המסע המכושף

"אבל איך זה הגיוני?" תשובתם של סבא וסבתא לא בדיוק הניחה את דעתה. אלמוג נחושה היתה לגלות ויהי מה.

אז היא כחכחה בגרונה ואמרה בקול צלול וחזק: "בטטה! בטטה! בטטה!"

"מה קרה, לכל הרוחות?" אמא של אלמוג הגיחה מקצה המסדרון בבהלה.

'לכל הרוחות?' חשבה אלמוג בבת צחוק, 'מספיק לשתי רוחות: סבא וסבתא...'

"אני מדברת איתך!" אמרה לה אמא שלה.

"כלום לא קרה," הרגיעה אותה אלמוג.

"אז מהן הצרחות הנוראיות הללו?"

"אלו לא צרחות נוראיות," התחמקה אלמוג.

"שיהיה. מה היה הקול הזה?"

"איזה קול?" היתממה אלמוג.

"אוף איתך!" אימה התעצבנה ויצאה מהחדר. לאחר שהדלת נסגרה (יותר נכון יהיה לומר "נטרקה בעוצמה רבה"), שמעה אלמוג את אמא שלה רוטנת: "אני לא מאמינה שזו הבת שלי..."

"בטטה!" אלמוג הפעם לחשה את המילה, אך דבר לא קרה.

"ארוחת צהריים!" קולה של אמא נשמע מהמסדרון, מתובל עדיין בעצבנות מהשיחה עם אלמוג.

אלמוג הלכה לשולחן המלא מאכלים ערבים לחיך והתיישבה בכסא.

הארוחה עברה על המשפחה בנעימים, אך אז הגיע 'הרגע המרגש מכל', כפי שכינתה שחר את רגע קבלת הקינוח.

הקינוח היה עוגת לימון. אלמוג מאוד אהבה עוגת לימון, ולכן השתתפה בקריאות ההידד שכוונו לאמא.

כשלכל אחד היתה מנה, אמרה שחר: "יאמי! אני הולכת לשירותים. אל תדאגי, עוגה קטנה שלי, אני אחזור מהר."

"אלמי," לחשה אמהּ, "יש לי משהו להראות לך."

אלמוג הופתעה, "אה – אני באה..."

כשהיו שתיהן בחדר ההורים, פתחה ואמרה האמא: "את מעולם לא הכרת את הורי – הם נפטרו ביום שנולדת. זה היה כה קשה בשבילי... לא רק שהייתי אחרי לידה, גם הייתי צריכה להתמודד עם הצער..."

אלמוג חיבקה את כתפיה בשקט, מבלי להזכיר לה את העובדה שראתה אותם בתור רוחות רפאים, ונתנה לה להמשיך.

"אמנם מעולם לא הכרת אותם, אך הם הכירו, ואפילו אהבו אותך, בעשרים הדקות הראשונות שאחרי הלידה – לפני שהלכו לקנות לך בקבוק ו... ונדרסו," אמרה אמהּ, "ברגע שנולדת הם ראו אותך, השאירו לך מתנה, ובקשו ממני למסור לך אותה כאשר... תגיעי לגיל המתאים. החלטתי שכעת הרגע הגיע."

"ומהי המתנה?" שאלה אלמוג בקול רועד ובהתרגשות.

כתשובה, הלכה אמא שלה לכספת חבויה בקיר, מכוסה בווילון הלבן, והוציאה משם... לא יותר ולא פחות, קופסת נעליים ישנה.

אלמוג ניסתה להסתיר את אכזבתה, "מ... מה זה?" אמרה.

"מעולם לא פתחתי אותה, כי כך בקשו הורי," אמרה אמהּ.

"אממ – אני יכולה לפתוח אותה לבד... בחדר שלי?" שאלה אלמוג.

"כמובן."

בחדרה, פתחה אלמוג במתח את הקופסה הבלויה.

היתה שם פיסת נייר צהובה מיושן, שנראתה כאילו נתלשה מדף כלשהו.

אלמוג בחנה בזהירות את הנייר, משתדלת שהוא לא יתפורר בידיה.

הנייר היה ריק, מלבד שרבוט דקיק וקטנטן שהיה במרכז הדף, אך לא עלה בידה לפענחו. היא טמנה את הנייר בכיסה וחזרה לפינת-האוכל.

"אה... אבא?" אמרה אלמוג בשקט, משתדלת לא ליצור תשומת לב, "אבא, אני יכולה ללכת לטייל?"

