לא בהשגחתי

סיימון ידע שמשהו לא בסדר כאשר הוא נכנס לדירה. האורות היו מכובים, וזה לא היה נורמלי. איזבל אמרה שהיא תהיה בבית. "איזי?" הוא הניח את התרמיל שהביא איתו. "איזבל?" לפתע, הוא שמע משהו שהפחיד אותו. איזי, מה קרה? מה את מנסה לעשות שם?

"סיימון, אל תבוא לכאן!" הקול של איזבל צווח בדיוק כמו הערפד שהתקרב לשירותים. "אני מתכוונת לזה, אני אתקע בך יתדות איפה שאתה!"

"איזבל...?" סיימון הרגיש את הפאניקה גואה בו. "איזי, מה קורה פה?" הוא לא התקרב עוד יותר לשירותים, למרות שהוא היה צריך להיאבק בעצמו כדי לא לפרוץ את הדלת ולהיכנס.

"אני לא יכולה לעשות את זה יותר, סיימון. אני לא יכולה פשוט... להיות פה. אני הייתי צריכה למות, לא מקס!" העיינים של סיימון התרחבו, בשמעו את המילים האלה, ואז הוא כמעט זינק אל הדלת כששמע את צרחתה של איזבל. "אני באה, מקס... אני באה."

"איזבל, לא!!" סיימון פרץ לתוך החדר. מה שהוא ראה גרם לו לקפוא במקומו. המראה של ארון התרופות הייתה מנופצת לרסיסים על הרצפה. החברה שלו ישבה על האסלה, אחד ממפרקי יהיה חתוך. גם היא עמדה להגיע לצד השני. "עצרי!"

"ל-למה? הוא זקוק לאחותו הגדולה.... הוא לבדו." איזבל הרימה את מבטה אל סיימון, מתחננת. "זו הייתה צריכה להיות אני, לא הוא, לא הוא!" היא התכווצה כאשר סיימון צעד קדימה. "לא, אמרתי לך! שלא תעז לנסות לשמור אותו רחוק ממני!" היא זינקה לעמידה כדי לחמוק ממנו, אבל סיימון היה מהיר יותר. הוא תפס את מפרקה המדמם, והפעיל עליו לחץ, בזמן שהוא קורע כוס חרס מידה האחרת. "ס-סיימון, תפסיק.... בבקשה... אני... אני לא רוצה להיות כאן יותר!"

"חבל מאוד." אמר לה סיימון, תופס אותה בתקיפות, ומושך אותה אל מחוץ לשירותים. הוא הוציא את הטלפון שלו מכיסו והחל לסמס לאלק. איזבל הפילה את הטלון מידו, נועצת בו מבט נוקב. זמעות החלו לזלוג במורד לחייה, גורמות למסקרה שלה לנזול. ליבו של סיימון כאב עליה. "למה לא אמרת לי, איזי?" הוא משך אותה קרוב אליו, מתעלם מהקרב שהשיבה לו. הוא החזיק אותה בתקיפות, מלטף את שערה. "ששש.... אני פה, זה בסדר." סיימון גילה שגם הוא, הוא עצמו, רועד. "אני... אני לא רוצה שתעזבי אותי, איזבל. אני אהיה אבוד בלעדייך."

"אני שונאת אותך, סיימון! אלוהים, אני שונאת אותך! אתה הסיבה שאני לא יכולה לעזוב!" איזבל הלמה בו. "פשוט צא מפה!"

"אני לא הולך לשום מקום!" סיימון הודיע מעל לצרחותיה. "את לא צריכה להיות לבד עכשיו." סיימון הוביל אותה בתקיפות לחדר השינה שלה, וסגר את הדלת. "אני אשאר ער איתך כל הלילה, אם אני אצטרך, איזי." סיימון הרים את הטלפון האלחוטי שעל השידה שלה וחייג לאלק שוב, פוקח עין על החברה שלו. איזבל צעדה בטירוף. הוא הרחיק כמה חפצים חדים מהשגתה, בזמן שחיכה לבכור הלייטוודים שיענה. קדימה, אלק! תענה לטלפון הארור הזה!

