הלורד וולדמורט-האמת

הלורד וולדמורט הסתכל בעיניו של התינוק חסר האונים.

רגע לפני כן הוא הרג את שני הוריו. הילד עדיין לא הבין שנגזר גורלו להיות לבד, שונה. אם ימשיך לחיות, כמובן, עובדה שמוטלת בספק.

אבל אדם שונה יכול בקלות רבה להפוך להיות מיוחד. זה הכול עניין של החלטה, ועוצמות נפשיות.

גם הלורד וולדמורט היה שונה. לא היה עוד אחד כמוהו בבית היתומים. את החלק ה"רגיל" האחרון בו, שמו, הוא שינה. הפך למיוחד עד טיפת דמו האחרונה. הוא הפך לחסין בפני המוות עצמו-דבר מיוחד ביותר.

הוא הפך להיות הלורד וולדמורט. אותו קוסם שאף אחד לא מעז להגות את שמו בקול. מלבד, אולי, דמבלדור. אבל דמבלדור זה סיפור אחר.

הפך להיות לחשנן, כשרון מולד שהוא למד לנצל עם השנים.

הוא התנתק מכל דבר שקירב אותו לאחרים, כאילו מפחד להזדהם מה "נורמאליות". כאילו היא מחלה מידבקת.

לדעתו, זו הייתה מעלתו הגדולה ביותר. אבל הוא פגש פעם קוסם זקן אחד, שאמר לו שהתכונה הזאת היא בדיוק מה שיביא למפלתו בסופו של דבר-היהירות. ברור שהלורד וולדמורט הרג אותו. האיש הזה הפחיד אותו-והלורד וולדמורט נהג להשמיד את מה שהפחיד אותו.

אדון האופל. כמה הוא אהב את הכינוי הזה! אוכלי המוות הנאמנים שלו, קבוצת המשרתים שלו... בהתחלה הוא אהב אותם. העריך אותם. ואז הוא גילה שהוא איבד את חלקם-שהם נהרגו בזמן ששירתו אותו. הוא החליט לאטום את עצמו, כדי לא להישבר. מאז, הלורד וולדמורט הפסיק להצטער על כל רצח. הוא הבין שהאדם היחיד שראוי להערכתו ואהבתו של אדון האופל הוא הלורד וולדמורט בעצמו. ככה הכי בטוח. ככה הוא לא ייפגע כל כך הרבה, כמו שקרה לו בעבר. הוא נפגע שוב. ושוב. ושוב. באיזה שהוא שלב זה נהיה קשה מנשוא.

התינוק התחיל לבכות. הלורד וולדמורט הניח שהוא לא מבין למה אף אחד לא בא להרגיע אותו.

בניגוד אליו, התינוק היה נאהב. כל כך שונה... אבל גם כל כך דומה.

זה הפחיד אותו.

והלורד וולדמורט נהג להשמיד את מה שהפחיד אותו.

הוא כיוון את שרביטו אל עבר הארי פוטר, וצעק: "אברה קדברה!"

~-~-~-~-~-

בבקשה תגיבו!