"למה לא?" אביה היה במצב רוח טוב, כנראה. "אבל לאן?"

"רק לגבעה הזאת, שבשכונה ההיא..." הפעם אלמוג ממש לחשה. ובצדק; 'אם אמא תדע לאן אני הולכת,' חשבה אלמוג, 'למקום הרחוק הזה, היא תתחיל לאסור עלי לצאת מהבית...'

"כמובן! וכדאי שתהני!" אמר אביה של אלמוג וחייך חיוך שובב.

אלמוג  יצאה בזריזות מהדלת, לפני שאימה תספיק לעצור בעדה.

היא לא ידעה לאן בדיוק היא רוצה להגיע, אך ידעה שהיא רוצה למצוא משהו... דבר שחסר לה מאוד.

רגליה של אלמוג כמעט שקעו בתוך הדשא הרך שבגבעה, אך מגע העלים דווקא נעם לה מאוד. לפתע ראתה הבזק אדום בדשא. אלמוג הסתקרנה, 'מה זה?' היא שאלה.

כאילו בתשובה לשאלתה הופיע ההבזק שוב, אך לא נעלם; הדבר האדום קיפץ כלפי מעלה, הצליח לרגע שלא 'לטבוע' בדשא, והתגלה כמצנפת החבושה על ראשו המעוך של גמד קטן. אלמוג קפצה אחורה בבהלה, ולטשה את עיניה ביצור המוזר שזה עתה נגלה לעיניה. מעודה לא ראתה גמד. הגמד היה בגובה של שלושים סנטימטרים לכל היותר, עורו בהיר למדי. אפו היה ארוך ועבה, ומראשו הרחב צמחה פקעת של תלתלים אדמוניים. חולצתו הכתומה היתה בלויה, ומכנסיו המשובצים לחצו מעט על בטנו השמנמנה.

הוא הלך אנה ואנה, ונראה כמחפש דבר מה.

"שלום-לום לך, עלמתי!" קרא הגמד משהבחין בה.

"ש... שלום גם לך..." גמגמה אלמוג, "מה... מי אתה?"

"הו, אני לינילי! אני גמד... ומי את? את מזכירה לי את אחותי, רק בהגדלה. אותן עיניים ירוקות, אותו חיוך..." אמר הגמד, "אז איך אמרת שקוראים לך?"

"אממ – לי קוראים אלמוג," אמרה אלמוג בביישנות.

"שם יפה," אמר הגמד לינילי, "את יודעת, פעם אחת סבתא שלי אמרה מול כל המשפחה שיש לי שם יפה. אבל, ככה אמר לי אבא, אסור לשקר, ולהגיד שיש לי שם יפה זה בהחלט נחשב לשקר. אז מיד רצתי להביא ספרים ואנציקלופדיות והתחלתי להקריא עמודים שלמים... פתאום שמעתי נחירות, הזזתי את מבטי מהספר, ומה גיליתי? שכל בני המשפחה רדומים; בין בשכיבה, בין בישיבה, ואחותי אפילו – "

"לדעתי לינילי זה דווקא שם יפה!" אמרה אלמוג ברגש.

"באמת? אני דווקא הייתי מעדיף ג'ון או משהו כזה... הרבה יותר מוכר, הרבה יותר קשוח..."

"אה."

"אממ – ראית פה במקרה צעיף?" שאל לינילי.

"לא," אמרה אלמוג, "למה? אבד לך?"

"כן..." אמר הגמד, "והוא מאוד מיוחד – הוא מסוגל לאתר כוחות קסם... קיבלתי אותו מידיד טוב."

אלמוג הסתקרנה, אך לא שאלה, 'אני אשאל אם יבוא הזמן המתאים,' החליטה.

"אז בואי נחפש אותו!" אמר לינילי במרץ.

"אוקיי..." אמרה אלמוג, מופתעת מעט.

תוך כדי חיפושים, אמר לינילי הגמד: "רק כדי להכיר אותך  קצת, איזה משקה את הכי אוהבת? מ – "

"פטל!" קראה אלמוג.

אך לינילי לא שמע אותה, והמשיך: "מים אדומים, או מים צהובים, או מים כחולים, או ירוקים, או סגולים?"

"מה זה אמור להיות?" תמהה אלמוג, "אני הכי אוהבת מיץ פטל!"

"מה זה בכלל מיץ פטל?"

