וקריאות מלחמה.

הנער דקר, שיסף וביתר כל יצור שעמד בדרכו. הוא שבר, העיף והשתמש בנשקים שכוונו אליו. גם צבא הלוחמים הימיים היה לעזר רב במלחמה הזו, נחש ים ענק אחד סעד שלושה יצורים מבחילים בתאבון רב, ואף הרג עוד חמישה עשר. סרטן ענקי אחר העיף מספר כה רב של לוחמים לעבר הגל העצום, עד שגבעה גדולה של גוויות התווצרה אל מאחוריו. מספר בני ים רכובים על סוסוני ים גדולים לחמו בגבורה כנגד עשרה לוחמיים מרטיעים בהצלחה מרובה. ואילו לקראת סוף הקרב, כשהנער היה ממש תשוש וזקוק למנוחה, הגל הגדול שטף אותם, רענן את הנער ומילא מצבוריו. החזיר את התגבורת למעמקים והטביע במימיו את שאר פליטי המלחמה.

הנער שהיה אמור להיות רטוב, אך יבש, צעק אל השמיים "עוד לוחמים, דוד? האם אני מנודה טוב עכשיו?". רעם הרעים וגל מים קטן הרטיב את פניו של הנער. נדמה היה לו ששמע קול מוכר ואהוב, קול שאמר "על תתחצף. אתה לא מנודה" . הנער החל לצחוק בקול גדול, כה גדול שהיה מוכרח לשבת, אז הוא פסע לאט אל עבר החוף והתיישב על סלע. דמעה זלגה על לחיו כשהסתכל על חרבו בנוף הים, "אבא," לחש "אני מצטער שלא שמרתי טוב מספיק על המתנה שלך, היא המתנה האהובה עליי" המשיך ובחן בפעם המי-יודע-כמה את חרבו, וגילה פעם נוספת את הלהב שכבר בקושי מבריקה, שריטות רבות מאוד על הלהב וכתמי דם שהספיקו להשתקע על החרב משום שלא נוקתה. בזווית עינו, בהשתקפות הלהב ראה דמות נערה, זהובת שיער ועיניים אפורות.

הם הסתכלו אחד על השני דרך החרב, היא הייתה ממש מאחוריו. הוא מצמץ בכדי להבטיח שהוא לא מדמיין, והיא עדיין הייתה שם. הוא לקח נשימה עמוקה, קם כשחרבו בידו והסתובב אל הנערה. הנערה הזילה דמעות וחייכה חיוך עצוב, "שון" אמרה "מצאתי אותך" וחיבקה אותו בחוזקה.