חברים/אויבים

הסיפור מתחיל, ככל הנראה, ביום בו הוכרזו המתמודדים לטורניר הקוסמים המשולש. היום התחיל באופן רגיל ביותר, כשנוויל העיר אותנו, אותי ואת הארי (מטלה שהוא עושה, דרך אגב, כי הרמיוני ביקשה ממנו בייאוש; "הם לא מתעוררים, והם יקבלו ציון גרוע בבגרויות, ואתה במילא קם, אז מה אכפת לך?" ביקשה ממנו בתחנונים.) בבוקר. היום היה בהיר למדי, והתרגשנו מאוד כשמקנוגל הכריזה להתייצב בשעות הצהריים להכרזת המועמדים. שמחתנו התבססה אמנם, בעיקר על העובדה כי השעה הנוחה של ההכרזה כיסתה בדיוק על שיעור שיקויים, אך המעמד המכובד לקח גם הוא חלק בהתרגשותנו. ותקוות שתלינו בכך שמועמדנו, בסופו של דבר, לא יהיה סדריק דיגורי הרכרוכי. לכן, כשהגיעה השעה המדוברת התייצבנו באולם הגדול בהתרגשות ובנכונות לכל דבר. או לפחות כך חשבנו. כשהקריאו את השם של הארי, הוא נראה המום, וכך גם הייתי אני. לרגע לא ידעתי איך להגיב, ולאחר מכן, התחילו המחשבות ה.. לא נעימות להזדחל אל מחשבתי. הוא בטח לא הצליח להתמודד עם חוסר צומת הלב, אז הוא הלך להשיג לעצמו עוד ממנה. ו-אם הוא מצא דרך להכניס את שמו אל הגביע, למה הוא לא סיפר גם לי? אז אני לא חשוב לא? אם כך, הוא לא חשוב לי.

וכך, כשפנה אלי, מוקף בדגל גריפינדור, (כי מובן שכל הבית תומך בו!) פשוט תקעתי בו מבט אדיש, אמרתי כמה דברים בקול נוטף ארס, והתהפכתי, מסיט את הכילות שסביב מיטתי כדי שיסתירו את פניו ההמומות.

 ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

 למחרת בבוקר, התרחקתי ממנו, וכשהרמיוני שאלה אותי אם משהו קרה, עניתי לה, בטון זועף, שתעזוב אותי לנפשי. ראיתי את העלבון בפניה שנייה לפני שהסתובבה באדישות והחלה לדבר במלוא המרץ עם הארי על "איזה ספרים שקלת לקרוא כדי להתכונן למשימה הראשונה?" ו-"היו לי כמה השערות לגבי נושא המשימה... מובן שחקרתי לגבי הטורנירים הקודמים..." והוא, הביט בה במבט משועמם, אך לא הפריע לשטף דיבורה. כשסיים לאכול, הוא עבר על פניי מבלי להראות כל סימן ולו קלוש ביותר לכך שהוא מכיר אותי. ובכן, חשבתי. שניים יכולים לשחק במשחק הזה.                                                 

ומאותו רגע והלאה, החלטתי לא לדבר איתו כלל. בשיעורים, התיישבתי רחוק ממנו ככל האפשר, השתדלתי שלא להיתקל בו במסדרונות, ובכללי התנהגנו כאויבים לכל נושא ודבר, על אף תחנוניה הנואשים של הרמיוני. לפי הרמיוני, בפעם האחרונה ששוחחה איתו בנוגע אליי, הוא אמר כמה משפטים... לא נעימים. היינו יכולים להמשיך להתנכר אחד לשני ללא בעיה... אלמלא ראיתי את הדרקונים.

 ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

יום אחד, כשהלכתי לבקר את האגריד (בעידודה של הרמיוני "זה שאתה לא מדבר עם הארי, לא אומר שאתה צריך להתנכר גם להאגריד") הוא פתח את הדלת, וכשראה שזה אני, חייך אליי חיוך גדול. "אני יש לי פה הפתעה גדולה בשבילך," אמר בהתרגשות, וזז מהדלת כך שאוכל להיכנס. "צ'ארלי!" קראתי, כשראיתי את  אחי בעל השיער הג'ינג'י כשלי. הוא התקדם לעברי, וכאילו השיב לשאלה שלא ניסחתי מרוב תדהמה. "מה אני עושה כאן? ובכן, תצטרך לראות בעצמך. הוא חייך אלי חיוך עצום, וגרר אותי לכיוון הדלת של הביקתה הקטנה. האגריד צחק צחוק לבבי, ואמר "אוו, אתה פה תאהב את זה, רון. רק להארי אני דואג. אתה פה תגיד לו מה שראית, בסדר?" לא יכולתי לתאר לעצמי מה עומד צ'ארלי להראות לי, עד שראיתי זאת במו עיני. היו אלה ארבעה דרקונים, בגובה של כ-4 מטרים, שגרמו לליבי ליפול לתחתונים. "זה..?" התחלתי לשאול בגמגום, מפחד לשמוע את התשובה. "זוהי המשימה הראשונה." אישר צ'ארלי את חששותי בחיוך גדול. ואז הבחין בהבעתי. "אוה, שכחתי... הארי בטורניר, נכון?" שאל בדאגה. הנהנתי בחוסר צומת-לב. אני מוכרח להתנצל בפניו. חשבתי בלבי. יתכן שלא אפגוש אותו יותר לאחר המשימה הראושנה.

למחרת, לא ידעתי אי לספר להארי את האמת הנוראה. לא רציתי לדבר איתו, כי ידעתי שדבר כזה יהיה כמו להיכנע, אך גם לא רציתי שיבוא לא מוכן למשימה ויימחץ על ידי דרקון ענק. לבסוף פניתי אל הרמיוני, והתחננתי בפניה שתלך להגיד להארי לבקר את האגריד. לאחר מספר דקות של "אם זה כל כך חשוב לך, וותר על הריב המטופש ודבר איתו", היא נכנעה, ופנתה למסור להארי את הודעתי. יום לאחר מכן, הבנתי שהרמיוני מילאה את בקשתי, כשפנה אליי והודיע לי, שאני לא חבר טוב במיוחד. ידעתי שככל הנראה האגריד הביע את הפתעתו מכך שהארי לא ידע דבר על הדרקונים, למרות שצ'ארלי הראה לי אותם. ישבתי שם, והייתי די נבוך, כי למרות הטיעונים שהצבתי בראשי כנגד טענתו, ידעתי שהוא צודק. לא תיפקדתי כחבר טוב במיוחד. בייחוד עכשיו, כשמאלפוי המסריח ייצר את סיכות ה"סדריק דיגורי שולט" ו"הארי פוטר מסריח" שלו, וכל הבית-ספר לעג לו, לא עמדתי לצידו. אפילו לא סיפרתי לו, שעומדים לתקוף אותו דרקונים. אבל גאוותי, משום מה, הייתה חשובה לי יותר. עכשיו, אני מצטער על כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא