העשן נראה יפה לאור הירח

זה ארוך, בין הארוכים שכתבתי, וזה ממש מושקע.

אני מזה אשמח לתגובות.

עכשיו הפיק לא סתם בדרוג גבוהה, אני ממש מבקשת לא להתעלם מהדרוג, יש רמיזות למין ופגיע עצמית, אל תקראו מתחת לגיל ארבע עשרה- פשוט אל תקראו.

ואם אתם רואים את הפיק בפורום פאנפיקים אל תדאגו, לא גנבתי מאף אחת.

ג'ני נתנה לרוח הקרה לפרוע את שערה, היא ישבה על הספסל המתנדנד בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית שלהם ושאפה עמוק מהסיגריה שבין אצבעותיה. היא התחילה לעשן ברגע שהמלחמה נגמרה, הרגל מגונה שהרגיע אותה ואת החרדה שאהבה לשכון בתוך החזה שלה. היא עישנה בחוץ כי הארי לא אהב שהיא מעשנת, הוא התרחק מהסיגריות. ג'ני צחקה עליו פעם ואמרה לו שהוא יכול להפסיק עם הפוזות של הקדוש המעונה שלו, שיפסיק לנסות להיות דוגמה ומופת. היא אמרה לו שגם אם הוא יהיה הומו הוא יסתיר את זה ולא יעז לצאת מהארון כי הוא יחשוש שזה לא יהיה דבר מוכבד בשביל 'הנבחר', הוא צחק עליה בחזרה ואמר לה שהיא לא צריכה לדאוג כי הוא לא יכול להיות הומו כשהוא כול כך אוהב אותה. ואחר כך הוא נישק אותה, למרות הסיגריות, בדיוק כמו שהוא עושה עכשיו.

הארי ישב לצידה על הנדנה הרחבה, הוא אסף את רגליה לחיקו והתחושה הייתה נעימה. ג'ני שאפה את העשן פעם נוספת והמשיכה לשתוק, הארי התכופף ושלף את הסיגריה בין אצבעותיה, הוא שבר אותה לשתיים, כשהוא נזהר מהקצה החם הוא שמט את החצאים על הדשה, ג'ני לא הביטה אליו היא רק הוציאה אחת נוספת מהקופסה ועם מעט ריכוז היא הצליחה להדליק את הקצה גם בלי שרביט, מצית או גפרורים. ג'ני קירבה את הסיגריה לשפתיה, ברגע שהיא סיימה עם השאיפה הראשונה הארי דאג לכך שגורלה יהיה כמו של הקודמת והיא וויתרה, נותרה לה עוד חצי חפיסה בכיס אבל יהיה חבל לבזבז ככה סיגריות טובות, גם ככה היא לא מגיעה הרבה אל העולם המוגלגי כדי לקנות את הסיגריות והארי מסרב לקנות לה אותן למרות שהוא עובר שם הרבה פעמים. היא מבינה אותו, הוא חושב שזה מזיק לה אז הוא לא משתף עם זה פעולה, והיא לא מצליחה להסביר לו שזה הדבר היחיד ששומר אותה שפויה בלילות. זה והוא.

"ג'ני." הוא לוחש את שמה והיא מביטה בו, "בואי לישון." שתי המילים מזכירות לה את השעה המאוחרת, השעון שעל פרק ידו של הארי מצביע על השעה שתים בלילה, אבל היא לא מסוגלת לחזור למיטה, וגם הוא לא, מאז המלחמה השנייה לשניהם קשה לישון, השעות שלהם תמיד מאוחרות. ג'ני נאבקת בדחף להדליק סיגריה נוספת, היא יודעת שהארי לא ייתן לה לעשן שוב הלילה, היא חושבת על המילה רפארו בלחש אילם, מצביעה עם השרביט על סיגריה השנייה שהארי שבר ומכניסה אותה לקופסה, זו הייתה סיגריה כמעט חדשה והיא עדיין תוכל לעשן אותה בפעם אחרת. הארי לא אומר כלום, רק מחזיק חזק בידה ומוביל אותה למיטה שלהם. זה תמיד ככה, בימים היא פעלתנית וקשקשנית, השתיקה שמורה ללילות, ג'ני שונאת את הלילה, הוא תמיד קר ואפל, אבל היא בכל זאת לא מסוגלת להתיק את מבטה מהכוכבים.

בחדר הם עשו אהבה לפני שהלכו לישון, זה היה כבר דבר שבשגרה, משהו אחרון לעשות כדי לסגור את היום בצורה הטובה ביותר. הארי קירב אליו קצוות שער אדומה ולחה והריח אותה, פעם הוא אמר לה שהוא פשוט נהנה מהריח שלו והיא אהבה אותו בשל כך יותר, כשהיא שחררה אותו מבין זרועותיה הוא היה רפוי ומותש בחיבוקם המשותף, נשימותיו נעשו סדירות והיא נלחצה בזהירות מחיבוקו, הוא לא יתעורר עד הבוקר, היא ידעה, ככה זה תמיד היה אחרי שהם שכבו, אלה אם כן יהיה לו סיוט ואז הוא יתעורר ויחפש אותה, אם היא עדיין לא תהיה במיטה הוא כבר ידע איפה למצוא אותה.

 ג'ני לבשה קפוצ'ון גדול של הארי שכיסה אותה כמעט עד לברכיה ויצאה החוצה לאוויר הקפוא, זה היה הזמן לגמור את אותה הסיגריה מקודם, הפעם היא יצאה למרפסת ולא לגינה, סוגרת את דלת הזכוכית אחריה, המרפסת הייתה בצד השני של הבית כך שהריח לא יגיע עד לחדרם, היא הוציאה את הסיגריה שהתחילה קודם והדליקה אותה בשנית, אחרי שהנקוטין נכנס למחזור הדם שלה היא הרשתה לעצמה לחשוב, עברה שנה כמעט מהקרב שלהארי בוולדמורט, הוא השתקם, חוץ מהסיוטים התכופים שהיו משאירים אותו מיוזע בלילות.

היא לא ידעה למה היא לא, למה הלילה תמיד מביא איתו את השתיקה שלה, בלילה המילים לא מצאו את דרכם אל פיה, הם נשארו לכודות בראשה, היא ניסתה לבטא אותם אבל פשוט לא יכלה. הסיגריה נגמרה בידה וג'ני הפילה אותה על הדשה מתחתיה שהיה מלא בבדלים כמו זה. אולי זה היה הזמן לקחת  שיקוי שינה ולחזור אל בין ידיו של הארי.

בבוקר ג'ני חייכה אליו, היא אמרה לו כמה היא אוהבת אותו וכמה הוא מדהים, כול מה שהיא רצתה לומר לו בלילה אך פשוט לא הייתה מסוגלת, הוא נישק אותה בחום והלך להתקלח. היא נשארה מעט במיטה עד שקמה להכין להם קפה. הארי יצא מהמקלחת לבוש באותו הקפוצ'ון בו עישנה בלילה הקודם ג'ני העריכה את זה שהוא לא אמר כלום על ריח הסיגריות שבברור דבק לבגד ורק הניח אותו בסל הכביסה וחיפש אחד אחר.

הם שתו יחד קפה, ואז חלקו נשיקה אחת נוספת עד שהארי עזב למשרד הקסמים, משאיר את ג'ני בבית לכתוב כתבות על קווידיץ', עבודה שהיא הסיגה בקושי בגלל גילה הצעיר, היה לה חשד שהשם של הארי נתן לה את העבודה לא פחות מקישוריה בכתיבת מאמרים וכתבות לנביא, מה שגרם לה להתאמץ קשה כדי להוכיח שהיא ראויה לעבודה הזו.

בצהריים היא התעתקה להורים שלה, הארי כבר חיכה לה שם, החיוך הגדול לא מש מפניה מהרגע שנכנסה לגבולות המחילה, היא לא הפסיקה לדבר עם כולם לצחוק וליהנות. שונה לגמרי מהג'ני השותקת של הלילה, או שהג'ני של הלילה שונה מהג'ני של היום, היא לא ידעה לומר מיהי היא האמיתי, היא רק יכלה לומר שהיא מעדיפה את ג'ני של הבוקר, זאת שמסוגלת לצחוק ולדבר.

 הארי חיבק אותה מאחור ולחש לה שהוא מקווה שהיה לה יום טוב, היא אמרה לו שהיה לה יום מעט בודד כי היא הייתה צריכה להגיש את כתבה מחר על אש המחץ השני שיצא לשוק אז היא לא יצאה מהבית. היא הסיטה את ראשה הצידה והם התנשקו, כשהוא עדיין מחבק את מותניה מאחור, באיזשהו שלב ביל נהם שיסיגו לעצמם חדר, ג'ני רק חיכה אליו, היא ידעה שהוא לא יעמוד בחיוך של אחותו הקטנה, היו שלל חדרים פנויים במחילה כעת, כשאיש מאחיה לא גר יותר בבית ורק ג'יני, הארי ביל ופלר הענקית מהריון שרק החמיא לגזרתה אף יותר באו לאכול ארוחת צהריים באותו יום יחד עם הוריה.

הם באו לצהריים וערב בתורנויות, לא נותנים למולי וארתור לאכול לבד אלה אם כן ביקשו, מה שעשו לעתים רחוקות, מלבד ג'ורג' כול אחד מהם בא לפחות ארבע פעמים בשבוע לאיזו ארוחה, ג'ורג' היה מגיע ארבע פעמים בחודש, וזה עדיין היה קשה לראות אותו ללא פרד, ג'ני חשבה שבגלל זה הוא ממעט לבוא, כי הוא יודע עד כמה זה עוד כואב לכולם.

הארוחה של מולי הייתה כרגיל נפלאה, המנות מטובלות בהרבה מלח ותבלינים, מלבד המנה של פלר שנזהרה מאוד עם כול דבר שאכלה בגלל התינוק, היא הייתה בחודש התשיעי להריונה  והבטן שלה היוותה מקור להרבה בדיחות באותה הארוחה.

 ג'ני התעתקה חזרה לביתה בהרגשה מרוממת, על השולחן חיכה לה משלוח ששני ינשופים נשאו יחד, זה היה אש המחץ השני שיצא לשוק, ג'ני קיבלה אותו כנראה בגלל הכתבה שעשתה על המטאטא, היה די מדהים לקבל כזה דבר בדואר, אש המחץ הוא מטאטא של אלפי אוניות, ג'ני הייתה די סבורה שהמחיר של זה ינקה די טוב את הכספת המשותפת שלה ושל הארי בגרינגוטס אם יחליטו לקנות אחד, למרות שיהיה להם את הכספת של הארי בנפרד מכספתם המשותפת, או יותר נכון מה שהוא ירש מהוריו. הם החליטו לשמור את הכסף לילדים שיבואו, לא היה להם צורך בכסף הזה, הארי קיבל מספיק אוניות ממשרד הקסמים על התפקיד הוא מילא מלחמה, והיו את מאות המתנות ששלחו להם, בדיוק כמו שהם קיבלו עכשיו את אש המחץ הזה, היא כמובן תצטרך להוסיף בכתבה שלה את העובדה שהיא מחזיקה אחד כזה בבית בתור החזרת טובה על זה שנתנו לה את המטאטא כה יקר במתנה ואנשים יבינו שאם הארי פוטר מחזיק כזה מטאטא אז הוא באמת שווה. וזה בדיוק הסיבה שהחברה שלחה לה אותו.

מדי שבוע הם היו מקבלים מוצר חדש בתור מתנה, השם הארי פוטר הפך לסוג של מותג. אם יתברר שהארי פוטר או משהו ממקורביו משתמש, רחש או אפילו החזיק בו פעם החברות של המוצרים ידאגו לפרסם את זה במהירות. ג'ני תהתה מתי ימאס להם והם יחזירו את כול המתנות חזרה לשולח, סגורות בעטיפות המרהיבות שלהם. היא החלה לחשוש מתאריך יום ההולדת המתקרב של הארי, מאות ינשופים הולכים להציף את ביתם. מלאים במתנות מכול סוג. ושלא לדבר בכלל על מספר כרטיסי הברכה שהוא הולך לקבל, הם יצטרכו לכשף את ביתם כדי שהמוגלגים לא יבחינו בינשופים.