"לא משנה, עזוב..."

לאחר דקות ארוכות של חיפוש, הם החלו להתייאש.

"אולי נלך לנוח בבית שלך?" הציע הגמד.

"אבל דווקא מעניין אותי לראות את הבית – או המאורה – שבה אתה גר," אמרה אלמוג.

"א... אבל... אין לי בית!" אמר לינילי בקול רוטט ואחר פרץ בבכי, "אמא שלי גרשה אותי מהבית... כן, ממש סלקה. היא דחפה אותי עם המטאטא, ואמרה: 'אתה לא חוזר לכאן יותר!' קיוויתי שאם אתן לה כמתנה את הצעיף, היא תכניס אותי הביתה."

אלמוג הביטה בלינילי בחמלה, "אלינו אתה מוזמן תמיד!" הכריזה בחגיגיות.

"אם אני מוזמן בכל זמן, הייתי רוצה עכשיו, ברגע זה, לבקר בביתך," אמר לינילי.

לא עבר זמן רב, ואלמוג ולינילי כבר עמדו בחצר ביתה של אלמוג.

"טוק, טוק, טוק!" נשמעו שלוש הדפיקות.

"ליני," אמרה אלמוג, "תכנס לכאן, מהר!" הוסיפה.

"מי... שם?" נשמע קולה הדק והמתוק (והקצת מנדנד) של שחר הקטנה.

"אלמוג," אמרה אלמוג והסתה חדות את לינילי, שהחל לומר באוטומטיות: "לינ..."

הדלת נפתחה.

אלמוג דחפה קלות את ראשו של לינילי שהתחיל להתרומם מרוב סקרנות, "לינילי, לא!" לחשה.

"מה אמרת?" שאלה אמהּ, שהופיעה פתאום.

"אני לא... רק דיברתי בפלאפון."

הם עלו מהר לחדרה. אלמוג אולי חשבה שתצליח להגיע לשם מהר, אבל אולי שכחה שחדרה נמצא בקומה הרביעית שבביתה הענק.

במדרגות לקומה השלישית, תיקה של אלמוג ובו לינילי החל להכביד עליה.

לינילי שם לב לדבר, ואמר: "רוצה שאני אלך לבד? נדמה לי שכבד לך."

"לא... עלולים לראות אותך," אמרה אלמוג.

אך מששמע לינילי את נאקתה השנייה, קיפץ מהר, זחל ורץ על מעקי המדרגות, ולבסוף המתין לאלמוג ה'איטית' שניסתה לעמוד בקצב.

"נו, זה לא היה עדיף?" שאל לינילי בניצחון כשהגיעה אלמוג, מתנשפת, לחדרה.

"טוב... כן, תודה," אמרה אלמוג.

"אבל... עכשיו אני צריך ללכת," אמר לינילי.

"בקושי היית כאן!" אמרה אלמוג.

"כן, אבל אני חייב לחפש את הצעיף וללכת הביתה..."

"אז..." אלמוג בלעה את רוקה ומחתה את מצחה, "שיהיה לך בהצלחה."

והגמד קפץ חיש קל דרך החלון העגול. לפני שאלמוג הספיקה לפחד לגורלו בנחיתה מקומה ארבע, כבר שמעה את קולו של לינילי אומר: "היה נחמד!"

אלמוג זרקה את ילקוטה הכבד לרצפה, לצד הכסא האחר שבשולחן – של דיאנה חברתה.

שתיהן – אלמוג ודיאנה – ישבו ופטפטו מעט, עד שהמורה תגיע.

"את חושבת שרוחות רפאים קיימות באמת?" שאלה דיאנה לפתע.

"רו... רוחות?" שאלה אלמוג, מנסה להתחמק מתשובה.

"כן, רוחות. רוחות רפאים."

"אמ – " אבל אלמוג לא יכלה לשקר לדיאנה, חברתה הטובה ביותר מאז עזיבתה של יהלי. לכן אמרה: "כן, קיימות." והיא התחילה לספר לדיאנה בקצרה את כל הסיפור. כשסיימה, דיאנה היתה פעורת פה.

"אני..." פתחה דיאנה.

"לא מאמינה לי?" אלמוג חייכה חיוך מריר.