"איזבל, כדאי שזה יהיה חשוב. מגנוס ואני היינו עסוקים." קולו המעוצבן של אלק נשמע באוזנו של סיימון דקה לאחר מכן. 

"מצטער להפריע למסיבת הפיג'מות שלכם, אבל איזבל חווה פה התמוטטות עצבים." סיימון ענה בחדות. לא היה אכפת לו אם אלק התעצבן עליו. איזבל הייתה זו שחשובה עכשיו. לא אלק או מגנוס. "אתה יכול בבקשה לבוא לדבר איתה?"

אלק שכח לפתע את כל עיסוקיו. "מה קרה? איזי בסדר?"

"טוב, היא ניסתה להרוג את עצמה, אז אני לא חושב שהיא בסדר בכלל." סיימון ראה את איזבל מנסה להגיע לפתח החירום כדי להימלט. הוא תפס אותה, ומשך אותה בחזרה פנימה. "אני באמת חושב שאתה צריך להיות כאן עכשיו."  הוא החזיק המפרקה של איבל בתקיפות, מנסה לא להירתע כשניסתה לחפור בציפורניה בעורו. "ואולי תביא את ג'ייס וקליירי?" הוא ניתק, משאיר את אלק בלי זמן לענות. סיימון שתמש בשתי ידיו כדי לקחת אותה למטבח, יודע ששם נמצאת ערכת העזרה הראשונה. "אלק בדרך לכאן."

"אני שונאת אותך! איך יכולת לערב את אלק?" עיניה של איזבל רשפו בזעם. "הוא עומד להטיף לי!"

"את כועסת רק בגלל שאני לא אתן לך להיות אנוכית." סיימון ענה, קולו רך. הוא הרים את מבטו כשדפיקה נשמעה בדלת. "תיכנס, אלק." הוא נאנח בליבו בהקלה כשצייד הצללים נכנס לחדר. הוא נעמד בחזרה כשאלק פנה לאחותו. 

"איזי..." אלק דיבר בקול עדין, בזמן שכרע כך שיוכל להסתכל בפניה. הוא חופן את סנטרה בידו, גורם לה להסתכל עליו. "את לא ישנה בכלל, נכון?"

"מה זה משנה לך? אתה משתעשע לך עם מגנוס כל הזמן בכל מקרה. לא אכפת לך מהאחרים!" איזבל זזה אחורה בחדות. אבל זה לא המשיך הרבה זמן. אלק משך אותה אל בין זרועותיו, ועירסל אותה בזרועותיו בטון מרגיע. "תפ-תפסיק להיות כל כך נחמד אליי, לעזאזל איתך. גרמתי לאח שלנו להיהרג, לא אכפת לך?"

"את לא הרגת אותו," קולו של אלק נותר יציב, בזמן שהוא הוריד אותה למיטתה. הוא העיף מבט בסיימון. "מה קרה שהיא נשברה ככה?"

"אני לא יודע," סיימון השיב, "למעשה, אני בדיוק חזרתי מחזרה של הלהקה. משהו לא נראה לי טוב, אז התחלתי לחפש ומצאתי אותה ככה." סיימון נאנח, נשען כנגד הקיר. "זה קרה כבר בעבר, אלק?"

"לא שאני יודע, אבל היא ברחה לאידריס לזמן מה." אלק החזיר את תשומת ליבו לאיזבל. הנערה נחה כעת, למרות שעדיין הייתה לא שמחה, ועדיין בכתה. אחיה הרים והזיז מעיניה כמה קווצות שיער. "מגנוס חושב שיכול להיות שיש לו איזשהו פיתרון לזה." אלק הוציא את הטלפון שלו וסיימון צפה בו כשחייג מהר מספרים. "סיימון. אתה יכול להביא לי כוס מים ושתי גלולות משככי כאבים?"

"אה. בטח." סיימון יצא החוצה כדי למצוא את התרופה. תודות לחוש השמיעה שלו, הוא עדיין היה מסוגל לשמוע כל דבר שאלק אמר למגנוס. הוא עקב אחרי הרעיונות שהמכשף וצייד הצללים זרקו, אף אחד מהם לא היו יעילים לאיזבל, לפי דעתו של סיימון. 