הארי הגיע שעתיים לפני שהחשיך, הוא היה מקפיד להגיע תמיד לפני השקיעה לביתם שבכיכר גרמלוד ובתקופה הזו שהשמש שקעה בה מאוחר זה היה קל, כמוה הוא ידע שהג'ני של היום שונה לגמרי מהג'ני של הלילה, הוא העדיף להגיע הביתה לפני החושך, או להגיע אחרי שהיא כבר הלכה לישון ואז הוא יחל לדמיין שהיא שותקת מעייפות, למרות זה קרה מעט כי היא נהגה לישון בשעות מאוחרות. כשהיא הראתה לו את אש המחץ המשופר שנח על השולחן שלהם בסלון הוא צחק והציע שינסו אותו, הם התעתקו לאזור כפרי שומם ורכבו בגובה רב, מספיק כדי שאנשים לא יוכלו להבדיל בניהם לבין ציפורים. ג'יני רכבה על המטאטא החדש, היא אפילו לא שאלה אותו אם הוא רוצה לנסות את אש המחץ החדש, הארי לא הסכים לעזוב את אש המחץ שקיבל בשנתו השלישית ללימודים, המתנה הראשונה שלו מסנדקו. אש המחץ שלה בהחלט היה מהיר יותר משלו והם נהנו להתחרות זה בזה לקו העצים ובחזרה, הרוח למעלה הייתה עזה וקפואה והם ירדו די מהר למטה. כשהם חזרו לאדמה הארי העביר את שערה המפוזר אל מאחורי אוזניה ונשק ללחיה בעדינות, יחד הם התעתקו לביתם וחלקו ארוחת ערב שכללה חביתה וטוסט, ג'ני הצטערה שקריצ'ר מת לפני חודשיים, הוא היה נוהג להכין להם ארוחות מדהימות. הארי פינה את הכלים וג'ני הביטה לשמיים, עיצומה של השקיעה פינה את שמחת היום שאפפה אותה חזרה  ללחץ העמום בחזה שחשה בכול ערב, הארי חש את השינוי במצב רוחה ונאנח בהשלמה. היא ידעה שיום אחד הם יצטרכו לדבר על השתיקה שלה, אבל זה היה באותו היום בו ידברו על סיוטיו.

המלחמה השאירה צלקות בכולם, ג'ני שתקה עם צאת הכוכבים עד אור ראשון והארי סבל מסיוטים בכול לילה כמעט, אפשר לומר שהם ממש התאימו אחד לשני, שניהם לא אהבו את מה שהחשכה הביאה איתה. בלילות היא יכלה רק לחבק אותו כשהתפתל מסיוטיו עד שנרגע ואחרי החודש הראשון שלהם יחד הארי הפסיק לנסות לדובב אותה בלילות וקיבל בהשלמה את שתיקתה המוזרה, היא הסכימה ללכת איתו פעם לבדיקות כדי לבדוק שזו לא תוצאה של קסם אפל  אבל מרפא שהתמחה בלחשים וקללות רק הפנה אותה לפסיכיאטר שרשם לה שיקוי עידוד פשוט. היא שתתה את השיקוי המגעיל במשך שבועיים עד שהבינה שזה פשוט לא עוזר.

האח שלהם הבליחה בירוק, פניו של שר הקסמים  נגלו בין הלהבות, הוא דיבר עם הארי על קמפיין עידוד כול שהוא לאוכלוסייה הקסומה נגד כוחות האופל  שהם העבירו למחר בבוקר במקום לשבוע הבא, ג'יני רצתה לומר לו בהצלחה, היא רצתה לומר לו שהיא גאה בו על האחריות לקמפיין שלם וגדול כזה. אבל המילים לא יכלו למצוא את הדרך לשפתיה, היה נראה שהארי קורא את זה בעיניים שלה, הוא הודה לה במלמול חלוש ונישק אותה בחוזקה, ג'ני הרשתה לעצמה לעצום עיניים ולהתמכר לתחושה הנעימה שהייתה כמעט הדבר היחיד שהצליח לסלק ממנה את החרדה, כשהארי התנתק ממנה היא הרגישה שהיא צריכה סיגריה באופן נואש. ג'ני יצאה החוצה במהירות, לוקחת את חפיסת הסיגריות שלה מהמדף, היא לא הסתובבה להתבונן בהארי אבל ידעה שעיניו העצובות יביטו בה לכול אורך הדרך עד שהדלת תיטרק מאחוריה, הוא ייתן לה לעשן שתי סיגריות בדממה ואז יבוא לחבק אותה ולומר לה שהוא תמיד יהיה שם בשבילה, זה כבר נהיה כמעט מנהג.

ג'ני התעוררה בבוקר, היא לא הופתעה לראות את עצמה ערומה מתחת לכסת שנחה מעל לשניהם ושומרת על חום גופם המשולב. הזיכרונות מהלילה הקודם מלאו אותה בחמימות והיא קמה להתקלח מנסה לצאת מהשמיכה בלי להזיז אותה יותר מדי כדי לא להעיר את הארי. המים בברז היו קפואים, היא טפחה על הברז עם השרביט ומלמלה לחש קטן וחום המים השתפר במידה ניכרת.

"לחש שימושי," הארי אמר,  ג'יני הסתובבה וראתה שהוא נשען על משקוף הדלת ומביט בה, סוקר את גופה הערום בהערכה, הוא היה לבוש במכנסיים אך ג'יני ראתה את זקפת הבוקר המסגירה.

"בוא, " היא אמרה בפשטות והוא בא, הם עשו אהבה על הקיר החלקלק ממים וסבון ששפכו אחד על השני בכמויות.  שערותיה הרטובות של ג'יני נדבקו לכול מקום, והארי השקיע הרבה זמן בהסטתן מגופה. זו לא הפעם הראשונה שעשו אהבה במקלחת, הוא הצמיד אותה לקיר והם גמרו מהר.

הם אכלו ארוחת בוקר יחד, שערותיהם עדיין נוצצות ולחות מהמקלחת, ג'יני שאלה מי מהם יביא את טדי לישון אצלם היום, הארי או היא.

הוא הזכיר לה שהוא עמוס היום ויגיע מאוחר, הוא התנצל, היום הוא יגיע רק אחרי שיחשיך.

היא השלימה את המשפט בראשה, הארי יגיע אחרי השעה שלוש, שהוא מקווה שהיא כבר רדומה לחלוטין והיא כמובן לא תישן, היא תהיה ערה עד שהוא יכנס למיטה וייתן נשיקה לראשה, ורק אחר כך, שהוא יקרב את רגליו הקפואות בעדינות אל האזור החם שבמיטה היא תוכל להירדם באמת, אבל היא לא תסמן לו שהיא ערה, ג'ני תניח להארי להאמין שהיא מסוגלת לישון בלעדיו.

הוא נישק אותה לפרידה יצא מההגנות הקסומות של הבית והתעתק למשרד הקסמים, ג'ני קראה לתנשמת שלה והצמידה לרגלה את הכתבה על אש המחץ, הם יעברו על הכתבה בנביא, ישנו מילים, יתקנו טעיות וישלחו את זה יחד עם הכתבות של מחר. מחר מי שיפתח את הנביא במדור הספורט יראה את הכתבה הנוצצת על אש המחץ המשופר שיצא לחנויות רק בעוד שבוע, לצד תמונה עוצרת נשימה של המטאטא יתנוסס שמה, ג'יני וויזלי. וכולם כבר יודעים מי היא.

