מתחיל ברכת נגמר ב...?

"כדאי שתלכו עכשיו! תיהנו בהוגוורטס, ותמסרו למינרווה ד"ש ממני!" אימו של רון צעקה בזמן שהוא, הארי, הרמיוני וג'יני עלו לרכבת. לפעמים היא הייתה כל כך לא מציאותית. הם כלל וכלל לא התכוונו למסור ד"ש למנהלת שלהם. "ביי אמא!" "נכתוב לך כשנגיע לשם!" "ביי גברת וויזלי! אנחנו אוהבים אותך!" לאחר שהרכבת פנתה בפינה, והם לא יכלו לראות עוד את גברת וויזלי מנופפת ואת שיערה האדום והפרוע, הארי דיבר. "קדימה, בואו נמצא תא," הוא אמר, בעודו אוחז בידה של אחות של רון והולך לאורך מעבר הרכבת. רון השתדל שלא להזעיף את פניו, ונגע בידה של הרמיוני; חום ואהבה הציפו את כל כולו. אוה, כמה הוא אהב את הרמיוני. "החזרה הזו לא הולכת להיות מוזרה?" ג'יני שאלה, נשענת לתוך חיקו של הארי. רון צפה בחברו הטוב ביותר מלטף את שיערה של אחותו ומגרש אותו מפניה. היה זה דבר שהוא עצמו נהג לעשות לה, כאשר משפחתם עדיין הייתה קרובה. לפני המלחמה... לפני המלחמה, הוויזלים נהגו לשבת ולאכול יחדיו כמשפחה. לפני המלחמה, אף אחד לא פחד להתעתק אל מחוץ לביתם. לפני המלחמה, היו שני תאומים במקום אחד בלבד... רון חש זרם פתאומי של צער כלפי ג'ורג', וכלפי כל משפחתו בעצם, שהיה חסר לה אח. "אני לא יודע. כנראה. אולי הם יתלו שלטים לכבודינו או משהו," הארי אמר, ככל הנראה מקווה להפך הגמור. רון ידע ששלישיית הזהב - הם שנאו את השם הזה - תרצה מן הסתם שגם כל האחרים יחלקו בכבוד. המתים; טונקס, לופין, ופרד, וגם החיים. הכבוד הזה הגיע להם בדיוק באותה מידה. "אני מקווה שהם לא," הרמיוני אמרה בשקט. "אני לא רוצה לזכור שום דבר מכל זה." רון התעורר מחלומו בהקיץ, וכרך את שתי זרועותיו סביב כתפיה של חברתו. כל שרצה לעשות היה לקחת ממנה את כל הכאב והפגיעה, לסלק את כל הסיוטים, ולגרום לה לשמוח שוב. אך זה היה בלתי אפשרי. לכן, נישק את מצחה במקום זאת, ולחש באוזנה, "אהובה, הכל יהיה בסדר." היא חייכה אליו, ונישקה את שפתיו בעדינות. בעדינות כה רבה, כמו נוצה. ליבו החסיר פעימה, והארי כחכח בגרונו. "תשמרו את זה לאחר כך, בסוויטת המדריכה הראשית של הרמיוני," ג'יני לגלגה, צוחקת. "לעזאזל! חובות המדריכה הראשית שלי! כמעט שכחתי!" הרמיוני קפצה מתוך אחיזתו של רון, והוא צחק למראה. היא נראתה לגמרי סחוטה, עם שיערה החום שהתבלגן עקב שהִייתה מתחת לזרועו. "תבטיחי שתספרי לנו מיהו המדריך הראשי החדש," הארי אמר, כאשר הם צפו בהרמיוני מועדת אל מחוץ לדלת, תיק בית הספר שלה בידה. היא כבר לבשה את מדי הוגוורטס. "נקווה שזה לא מאלפוי!" לעזאזל. למה הוא קיבל את תג המדריך הראשי הזה? הוא כבר ידע שהמדריכה הראשית הולכת להיות גריינג'ר. ולחלוק עימה סוויטה לאורך השנה כולה? הוא לא היה צריך לחזור בכלל. הוא היה צריך להישאר עם אביו בביתו, באחוזת מאלפוי, מגן עליו מפאקינג משרד הקסמים שחזר וניסה להוכיח שהוריו היו אוכלי מוות. הם לא שמעו שהם היו תחת קללת האימפריוס של וולדמורט, שניצל את אחוזתם הנסתרת כמפקדה הראשית שלו? כעת מי שנישאר להם לעזר היה ג'ינקי, גמדון הבית. דראקו חיכה בתא המדריכים הראשיים, מוקף