"אמא גם חשבה על זה, כשהיא ברחה לשמן-מה. אבל אני לא יודע אם זה יתאים לה." אלק פסק ממחשבותיו כדי להקשיב למגנוס. סוף סוף, סיימון לא היה יכול למצוא סיבה להימנע מכניסה ישירה לחדר, אז הוא נכנס. "תודה, סיימון. זה יעזור לכאב הראש שלה." איזבל שכבה כעת על המיטה, ונראתה אומללה. אחיה לא זז סנטימטר כדי לתת לה מרחב. אלק חזר לשיחת הטלפון שלו לכמה דקות נוספות לפני שניתק. "מגנוס חושב שהיא צריכה להיות מאושפזת."

"זה יכול להיות רעיון חצי רע, אם להיות כנים." סיימון נאנח. הוא לא רצה לראות אותה במקום כזה. איזבל יותר חזקה מכך. "אין לכם איזו רונה למשהו כזה?"

"למשהו כזה? ככל הנראה שלא. אבל כרגע נתת לי רעיון טוב. אולי קליירי יכולה..." 

"לא!!" איזבל נעצה מבט רושף בשניהם כעת. "אנחנו לא מערבים אותה בזה! זה לא נכון! חוץ מזה, אני צריכה לסבול בכל מקרה!" זה הצית בה סיבוב חדש של היסטריה. סיימון עזר לאלק לקחת אותה בחזרה לאמבטיה. "איזבל שרה לייטווד, תפסיקי את אי השפיות הזאת, עכשיו ומיד!" צעק אלק. "אני לא אתן לאחותי לדבר ככה יותר!" הוא פנה לסיימון. "היי, ערפד. אם את אוהב אותה כל כך, תחזיק אותה בשבילי. אני עומד להרגיע אותה בסגנון ציידי צללים."

"אלכסנדר, אני נשבעת, אם תעז..." איזבל נעצה מבט זועם בסיימון, בזמן שהוא אחז במפרקיה בתקיפות. "זהו זה! אנחנו גמרנו! אני שונאת אותך!"  סיימון ה שתדל מאוד לא לתת למילותיה להשפיע עליו. הוא אמר לעצמו, שהיא הייתה בסך הכל היסטרית, ושהיא לא דיברה בבירור. הוא הושיב אותה בזמן שאחיה הבכור הוציא את האסטלה שלו. "זה לא עומד לפגוע בה, נכון?"

"לא יותר מלסמן אותה מהמאבק הזה." הוא החל לצייר את הרונה במדויק ככל שיכל. אלק עדיין לא סיים כשאיזבל נרדמה. "אוקיי. אנחנו יכולים להשכיב אותה עכשיו." הוא הרים את אחותו, והניח אותה על מיטתה שוב. "אתה יכול להישאר איתה? אני הולך להתקשר למגנוס שוב, עכשיו כשהיא נחה." סיימון הנהן, והלך להתיישב לידה. שיערה של איזבל היה מבולגן, אבל לסיימון לא היה אכפת. הוא רכן מעליה, ונישק אותה על מצחה, לוקח את ידה בידו. "אני יודע שאת כועסת עליי עכשיו, אבל אני מקווה שתסלחי לי כשהזמן יחלוף." אני לא אשא זאת אם תעזבי אותי. אני אהיה כל כך אבוד. הוא קם, ולאחר שנישק אותה על מצחה שוב, הוא עזר, סוגר את הדלת אחריו. "היי, אלק, אני צריך ללכת לחזרה של הלהקה."

"בטח. אני אפקח עין עליה. קליירי ומגנוס עומדים להגיע לכאן עם ג'ייס." אלק חייך. "ו... סיימון?"

סיימון פנה לאלק, ממצמץ. "כן?"

"תודה. אחותי היא ברת-מזל שיש לה מישהו כמוך."

סיימון הינהן, ואז עזב, סוגר את הדלת מאחוריו.

****