היא הציצה בשעון, השעה הייתה תשע בבוקר, משעה את עשרה וחצי עד אחת יש משחק של ההרפיות מול קבוצה מצרפת שהיא צריכה לבקר, לכתוב על המשחקים האלה היה פשוט, צריך לכתוב מי הוביל במהלך רוב המשחק, מי ניפצע, מי נתן משחק יוצא מין הכלל וכמובן את התוצאה, כתבה קצרה שתהיה באמצע מדור הספורט ולא תמשוך הרבה צומת לב כי רוב הקוסמים באמת לא מתעניינים בקווידיץ' של נשים. אלה אם כן הנשים משחקות במיני, מה שמבטיח הרבה גברים עם משקפות בקהל.

בחמישה לשתיים אחרי המשחק ג'ני התעתקה  לביתה של  אנרומדה טונקס כדי לאסוף את טדי למשמרת של ימי רביעי, הם היו לוקחים אותו כול יום רביעי ויום ראשון פעם בשבועיים כדי לתת לסבתא שלו שהייתה בעלת המשמרת העיקרית עליו לנוח מעט.

ג'יני אהבה את טדי הקטן, היא הייתה נהנית לצפות בו חולם ולדעת שהלילה שלו עדיין מתוק, כשהוא יגדל או יתחיל לשאול שאלות קשות הלילה שלו עשוי להסתבך, אבל כרגע  הילד בין השנה וקצת לא אומר יותר הרבה יותר מ'סבתא'.

כשטדי היה מגיע ג'ני הקפידה לא לעשן, היא הסכימה עם הארי שהעישון רק מזיק לטדי, התחליף שלה במקום הסיגריה היה הארי עצמו. אבל היום הוא צריך להגיע מאוחר.

בזמן שתי כוסות התה והפטפוט קליל עם אנרומדה, ג'יני השתדלה לא להזכיר את הבת שלה, היא חיבבה את אמא של טדי, זו הייתה סיבה נוספת שבגללה אהבה כול כך את הפעוט, ג'יני ידעה כמה כאב לאנרומדה שהזכירה את ביתה גם אם בטעות.

ג'יני הרימה את התינוק במומחיות בזרועותיה, מרגישה את חומו של הפעוט הקטן והישנוני, משקלו היה מנחם, היא רצתה להיות מסוגלת להחזיק אותו שם לעד.

היא הגיע הביתה ברכבת המוגלגית, לא הייתה דרך נוחה להגיע עם התינוק לביתם, רשת הפולו לא מותאמת לתינוקות והיא לא יכולה להתעתק איתו עד שיהיה בן חמש, אז הרכבת הייתה האפשרות היחידה, למזלה טדי היה תינוק נוח, ולא הרבה לבכות בנסיעות שלהם, שעה וחצי היא הייתה ברכבות, היא החליפה פעמיים את הרכבת כדי להגיע ללונדון, ומשם אמצעי התחבורה נוחים, והיא הגיע לגרמלוד 12 בקלות.

"ברוך הבא הביתה, "היא אמרה לטדי כשנכנסו, היא והארי כבר הסכימו שהם יביאו לו את הבית הזה כשיגדל, טדי הוא יורש בית בלק דרך קשרי דם, גם אם אין כבר שם גדול למשפחת בלק ושם המשפחה של טדי הוא לופין. אנרומדה היא אחותה הגדולה של נרקיסה ולפיכך הירושה עוברת לצאצאיה.

אם דראקו מאלפוי היה נלחם על זה הירושה הייתה יכולה להיות שלו, אבל כנראה שהשם בלק לא משך את צומת ליבו באופן אובססיבי והוא הניח לנושא אחרי שיחה אחת עם הארי. והארי עצמו היה סוג של יורש, סיריוס מינה את הארי ליורשו, יחד עם הבית ותארי משפחת בלק, אבל הארי לא רצה בזה וג'ני יכלה להבין אותו, יש לו מספיק אחריות בעולם, והוא ישמח להעביר את התפקיד הזה למשהו אחר, לא בגלל שהוא מרגיש שלתפקיד יש הרבה אחריות, אלה בגלל שהוא תמיד יתהה אם סיריוס יהיה מרוצה ממנו או לא, והוא באמת לא צריך את הספקות האלה.

היא האכילה את טדי בבקבוק ונתנה לו לישון, הוא היה מותש מהנסיעה הרועשת ברכבת ואחרי ששחקו מעט הוא נרדם בין זרועותיה. היא הניחה אותו בעריסה והביטה בשעון, השעה הייתה שבע, והאור כמעט ונעלם, היא לא רצתה שהחושך יגיע, במיוחד לא כשהארי לא לצידה.

החרדה שוב נדחפה לה לחזה, ג'ני רצתה לסלק אותה משם, אבל לא הייתה מסוגלת,  תמונות עקובות חלפו בראשה, לפעמים שהיא לא הצליחה לחשוב על משהו אחר אז הלילה היה מביא איתו גם שידור חוזר של קללות שאין עליהן מחילה וחברים שנתונים בהמון לחץ, הקללות מרחפות סביבם ללא שליטה. ג'יני שנאה את הלילה.

היא בדקה שוב שהכול בסדר עם טדי ושחם לו מספיק ונמלטה לסגריה, מבקשת מהארי סליחה בליבה על זה שהיא מעשנת כשטדי אצלם. היא יצאה למרפסת, משאירה את הדלת פתוחה מעט כדי שתוכל לשמוע את טדי עם יבכה, היא התפללה בליבה שטדי לא ירגיש צורך לבכות הלילה.

סגריה שניה באה מיד אחרי שהראשונה הסתימה, ג'ני ניסתה לסלק את התמונות מראשה, מדליקה סגריה אחת אחרי השנייה ושואפת את הניקוטין עמוק פנימה. היא הרגישה חסרת שליטה, ללא יכולת להירגע. היא הדליקה סיגריה רביעית והכריחה את עצמה להאט את הקצב, היא לא יכולה לעשן עד שהארי יגיע, זה לא יהיה נכון וזה יגרום לה לעשן שתי חפיסות נוספות לפחות, מה שלא בריא בברור.

את הסיגריה הרביעית שלה היא עישנה לאט בכוונה מביטה בעשן האפור מסלסל מעלה , הריח יהיה מלא בעוד שלושה לילות, מה שאומר לילה חסר שינה לטדי, היא ניחשה שטדי לא היה מסוגל לישון בגלל הגנים שירש מאביו, כשחשבה על זה, זה גרם לה להיזכר בדמותו של רמוס לופין, פרסי ועוד הלאי שלא הכירה הרימו אותו והניחו אותו ליד אשתו הקרה, אבל לג'יני לא היו עוד דמעות להוריד עליו, את כול הדמעות שלה היא שחררה מעל לפרד, ולא הייתה מסוגלת לבכות יותר.

