בדידות (שלכת)-סונגפיק

בליבי יש סתיו, 
אני עכשיו 
מחכה לשווא - 
אולי - 
ביתי נופל, 
שוב בערפל 
אפור הוא ואפל. 
ובעיני... 

הארי הסתכל סביב. הוגוורטס-המקום אותו הגדיר כביתו- נראה כאילו הוא עולה באש. המקום היחיד בו היה מאושר נמצא בשלבי הריסה. הארי ידע שהמקום לא ישוב להיות כשהיה. הוא ידע שכל חבריו נלחמים עכשיו כדי להגן על הוגוורטס, ועליו. המחשבה הזאת שיגעה אותו.הוא היה מוכן לעשות הכל-אפילו למות-אם זה רק היה מונע מאוכלי המוות להשמיד את כל מי שחשוב לו, ולהחזיר את אלה שנהרגו לחיים. אבל זה לא היה מונע מהם לעשות את זה, כי כשמם כן הם: אוכלי מוות. חבורת אנשים שניזונה ממוות של אחרים.

בית הוא לא רק קירות. בית הוא האנשים שגרים בו,שממלאים אותו בייחודיות שלהם. בית הוא זיכרונות, כמו שלושה ילדים בתא שירותים מקולקל שמנסים לרקוח שיקוי מסובך... גמדון בית שמרוב נסיונות להציל כמעט הרג... נשיקה אחת אמיתית ומאושרת אחרי ניצחון במשחק קווידיץ'...
אבל דובי מת, ג'יני, רון והרמיוני אולי ימותו גם הם... הוא ניער את ראשו כאילו הפעולה יכולה למחוק את המחשבה. כאילו אם לא יחשוב על כך הם יישארו בחיים.

אלוהים גדול - 
הוא צריך למחול, 
אם ליבי כולו עפר. 
חיי קלים - כגשם עלים 
גם זכר לא נשאר. 

ואז מגיעה המחשבה שמציפה תמיד את האנשים שכולם סומכים עליהם, הנבחרים: אולי אני עשיתי משהו לא בסדר? אולי כל זה מגיע אליי כעונש?
'אלוהים קיים.' כך הארי שכנע את עצמו במשך שנים. 'הרי זה לא הגיוני שאני פה לבד. חייב להיות מישהו שיעזור לי, לא?' האדם שהוא תפס כסוג של אל נרצח כבר בקיץ שעבר. דמבלדור כבר לא יוכל לכוון את דרכו של הארי, להאיר את דרכו. 'לדוגמא, עכשיו הייתי שמח אם דמבלדור היה פה לצידי, עוזר לי להחליט אם להסגיר את עצמי או לא. והשביל עצמו כל כך חשוך...' הארי כיוון את שרביטו קדימה ומלמל :"לומוס". אור נדלק והאיר מעט את דרכו של הארי בתוך היער האפל. הלוואי שזה היה פשוט כל כך גם בנוגע להחלטה.
רוח נשבה בצמרות, ומטח עלים ירד על ראשו. הארי הסתכל מעלה. העצים עמדו ערומים כמעט לגמרי, כדרכם של עצים בסתיו. הוא דימה לעצמו שכל עלה הוא אדם שנהרג במהלך הקרב, והוא, הארי, העץ הערום שמסתכל מטה אל כל אהוביו שנשרו, משאירים אותו חשוף ופגיע. אבל הוא, כמו העץ, חייב לזקוף את גבו ולהמשיך הלאה. הוא חייב לשרוד למען כל אלה שמאמינים בו, כדי שעצים אחרים לא ייאלצו להיות ערומים כמוהו.

אבל בחוץ יש רק שלכת, 
ושלהבתי דועכת. 
זכרך הוא נוף כל כך יקר, 
עכשיו רחוק, עכשיו אכזר. 
מעל ראשי העצב שט - 
ולך לא איכפת... 

הארי הרגיש איך הוא דועך. גם אם הוא יצליח איכשהו לצאת בחיים מהמלחמה הזאת-הוא לא יוכל לחיות במחשבה על כל אותם אנשים שמתו בשבילו-ובמיוחד אלה שהוא יכול היה להציל.
הוא נזכר בפניה של ג'יני, בעיניה הגדולות מדמעות שלא זלגו כשהוא נפרד ממנה. הארי הרגיש את ליבו נשבר מהמחשבה על אהובתו שבורת הלב-בדיוק כמוהו, בנושא הזה. היא בטח נלחמת עכשיו-עוד משהו שהיה נותן הכל כדי למנוע. היא בטח לא חושבת עליו בכלל. היא כבר התגברה עליו בשלב מוקדם יותר בחייה-למה שלא תוכל לעשות זאת שוב? הוא שמח בשבילה. אם הוא ימות עכשיו והיא תישאר בחיים, היא תמצא לה בעל, תקים משפחה... עד כמה שהיה לו קשה לחשוב על כך, הוא העדיף שהיא תתחתן עם מישהו אחר, רק שתהיה מאושרת.

הוא החליט שהוא מסגיר את עצמו. הוא יאמין לוולדמורט-שהבטיח שהוא יעזוב את כולם בשקט אם הוא רק יבוא אליו מרצונו החופשי. הארי הסתכל בשעון. נשארו עוד עשר דקות עד המועד שהקציב לו הלורד וולדמורט. הוא נשם עמוק, לבש את גלימת ההיעלמות והלך לשם.

את ראשי הנם - 
הקור חותך - 
אך זכרך לא נרדם, 
וחזר עם המטר 
הנמהר ותם. 

הארי שכב על הריצפה לאחר שהקללה פגעה בו. קור מקפיא חדר לעצמותיו, אך הוא כמעט ולא שם לב לכך. הוא הקריב את עצמו. הכל נגמר. כולם בטוחים עכשיו. הוא מצא את עצמו בחדר לבן, ופתאום ראה את דמבלדור מוחא לו כפיים.