הוגוורטס

הבטתי בשידה שלידי בעייפות, השעה הייתה 6 וחצי - 'מעניין למה קמתי כל-כל מוקדם' חשבתי וקמתי באי רצון. הסתרקתי במהירות, לבשתי את נעלי הבית ויצאתי לסלון וכצפוי התמונה שאני רואה בכל בוקר: אמי קוראת ב'נביא היומי' ואבא, עדיין ישן. פיהקתי ואמא שלחה לי מבט, ''בוקר'' מילמלה וחזרה להביט בעיתון על ידיה ''בוקר טוב" השבתי לה בעייפות והבטתי לעבר החלון. "הולכת לקחת את הדואר..." הודעתי בקצרה, הדקתי עליי את הסווצ'ר ולבשתי מכנס ג'ינס ישן. הדלת נפתחה מהדחיפה שלי, לקחתי את תכולת תא הדואר, העפתי מבט לבית השכן, המכוניות עדיין חנו שם. "ממי הדואר?" שאלה אמא ברגע שהדלת נטרקה, קראתי את הכתובות על המעטפות "ממשרד הקסמים לאבא כנראה,שבועון ה'מכשפה' שלך ומכתב מהוגוורטס!" קולי עלה בסוף המשפט ועליי התפשט חיוך. "סוף-סוף" אמרה אמא לוקחת את המכתבים שלה ואת שלי. "נצטרך ללכת לסמטת דיאגון" הודיעה, ושלחה לעברי חיוך. "אוקיי" החזרתי בשמחה ורצתי לחדרי, לצערי לא הייתה ממש 'תולעת ספרים' ולכן לא היו לי הרבה ספרים מהוגוורטס, ''אוף'' נאנחתי, ועשיתי פרצוף. העברתי מבט בכל החדר שלי, 'שום דבר שמתאים!, מוגלגים יודעים יותר ממני!' חשבתי בכעס ולראשונה התצבענתי שכל החדר שלי כמעט ריק מספרים ובמקומו היה בו ארון ענק שלי, שולחן כתיבה גדול ומעליו שידה קטנה של ספרים שכולם היו לא מתאימים לי עכשיו, וקצת איפור. 'טוב מילא לא יעזור לי לקרוא על זה' חשבתי לרגע כי ידעתי שגם אילו היה לי את הספר הייתה מתעצלת לקרוא אותו. כשהלכתי כבר שוב לסלון השעה הייתה כבר כמעט 1 בצהרים, אמא במטבח, עם שבועון 'המכשפה' ובודקת שלא גרמה לבישוליה לערב להישרף כי הייתה שקועה בקריאה - קבלתי חצי מאמא, אני לעומתה שנאתי לקרוא אבל תמיד אהבתי 'להתפנק' כמו שקראה לזה אימי, וכנראה כלום מאבא שאהב להשאר בעבודה רק כי בבית אין מה לעשות והוא היה ההפך המוחלט ממני - הוא אהב לקרוא, בדיוק כמו אמא אבל ספרי מדע, הוא גם מאד התעניין במוגלגים אבל הוא תמיד היה צריך להיות עסוק במשהו. אני לעומתו - גם אהבתי לעשות משהו אבל לא במושגים שלו. אהבתי לצייר, לשחק, לטייל, לזוז ולרוץ, ולפעמים לכתוב משהו כשלא היה לי מה לעשות. "סופי, האוכל שלך יתקרר!" העירה אותי אימי ממחשבותי, כששמתי לב שאני שוב בוהה בחלון במבט אטום. מובן בתוכי הייתי נרגשת מזה שסוף-סוף לא אהיה לבד, שיהיה לי עם מי לחלוק דברים, מישהו שאני אוכל להתרוצץ לידו בצורה שאני אוהבת ולא יהיו לו הערות לגבי זה. חברים חדשים, מורים, שימוש בקסמים, מדשאות להיות בהם כשאין מה לעשות, אולם שלם לאכול בכל יום ועוד... התיישבתי אוטומתית בכיסא הגבוהה מולי והתחלתי לאכל. "שמחה שאת מתרגשת מהנסיעה להוגוורטס" התחילה אמא בשיחה, כמובן רוצה לוודא שאני לא מתכוונת לשכב שם שעות בבטלנות ולא להקשיב לאף-אחד ולא לעשות שיעורים. "כן, אני רוצה להכיר חברים חדשים" עניתי מתרכזת באוכל.
אחר-הצהרים כולו עבר בשיחה עם אמא, על החברים החדשים, המורים שלמדו כשאימי למדה בהוגוורטס, הבית שאליו אני רוצה להתמיין, השיעורים עצמם, הקסמים שאסור ושמותר יהיה לי לעשות ועוד... בסוף השיחה עלתי לחדר והתחלתי לשרבט משהו על חתיכת דף ריק בלי ממש לשים לב מה אני מציירת עד ששמעתי דלת נטרקת 'אבא הגיע' אמרתי לעצמי וירדתי למטה, להפתעתי לא נראה אבא עייף כמו שנראה תמיד כשחוזר מהעבודה. כאט הוא נראה ערני אבל טרוד מאד, "אני חושב שנאלץ לדחות את היציאה לסמטת דיאגון, הודיעו במשרד הקסמים"...