אז היא בכתה עכשיו, מתייפחת ללא כול וקורסת לישיבה כשגבה נשען על עמודי המרפסת, היא לא יבבה או התייפחה בקול, הדמעות זלגו בשקט. ג'יני יחלה לזה שהארי יהיה איתה, מבינה שהבדידות גרמה לה להיזכר, אולי עם טדי לא היה איתה היא הייתה מתעתקת לרון והרמיוני ומשתפת אותם בדמעות שקטות, אבל היא לא הייתה עושה את זה, היא הייתה בוכה לבדה בשקט, כמו בכול שאר הפעמים.

סוף הסיגריה התכלה לאט בין אצבעותיה, ג'יני הניחה לחום לצרוב את אצבעותיה, מרותקת לתחושת הכאב שהתפשטה בקצוות, בלי לדעת מדוע היא הצמידה את הסיגריה הבוערת באור אדמדם לקפל מרפקה הפנימי, הכאב המר השכיח ממנה את הדמעות והתמונות שעלו בה מאותו הלילה, היא התרכזה רק בכאב הצורב בזרועה, מרותקת היא הדליקה סיגריה נוספת, רק כדי לחרוך נקודה חדשה ליד הראשונה, ואז תפסה את מעשיה ושמטה את הסיגריה בבהלה, מפנימה מה עשתה לעצמה. היא נגעה בכוויה האדומה שיצרה לעצמה, ומילה הראשונה שלה בלילות זה חודשים מצאה את דרכה לשפתיה, ג'יני מלמלה "איה."

לא נורמלית, משוגעת, מטורפת, ועוד מילים כאלה הדהדו בראשה, היא עלתה נכנסה לביתה וחפשה דרך להסתיר את הכוויות האדומות והצורבות, להסתיר מעצמה ומהעולם. היא לבשה חולצה ארוכה מעל לכותונת הלילה שלה והתפללה שהארי לא ירגיש צורך להתבונן מתחת לה. המעשה האסור שעשתה יחד עם הדמעות והבהלה עייפו אותה לחלוטין ובפעם הראשונה זה חודשים ג'ני נרדמה בתשע בלילה, המחשבה האחרונה שלה הייתה כמה מוזר זה שהוציאה צליל בלילה בחושך.

היא התעוררה בבוקר, הכאב במרפקה הזכיר לה מה עשתה בלילה והיא פקחה את עיניה בבהלה. היא שכבה לבדה בחדר, האור הבהיר שמהחלון סנוור את עיניה והיא עצמה אותן שנית, החולצה עדיין הייתה מושפלת עד מפרקי הידיים, הארי כנראה לא הבחין בדבר, אולי הוא אפילו חושב שהיא משתקמת, שזה שהצליחה לישון בלעדיו הוא סימן טוב.

הארי. היא נזכרה, הוא לא היה איתה במיטה, והיא לא ידעה מה השעה,  היא יצאה מהמיטה הרחבה  ופקחה את דלת החדר, קולות תינוק אוכל את ארוחת הבוקר שלו ונקישת הכלים השוטפים את עצמם בכיור כילה לה שהארי מאכיל את טדי, היא הגיע למטבח, הארי באמת היה שם, יושב על כיסה ומביט בטדי משחק עם המחית שהארי הכין לו, ג'ני גלגלה את עיניה, האוכל של טדי היה בלתי מזוהה לחלוטין, במקרה הטוב אפשר יהיה להשוות אותו לדייסה. אבל זה בברור לא היה אחת, אלה אם כאן הארי גרם לדייסה פשוטה להיראות חלקה לחלוטין ובצבע ורדרד.

הארי חייך אליה כשראה אותה ואמר לה בוקר טוב, היא החזירה לו ברכת בוקר טוב חמימה והוא אמר לה להתקלח ולבוא לאכול, היא ראתה ששערו השחור היה מבריק מלחות, כנראה שריח הסיגריות דבק בסדינים ובגופו והוא מיהר להתקלח דבר ראשון בבוקר, היא לא הציע לו להתקלח איתה הפעם כי משהו מהם היה צריך לשמור על טדי, אז היא קפצה למקלחת כדי להתחיל את יומה, תחושת אשמה דקרה בה על זה שלא סיפרה להארי מה היה בערב לפני.

ג'ני התפשטה מבגדיה וזרקה אותם לערמת הכביסה המלוכלכת שהיא והארי התעצלו לאסוף כבר שבוע, אלה רק עלתה על גדותיה והסריח. היא נכנסה אל מתחת לזרם החמים. המים צרבו בכויות שלה, ג'ני התבוננה בהם וראתה את הנוזל הלבן שיצר בועה במרכז העור האדום, היא רימה את השרביט שלה וסילקה את הכוויות. לחש שימושי שלמדה מאימא, ג'ני תהתה למה לא עשתה את זה אתמול בלילה, היא משכה בכתפיה, תנועה מיותרת כי איש לא ייחל לראות אותה גם ככה. היא תמיד משונה בלילות, ההרגשה היא שהמוח שלה פשוט כבה, אין פלא שלא ריפאה את הכוויות האלה אתמול.

ג'ני נכנסה למטבח נקיה ומבושמת והצטרפה להארי שהניח על השולחן חביתה ובייקון לשניים.

"איך היה היום שלך אתמול?" היא שאלה אותו בחיוך.

"מדהים, זה הצליח באופן מעולה, אנחנו כנראה נעשה אותו דבר גם בשבוע הבא." הוא ענה לה בהתלהבות.

ג'ני החריכה את עצמה לחייך, אבל היא הרגישה מדוכדכת, אם הארי יעשה את זה גם בשבוע הבא פרוש הדבר שהיא תישאר לבד פעם נוספת, היא צריכה את הארי, הוא כמו סם בשבילה, במיוחד בלילה.

  "הסתדרת עם טדי אתמול?" הארי שאל, מאמין לחיוך הכפוי שעטתה ולא מבחין בכאב שהשתדלה להסתיר.

"הוא מתוק, " ג'ני התבוננה בפעוט שהיה עסוק במריחת מה שהיה אמור להיות ארוחת הבוקר שלו על המגש. "הוא נרדם ממש מהר אתמול, הנסיעה ברכבת גרמה לו להיות תשוש."

"אני ממש שמח, "הארי אמר לה, "הוא חשוב לי וזה עושה לי ממש טוב לראות אותך מאושרת איתו ככה."

"אני יודעת את זה הארי, הוא חשוב גם לי ואתה חשוב לי. אתה בערך כול העולם שלי, "היא תקנה את עצמה.