בילדי שנה חמישית שקשקשו על פוטר. פוטר וחבריו, שלישיית הפאקינג זהב. הם הרגו את וולדמורט, הם עשו זאת, הם עשו את זה. הם השתמשו בחרבו של גריפינדור בכדי להרוג את הנחש. לעזאזל עם נגיני. היא הייתה מוגנת עם בלטריקס. שמועות ושקרים. כנראה שהכל היה שמועה ושקר. אתם-יודעים-מי ניסה להתאבד, למען השם, לאחר שידע שהמסדר מנצח במלחמה. הוא לא יכול היה לשאת שבע-עשרה שנים נוספות בגלות. תא המדריכים הראשיים נפתח לרווחה שוב, ולתוכו נכנסה גריינג'ר, נראית מרושלת והרוגה מעייפות. אבל... היא הייתה יפה. דראקו מעולם לא חשב שהוא עצמו יאמר זאת על בוצדם. אבל לעזאזל, שיערה לא היה עוד רעמה מקורזלת. היא נעשתה גבוהה יותר, ופיתחה קימורים במהלך הקיץ. אך אולי זה קרה בשנה שעברה, הוא לא ממש ראה אותה. היו צללים של דמעות על פניה, ודראקו נכסף להיות זה שאחז בה כשבכתה. היא... לכל הרוחות, מה הוא חשב? גריינג'ר הייתה גריינג'ר, אף-מורם, יודעת-הכל, גריינג'ר. היא בטוח עושה סקס עם וויזלי, כשהוא חושב על זה. אך עדיין, כשהיא ישבה ממולו, הוא חש בהדף, כאילו שליבו צנח מחזו אל הבטן שלו. היא הייתה מהממת, והוא רצה להיות שלה. רון בדיוק קרא את כרטיס צפרדעת השוקולד השבע-עשרה של דמבלדור כאשר הרמיוני צעדה אל תוך התא. היא נראתה מוטרדת, ומעט מופתעת, אך ברובה, שמחה יותר משהייתה לפני חופשת הקיץ. "מישהי מסוחררת," ג'יני צחקה, ממקמת את ידה על ירכו של הארי. רון כחכח בגרונו, אבל היא לא הזיזה אותה. היא הביטה בו, קרצה, ולא הוסיפה אומר. הוא הביט מעלה אל הרמיוני. "מי המדריך הראשי, מיוני?" הוא שאל, טופח על המקום הפנוי שבמושב לידו. היא התיישבה, השעינה את ראשה על כתפו, והוא נשק ללחיה. "מי אתה חושב? הארי עשה לי עין הרע. זה מאלפוי. אני פאקינג צריכה לחלוק חדר עם מאלפוי לאורך כל השנה," היא אמרה, מניחה את ראשה בידיה. היא נראתה, מן הסתם, במצוקה. ליבו של רון צנח. הוא קיווה שזה יהיה מישהו כמו ארני מקמילן, או מישהו אחר בשנה השביעית מהפלפאף, ולא אויבו הגרוע ביותר מאז שנתו הראשונה בהוגוורטס. לאור ההיכרות איתו, הוא ינסה לנצל את הרמיוני, רק בכדי לנקום ברון. איך מקגונגל יכולה הייתה לעשות זאת? "אני הולך לקרוא למקגונגל ולבקש ממנה לשנות את זה," רון אמר, קם על רגליו. היא הייתה חייבת להיות במקום כלשהו על הרכבת הזו. אך להפתעתו, הרמיוני משכה אותו בחזרה מטה, לצד מושבה. "רון. מה אתה עושה? זה לא כזה עניין גדול." איך היא לא ראתה שזה עניין עצום? "אנחנו מדברים כאן על מאלפוי, הרמיוני. פאקינג מאלפוי. את לא רואה פה שום בעיה? הוא היה האוייב שלנו מגיל אחת-עשרה. הוא עלול לנסות ל... הוא עלול לנסות..." הוא לא יכול היה לסיים את דבריו, לא עם המבט שהרמיוני נעצה בו. "מה אתה מצפה שהיא תעשה, תשנה את המדריך הראשי? הוא כבר קיבל את התג שלו, וזה לא כאילו שאתה יכול למצוא מחליף בכזו מהירות." קולה צנח. "ואתה באמת חושב שאני אתן לדבר כזה לקרות? אתה לא סומך עליי, רון?" היא כמעט לחשה, והוא יכול היה לראות את זגוגית הדמעות בעיניה. "כמובן, אני סומך עלייך, מיוני. ברור שכן. עליו