הכל התחיל בדג

וויתור זכיות וכל זה...

פעם לפני שנים רבות היה לי דג.
קראו לו פרנסיס.
דג זהב קטן ויפה כל כך.
הוא היה קסום.
דג הזהב של ליליה,
יום אחד נכנסתי למשרדי וראיתי אקווריום קטן מלא עד החצי מונח על שולחני. על המים צף לו עלה אחד של וורד. 
העלה החל לשקוע, רגע לפני שהוא נגע בקרקעית הוא הפך לדגיג קטן.
הדגיג היה מתסדר גם לבדו, מעולם אינו נפגע. המים לעולם לא השחירו,
האקווריום היה מקסים תמיד גם כאשר לא טיפלו בו.
שנים רבות התגאתי בתלמידה הזו, למרות שהייתי ראש בית סלית'רין והיא תלמידת גריפינדור. זה לא שינה לי.
---
יום אחד,
ישבתי במשרדי,
הדגיג שחה לו במים.
זה היה בערך אמצע הלילה,
ופתאום הדגיג השמיע רעש, וגדל, הוא יצא מהאקווריום וכבר לא נראה כמו דג,
כמו איילה כסופה וקטנה, היא פתחה את פיה ואמרה "ליליאן רוז אוונס- נולדה בשנת 1960 ונרצחה בתאריך ה-31 באוקטובר שנת 1981, ג''ימס הארולד פוטר- נולד בשנת 1960 ונרצח בתאריך ה- 31 באוקטובר שנת 1981, יהי זכרם ברוך"
בקול שקט שלעולם לא אשכח, קולה של לילי. האיילה השתנתה במהירות של מאית שנייה לגד קטן,
ששכב על צידו, צף על המים, ושוב, הפך לעלה כותרת ושקע לו לאט במים הצלולים, אבל הפעם, נגע בקרקעית, ונשאר שם.
הבטחתי לעצמי,
לילד,
שאעזור לו בכל דבר שיחפץ בו.
---
מביט בי בעיניים ירוקות וממיסות,
כמו של התינוק הקטנטן שישב על ברכיי אמו, עינייהם הירוקות של שניהם בוהקות בצבע איזמרגד,
מבקש משהו,
שאני פשוט לא יכול להגיד.
הורקרוקסים?
יופי, ממש יופי.
ראיתי לאן זה הביא אותי פעם קודמת.
"לא"
אני לא אשבר...
אני לא יכול.
רק רגע... זה דמבלדור!
האידיוט הזקן הזה שלח אותו לכאן!
"תגיד לדמבלדור שמה שהוא ראה זה מה שקרה ושיעזוב אותי ויפסיק לעסוק בזה כי אין בזה טעם!" התפרצתי והפתעה נראתה בעיני האיזמרגד של הנער.
כל אותו לילה לא ישנתי.
לא רק שהפרתי את ההבטחה,
הרגשתי כ
מו הפעם לפני כמעט 20 שנים שלילי אוונס עמדה מולי והתווכחה בכול כוחה בשביל שיהיה שוויון.
יושב כל הלילה על המיטה בתנוחה עוברית, גלי אשמה עוברים בי.
 ---
*יום אחד, לפני כ-20 שנים*

"אבל פרופסור, אי אפשר להחשיב את זה כטעות, זה נכון, פשוט לא הדרך שאתה לימדת" אמרה בנחישות,
תלימידה כל כך חכמה, לוחמנית ומוכשרת מעולם לא ראיתי.
"תביני אוונס, זה ל-"
"נכון שהוא לא כל כך משקיע בזה, אבל זה נכון!" נשארה בעמדתה,
"בלק יכול לעשות את המלחמות שלו"
"אתה יודע שהוא לא יעשה, משחקי הכבוד המפגרים שלו עוד יהרסו לו את הכל"

רק אחרי מלחמת הטשה מצידה, הסכמתי להשלים עם הטעות שלי.
שכן, מה אפשר לעשות, היא צדקה.
לא טיפשה הנערה הזאת.

*בחזרה לזמן הזה*
---
המלחמה הגדולה שכולם צפו, הגיעה.

ובישבילה,
בשביל אותה נערה קופצנית בת 20 שמתה,
נלחמתי על הוגוורטס.
כי זה הבן שלה.
כי לא יכולתי לתת לו למות.
נלחמתי בשבילה.
נלחמתי בשבילו.
והכל כבר מזמן עבר,
הוא כבר מבוגר,
והוא לא יודע בכלל כמה זה היה חשוב לי.
והאמת?
אני מעדיף שהוא גם לא ידע.

פרופסור ה. סלוגהרן