"אני אוהב אותך ג'ני, "המבט בעיניו היה בלתי ניתן לפקפוק, היא ידעה שהוא באמת אוהב אותה, היא גם ידעה שהוא נמנע למעלות את נושא העישון של אתמול בלילה, היא שמחה שזכרה את הלחש לסילוק הכוויות מעצמה.

"מתי אתה הולך לעבודה היום?" היא שאלה אותו.

הארי חייך אליה, הוא כנראה רצה לומר לה את זה כבר מהבוקר, "אני לא. קיבלתי יום חופש."

הפעם החיוך של ג'ני היה אמיתי במאה אחוזים, "יש לי שעה של עבודה ואז אני פנויה לגמרי, הלחץ הגדול שלי יתחיל רק בעוד חודש, עם תחילת אליפות אירופה."

"אז תעבדי שעה בבוקר ואז נלך לטייל אני את וטדי, " הוא אמר לה והיא קרנה מאושר גם בלי ממש לדעת למה, המחשבה הזו שהיא תטייל איתו ועם טדי, ממש כמו המשפחה הקטנה שהיא כול כך רוצה שתהיה לה.

אז היא עבדה במהירות בזמן שהארי השגיח על טדי ושיחק איתו, היא הייתה נחושה לסיים את הכתבה שלה במהירות אבל בלי להוריד מאיכותה או לעשות אותה בחצי  קשב, לצערה זה לכך יותר זמן ממה שחשבה. אבל שסימה בסוף אחרי שעה וחצי השמש כבר הספיקה לחמם מעט את האוויר הלח שבחוץ, הם הלבישו את טדי בסוודר קטנטן ירוק, ג'ני פנתה לקחת את מנשא הרחף שלו שכהארי השתנק בבהלה.

"מה קרה?" היא הסתובבה אליו מהר, הארי הצביע על טדי ללא מילים, שערו של התינוק היה ירוק כמו הסוודר שלו, השרביט של הארי היה תחוב בכיס מכנסיו, לא הוא היה אחראי לשערו של טדי.

"אז הוא מטמורפוז?"

"כנראה."

ג'ני חייכה.

הם הלבישו על ראשו כובע קטן שכיסה את שערותיו הצבעוניות, אחרת אנשים היו יכולים לחשוב שהם מתעללים בילד קטן וצובעים את ראשו של התינוק.

"סבתא  שלו תשמח לראות שהוא ירש את זה מאימא שלו."

"אני מסכימה אתך, זה יעשה אותה למאושרת."

הם ארזו כריכים ותרמוס עם תה מתוק ותפסו אוטובוס מחוץ לעיר, ג'ני השתהתה עד כמה קווי התחבורה המוגלגיים היו יעילים.

הם ירדו על הדרך הראשית ליד שדות החיטה המצהיבים, הארי הפעיל את כפתור הרחף של הכיסא שבו סחבו את טדי, מה שגרם לרצועות שקשרו את הכיסא אל הגב לרחף מעט מעל לכתפיים שלו ולגרום לתינוק להיות חסר משקל. הטיול שלהם היה פשוט, הליכה קלה לאורך השדות הריחניים ולנוף שנדמה אין סופי מכול כיוון,  הם עצרו לפעמים ונתנו לטדי להתבונן בנוף מבין זרועותיהם, ג'ני הייתה מאושרת, היא כמעט ושככה את הלילה הקודם.

כמעט.

הם חזרו לביתה של אנרומדה כדי לשים את טדי בביתו, כשהיא ראתה את שערו של טדי דמעות של אושר מילאו את עיניה והיא התייפחה.

הארי וג'ני נשארו איתה עד שנרגעה מספיק כדי להציע להם תה ומשהו קל לאכול לפני שהם ילכו הביתה, ראשה פנה אל האור מחוץ לחלון, הארי הביט אל השעון שעל פרק ידו והם נאלצו לסרב בנימוס, השמש ירדה במהירות והם היו צריכים להגיע לביתם, וחוץ מזה, הם הוסיפו, שהם אינם רוצים להיות לה לטורח.

הם התעתקו לביתם בקול הפקיקה המוכר, "אני שמחה שטדי הוא מטמורפוז."

"גם אני ג'יני, יש בזה משהו מנחם לדעת שהוא ירש את התכונה הזו מאימא שלו, זה ממש נדיר. הם מיוחדים."

"הוא מיוחד, היא הייתה מיוחדת."

שתיקה.

ג'יני נשכה את שפתיה, "אני מצטערת שאמרתי את זה הארי."

הוא החזיק את פניה בידיו, "זה הלילה." העיניים שלו היו קרובות, ג'ני יכלה לראות בהם את העצב, היא דחפה  בעדינות את ידיה ממנו, "לא הייתי צריכה לומר את זה." הוא רק שתק שוב, ג'ני רצתה להעיף את העצב מעיניו, היא לא הייתה מסוגלת לראות אותו עצוב ככה ולדעת שהיא זאת שגרמה את זה, או לפחות לדעת שהיא לא יכולה לשנות או לסלק את העצב עכשיו.

היא התרוממה ונישקה את הארי המופתע על פיו, נשיקה קצרה ומלוחה, שאחריה היא יצאה החוצה, לא לגינה אלה לרחוב, היא יצאה בצעדים מהירים, הארי לא רדף אחריה, אולי הוא חשב שהיא יוצאת לעשן,  הכוכבים התחילו לצאת אבל הם לא העיקו על חזה יותר מקודם, הגוש ישב שם עוד לפני שיצאו.

ג'ני הלכה בלי לדעת לאן, היא צעדה ברחובותיה הסואנים של לונדון, הלכה רק בשביל ללכת, הרגלים נשאו אותה במעגלים, היא זיהתה שלטים ורחובות במעומם, מעולם לא היה לה צורך לטייל בלונדון המוגלגית. לא היה עליה כסף או סיגריות אז היא זימנה בלחש אילם חבילה אחת של מלברו מקיוסק פתוח והמשיכה ללכת.

בסופו של דבר ג'ני  קרסה על נדנדה חלודה באזור שהיא לא זיהתה באחד האזורים היותר חשוכים של לונדון, היא יכלה לשמוע צעקות שיכורים מבית הדירות שהיה בהמשך הרחוב, מוזיקת מאטל עלתה מהרדיו של המכונית החונה, ג'ני ראתה צלליות של שני נערים מתנשקים בתוכה.

היא הדליקה סיגריה ושאפה את העשן, כבר שנה היא מעשנת, זה התחיל מלונה, שנתנה לה משהו קצת יותר חזק מסיגריות, החשיש שלונה הביאה לה הצליח להרגיע את החרדה ששכבה לה בבטן,  כשהן הציעו מעט להארי הוא התנגד וג'ני לא לחצה.