אני לא סומך." "ובכן, אתה לא יוצא עם מאלפוי. אתה יוצא איתי," הרמיוני אמרה בקרירות בזמן שקמה והניפה את תיק הגב שלה מעבר לכתפה. "אני הולכת למצוא את לונה ונוויל." היא עזבה את התא, טורקת את הדלת מאחוריה. "אני חושב שזה הלך ממש כמו שצריך, אחי," הארי אמר באופן עובדתי, מניח זרוע סביב כתפיה של ג'יני. רון צפה בחברו הטוב מנשק את מצחה של אחותו הקטנה. הוא כבר היה צריך להתרגל למערכת היחסים שלהם, אבל זה לא היה כל כך קל. רון התעלם מההערה הסרקסטית של הארי, והניח לעצמו לחשוב בקול רם. "מה אם מאלפוי ישתמש בקסם שלו עליה, והם יזדיינו בסוויטת המדריכים הראשיים הקטנה שלהם, והיא לא תרצה להיות איתי יותר?" רון פכר את ידיו יחדיו, והוא חש שאוזניו האדימו בלהט. הוא הביט מעלה כאשר ג'יני לגלגה, וחש באופן מיידי צורך להגן על עצמו. "מה? את יודעת שזו האמת. הוא בטוח עשה כל ילדה בהוגוורטס." "לא אותי ולא את הרמיוני, אני יודעת את זה בוודאות. רון, אתה כזה טוסיק. אתה כל כך לא בטוח שהרמיוני הולכת לעזוב אותך, ואין לך מושג איזו השפעה יש לך עליה." קולה של ג'יני עלה, ורון היה בטוח שהרמיוני הייתה יכולה לשמוע את השינוי הזה, לא משנה היכן הייתה. "היא בתולה, רון, והיא מתכוונת לשמור על כך." רון הרגיש שליבו מחייך. דראקו התיישב בשקט באולם הגדול, מוקף בחבריו. נראה שפנסי ווינס החזיקו ידיים, ובלייז פלירטט עם ילדה בשולחן רייבנקלו. אבל מאלפוי היה לבדו. הוא בהה מטה, בפירה תפוחי האדמה ובעוף המטוגן שלו, חושב על גריינג'ר. איך היא נעשתה יפה כל כך במהלך הקיץ? הוא הרים את מבטו מצלחתו בכדי להסתכל על שולחן גריפינדור, רק כדי לראות את עיני השוקולד החומות קורצות לעברו. גריינג'ר. הוא חייך. "על מה אתה מרייר שם, דרייק?" גרג שאל, נשען מעל השולחן. הוא הביט מעבר לכתפו, ותפס את הקריצה של הרמיוני ואת שיערה החום והמתולתל כאשר היא נשענה קדימה בכדי לדבר עם וויזלי. החבר שלה. "גריינג'ר? ברצינות?" גרג הביט בדראקו, הבעה המומה על פניו, ואז הסתובב לשנייה בכדי להסתכל. "לעזאזל, היא נעשתה פאקינג סקסית במהלך הקיץ. יהיה נחמד להשכיב אותה ממש שם." דראקו גלגל את עיניו, מוטרד מטיפשותו של חברו הטוב ביותר. האם זה היה הדבר היחיד שכולם חשבו עליו? הם היו תלמידי שנה שמינית חוזרים, הגיע הזמן להוכיח את עצמם ולהיות מבוגרים ובוגרים. אחרי המלחמה. מלחמה נלחמה, והם עדיין חשבו על ילדות הוגוורטס שהיו הכי קלות להשכבה. לא יאומן. בעודו חושב לעצמו, דראקו העיף מבט נוסף לעבר הרמיוני. היא לחשה משהו לאוזנו של וויזלי. זה היה כמו זעזוע לליבו. הוא לא ידע כיצד להסביר זאת. אבל הוא ידע שהוא רצה אותה. "רון, גבר, זה בסדר," הארי אמר, טופח בידו על כתפו של רון. מובן מאליו שהוא עושה מאמץ לעודד אותו, אבל כל מה שרון רצה באותו הרגע היה את הרמיוני. הוא רצה את שפתיה על שלו, הוא רצה את ידיה הקטנות המשחקות בשיער שעל עורפו, הוא רצה לכרוך את ידיו סביבה ולא לעזוב לעולם. זו הייתה הפעם הראשונה בשבע שנותיו בהוגוורטס בה הרמיוני לא ערכה להם חברה במגדל גריפינדור. וכל מה שרון הרגיש היה בדידות.