היא ידעה שהיא לא אחראית, שהארי ידאג לה, הוא לא ימצא אותה בגינה כמו תמיד ויטיל איזה כישוף מוזר שימצא אותה, הוא מעולה בקסמים כאלה מאז שנה שעברה, כמו קסמי ההגנה שהוסיף לגרמלוד 12 אותם הוא למד בשנה הקשה הזו נתנה לו הרגלי הגנה גדולים ונתנה לה רבה חששות והרבה כאב.

היא כבתה את הסיגריה על זרועה הפנימית, נחושה למצוא בכאב מפלט מול המחשבות הצורבות שלה. הכאב באמת שיחרר אותה מהמחשבות, היא יכלה להתרכז רק בצריבה שחשה בזרועה, היא כיבתה את הסיגריה ליד הקווים הכחלחלים שבעומק זרועה, מהכאב היא רצתה לצרוח, אבל הצרחה לא יצאה החוצה. כרגיל.

היא רפאה את הכוויה בלחש אילם והדליקה לעצמה סיגריה נוספת, היא שאפה אותה פנימה, נחושה לא לכבות אותה על גופה ולהסתפק בכאב שכבר היה לה, היא לא צריכה לכבות עוד אחת, זיכרון הכאב עדיין היה טרי במוחה.

 קול פקיקה מוכר נשמעה באחת הסמטאות והרמיוני התקרבה אליה בחושך, בצעדים מהירים, "ג'ני, הפחדת אותנו למוות, הייתי צריכה לנצל כמה קשרים עם משרד הקסמים כדי למצוא אותך, מזל שיש מעקבים על שרביטים, את רוצה לבוא הביתה?" היא שאלה בקול לחוץ בנשימה אחת, " הארי ורון משתגעים."

ג'ני הנהנה בשקט, היא נתנה להרמיוני לחבק אותה בעדינות ולהתעתק איתה לכיכר גרמלוד. היא חשבה שהארי יקפוץ עליה ויחבק אותה בהקלה, אבל ראשו בקושי התרומם ממסעד הספה ועיניו שהתבוננו בה פשוט היו פגועות. העיניים הירוקות שג'ני כול כך אהבה בהארי היו ענקיות, רון ישב שפוף לידו לג'ני היה ברור שדיברו על ששמעו את כול הפקיקה, המשפט הלא גמור נותר בפיו של רון, כשהוא קם לעברה וחיבק אותה חזק, "ג'ני הלחצת אותנו ממש, דאגנו לך שעות, הארי חיכה שתחזרי שעתיים לפני שהתקשר לטלפון של הרמיוני. נעלמת לחמש שעות."

זה לא היה נראה לה כמו חמש שעות אבל השעון שעל הקיר הראה שרון צדק, היא הלכה במשך שעות, בלי להתחשב באיש, היא התרחקה ברחבי לונדון הבירה כנראה שמרחקים שבדרך כלל היתה לוקחת להם אוטובוס

ג'יני נשכה את שפתיה והתבוננה בארי, היא הייתה מודעת לכך שרון ממשיך לדבר איתה אבל כול צומת הלב שלה הייתה מופנית כלפי הארי. הוא לא הסתכל בעיניה, מבטו היה מופנה אל כפות ידיו, ג'ני נשכה את שפתיה. זה לא היה בסדר. ההיא יכלה לחוש את פעימות ליבה החרדות. ג'ני חשה את ראיתה מתערפלת, דוק דמעות מלאה את עיניה והיא חשה רטיבות בלחיה, ג'ני הבינה שהיא בוכה.

בכי שקט, בדממה. כמה זמן היא לא בכתה בלילה, בלילה אין רגשות, בלילה הדבר היחיד שהיא נותנת לעצמה להרגיש זה אהבה, כי אהבה היא רגש לא מזיק, רגש לא מכאיב. הדמעות הפתיעו אותה, בכי לא היה אופציה כבר שנה, היא אפילו לא הייתה מסוגלת לבכות.

ונראה שגם הרמיוני הבחינה בכך, המבט המופתע שהיה על פניה בזמן שחיפשה בתיק שלה נייר רך לניגוב הדמעות הבהיר לג'ני שהיא מרוצה, זו הייתה הרמיוני שדחפה אותה לדבר עם פסיכולוג מוגלגי וזו הייתה הרמיוני שאליה היא הייתה בורחת כשהיה לה קשה והארי לה היה שם באותו הרגע.

הרמיוני הושיטה לה דף נייר קטן רך ומבושם, ג'ני סירבה לנייר, נענעה בראשה ומחתה את הדמעות בקצה שרוולה, טריקת המרפסת החזקה רמזה לה שהארי יצא החוצה, היא הרימה את הראש וראתה אותו מחוץ לבית, הזגוגית הרועדת עיוותה את צורת גופו.

"רון, צא אליו." קולה של הרמיוני היה תקיף, כמו תמיד ברגעי לחץ היא הייתה מסוגלת לשלוט על הכול ביד רמה, רון נתן עוד מבט דואג לעבר ג'ני ויצא אחרי הארי, החדר נהיה שקט, ג'ני הייתה מסוגלת לשמוע את קול הנשימות הכבדות שלה.

"את תדאגי ג'ין, הכול יראה שונה בבוקר, הארי פשוט דאג לך. ממש דאג לך. לכולנו עוברים סרטים בראש מהתקופה הזו, אני מניחה שפשוט נשברתם לרגע, הכול יראה שונה בבוקר, " הרמיוני אמרה שוב, הייתה תקיפות בקול שלה, כאילו היא מנסה להכריח את ג'ני להאמין לזה. היא הובילה את ג'ני לספה והושיבה אותה בעדינות, כמו שמטפלים בילד קטן. אחרי שהייתה בטוחה שהיא נשענת ביציבות על הכרים היא הכינה לשתיהן קפה חזק והתיישבה לידה ברגליים משוכלות.

"ג'ני." הרמיוני השתתקה כאילו היא מנסה לברור את המילים בזהירות, "אנחנו בסדר עם השתיקה שלך בלילה. באמת. אני לא אומרת שאני שמחה שאת שותקת אבל אנחנו מבינים ולא נפגעים." שתיקה, "אנחנו כמובן זה גם הארי, דיברנו בזמן שחיכינו שהכישוף שלי יאתר אותך, קשה לו. אבל הוא אוהב אותך ג'ני, הוא באמת אוהב אותך. כולנו אוהבים אותך." את המשפט האחרון הרמיוני כמעט לחשה.

ג'ני  הנהנה, היא ידעה שהרמיוני תרצה תגובה, אבל הראש שלה בלילה עבד כמו תוך סירופ, ולגמרי נמאס לה מזה, נמאס לה מהלילות האובדניים האלה, היא הכאיבה להארי, באמת הכאיבה לו, הוא כועס עליה עכשיו, או פגוע, היא לא האמינה שהוא הפסיק לאהוב אותה או משהו כזה, זה חומר שמתאים רק לסיפורים קטשים אבל משהו קרה בטוח, והיא תצטרך לתקן  את זה.

הקפה שהיא לא נגעה בו נח על השולחן, אולי היא כן הייתה צריכה לשתות את הקפה הזה כדי להישאר ערה, הריצה לשום מקום והשיחה עם העומס הרגשי התישו אותה, היא יכלה להרגיש איך העפעפיים שלה נעשים כבדים יותר ויותר, הראש שלה נשען על הכר בעייפות בדיוק כשהעיניים שלה נסגרו והיא שקעה בשינה. הדבר האחרון שזכרה היה שהרמיוני זימנה שמיחה וכיסתה אותה, רעשים של דלת נפתחת ושפתיים מוכרות, שבשום אופן לא היו שפתיה של הרמיוני נושקות לה על פיה.

השמש הביאה איתה את הבוקר וגרמה לג'ני להתעורר. הגב שלה נתפס מהשינה הלא נוחה על הספה, לרגע היא תהתה איך בכלל הגיע לשם. ג'ני פקחה את עיניה, ממצמצת במהירות כמה פעמים בגלל האור המסנוור, הדבר הראשון שראתה מולה כשמבטה התמקד היה ראשו של הארי, מכוסה בשערות שחורות פרועות שכול כך אהבה, פניו היו מופנות עליה, כאילו הביט בה כול הלילה עד שנרדם על הספה השנייה שבסלון, זו הקטנה יותר.

ג'ני הורידה את השמיכה מעליה, היא התקרבה את הארי וכיסתה אותו, הוא מלמל וזע מעט אבל לא התעורר, זה גרם לה לתהות מתי נרדם. היא הלכה לחדר שלהם, להחליף את הג'ינס שנרדמה איתו למשהו הרבה יותר נוח וקליל. היא החליפה לטי שרט של להקה מוגלגית שהארי אהב, וטרנינג מרוט שהיה בעבר של רון, היא הביטה בטרנינג בעצב, פריט מהחיים הקודמים ישנים, הוא היה גבוהה מדי בשביל המכנס הזה עוד לפני השנה החמישית שלו, היא החליטה לזרוק את הטרנינג הישן בהזדמנות הראשונה אבל כעת היא פשוט לבשה אותו.

"ג'ני."

היא הסתובבה אל הארי, הוא נשען על משקוף הדלת ונראה ערני, היא לא ידעה עם לחייך או לא אז פשוט אגרפה את כפות הידיים, היא הייתה לחוצה ושנאה את זה, היא לא רצתה להרגיש לחוצה ליד הארי, לא היה שום צורך כזה. זה היה הארי והיא הייתה בטוחה שהוא אוהב אותה למרות הכול.

הוא ראה את כפות ידיה המתאגרפות וחייך במרירות, "אני מצטער, על אתמול בערב."

היא שתקה לרגע, היה לה קשה למצוא את המילים, הרי הוא לא היה זה שצריך להצטער, זאת הייתה היא שגרמה לו לדאוג, "גם אני מצטערת הארי."  ג'ני אמרה, "לא הייתי צריכה להעלם ככה, הדאגתי אותך סתם."

"ג'ני, "הוא נאנח, "המלחמה הזאת הייתה קשה לכולנו, אני מבין אותך. זה מפריע רק לך, את לא צריכה לדאוג כול כך."

"זה חמוד, אבל אתה לא מבין." היא נאנחה. הוא התקרב אליה בידיים שהיו מוכנות לקלוט אותה לתוך חיבוק אבל היא עצרה אותו, "הארי אני ברחתי כי גרמתי לך להיות עצוב, זה סיבה מפגרת. אני יודעת. אבל היה לי קשה לחשוב שהעצבתי אותך. שאני העצבתי אותך."

"אז הייתי מדוכדך מעט שהזכרת את זה שהם מתים, אז מה. הם באמת מתים ג'ני. זה שהזכרת את זה. זה כלום. גרמת לי לדאוג הרבה יותר כשנעלמת, חשבתי שיצאת לעשן, אבל לא מצאתי אותך בחוץ וזה הפחיד אותי. אני מבין את הסיבה שלך ללכת לעשן, אני לא אוהב את זה אבל אני מבין. אבל את נעלמת לשעות ושיגע אותי לא לדעת שאת בטוחה."

"הארי אני מכשפה בוגרת, אני יכולה לדאוג לעצמי."

"בלילה ג'יני?" הוא שאל אותה והעצב השתקף בעיניו הירוקות, "את יכולה לדאוג לעצמך בלילה, כשאת שותקת?"

"כן. השתיקה הזו." היא לא מצאה את המילים כדי להמשיך והתחילה מחדש, "אני לא יודעת למה אני שותקת, אני רוצה לדבר, אבל לא מוצאת את המילים, החרדה והלחץ שבחזה פשוט לא נותנים להן לצאת, הם תקועות עמוק בפנים ולא רוצות להשתחרר, או לא יכולות להשתחרר."

הארי הביט בה, "את מעשנת בגלל החרדה." הוא שאל וקבע בו זמנית.

"כן."

"זה עוזר?"

"פסיכולוגית, זה מרגיע. אבל אתה, אתה יותר עוזר."

הוא חייך אליה, "גם את, את יודעת. העובדה שאת שם, בלילה כשהסיוטים חוזרים, אז אני מתעורר ומביט בך וזה מרגיע. אבל אני לא רוצה להתחיל לעשן, אם אני אתמכר לשיטה הזו של ההירגעות זה לא יהיה טוב, עדיף לי להיות מכור אליך."

היא התקרבה אליו וחיבקה אותו, הארי חיבק אותה חזרה, אוסף  לקרבו את כול כולה, ג'ני הרגישה לרגע כמו ילדה קטנה כשהייתה תופחת על הבטן של אמא שלה ושואלת אותה איך זה להיות תינוק קטן בתוך משהו אחר.

החיבוק שלהם נמשך, וכשהיא הרימה את הראש הגיע גם הנשיקה שאמרה לג'ני שהכול בסדר בניהם, שהוא כבר לא כועס או עצוב או מודאג. ושהם רק אוהבים אחד את השני, נשיקה שאמרה שגם בעתיד יהיה בסדר.

ואולי יום אחד, באחד הלילות. היא כבר לא תצטרך לשתוק יותר.

תגיבו!!! יש כאן עבודה של שבועיים!!!! בבקשה...