"לא, לא לזה התכוונתי. אני באמת מאמינה לך," אמרה דיאנה, "יש לך עיניים ירוקות עמוקות, והאמת נשקפת מתוכן," היא הביטה לרגע לתוך עיניה של אלמוג, "אני באמת מאמינה לך. מה שרציתי להגיד זה שהסיפור מאוד ריגש אותי, מפני ש... מפני שגם לי זה קרה."

* * *

"לילה טוב, אבא," אמרה אלמוג, "לילה טוב, אמא."

היא התלבשה במהירות בפיג'מה, קפצה למיטה הרכה ושקעה בתוכה, מתכוננת לשינה.

אך פתאום נשמעו לחשושים, ורוחותיהם של סבא וסבתא הופיעו בחלון.

"שלום, שלום!" אמרה סבתא.

"אנחנו כאן בשלי – " אמר סבא.

"רגע," אמרה אלמוג במהירות, "יש לי שאלה; למה לא הופעתם כשאמרתי בטטה?"

"אוהו," אמר סבא בקולניות, "שאלה יפה, נכדה! מה שקרה זה, שאדון רוחי, מפקד ממשלת הרוחות, התיר אותנו מ'קללה' זו, ואמר שבתמורה אנחנו צריכים לשרת כשליחים במשך יומיים. ולכן..."

"ולכן אנחנו כאן," השלימה סבתא, "התבקשנו להעביר אליך הודעה," היא פשפשה בכיסה והוציאה משם מגילת קלף, דומה באופן מפתיע לפיסת הנייר שהיתה בקופסת הנעליים, וקראה: "את צריכה לבצע מספר משימות, שלפיהן יקַבע עד כמה את אמיצה. אך אם ברצונך להמשיך בחייך השלווים – ללא המשימות הללו – תחזרי להיות ילדה רגילה ושוב לא תוכלי לראות..." סבתא עצרה כדי לשאוף אוויר, "אותנו."

"ואם תבחרי במסלול המסובך, המכונה גם 'מסלול הסכנות' – אם תסיימי אותו, תקבלי דבר היקר לך מכל... את משאלת לבך." הוסיף סבא.

אך לאלמוג ההרפתקנית כבר היה ברור מעל לכל ספק במה תבחר, "מתי מתחילים?" שאלה.

סבה וסבתה החליפו מבטים משועשעים מהחלטתה המהירה של אלמוג.

"יש שלושה זמנים אפשריים," אמרה סבתא, "והם: מחר בשבע בבוקר, בעוד שבוע, ובעוד חודש."

"ואל תהיי פזיזה," הזהיר סבא, "תחשבי טוב כי ברגע שתתחילי – אין חזרה."

"אנחנו ממהרים, עלינו למסור עוד, אממ... אלף ארבע מאות חמישים ושמונה הודעות היום, אז להתראות!"

"להתראות!"

* * *

אלמוג רצה במהירות לסלון. אמהּ שכבה על הספה, עיתון פרוש על פניה.

"אה... אמא?" אמרה אלמוג בהיסוס, "את ערה?"

"מ... מה?" היא נעורה משנתה, "למה קמת מהמיטה?"

"כי יש לי – שאלה..."

"אז מהי השאלה?" שאלה אמא.

"העניין הוא ש – אממ, שכחתי להודיע לך שמחר יש לי טיול בכיתה ל... שלושה ימים. אני מאוד מצטערת שלא הודעתי לך קודם... אני אוכל ללכת?" אלמוג הביטה באמהּ בציפייה.

"קודם כל, שיהיה לך ברור שזה ממש לא אחראי להגיד שיש טיול של שלושה ימים רק בערב שלפני," פתחה אמא בכעס, "אבל מפני שפסח מתקרב, ואני מעדיפה שהבית יהיה ריק כשאני מנקה אותו, אז אני..."

אלמוג חיכתה למשפט הנכסף, ואמהּ אכן אמרה אותו: "...מאשרת לך לצאת לטיול."

אך עד כמה שהיתה שמחה, גם כעסה על עצמה באותה מידה. 'לשקר לאמא?!' אלמוג שאלה את עצמה בכעס. ובאוזניה הדהדו דבריה של דיאנה: "יש לך עיניים ירוקות עמוקות, והאמת נשקפת מתוכן..."

'תיק הגב הזה יספיק,' שכנעה אלמוג את עצמה כשארזה את חפציה ל"טיול" שמצפה לה, 'למה לסחוב כל כך הרבה דברים?'

אלמוג ניסתה להזדרז, שתספיק להרדם לא מאוד מאוחר, כדי שתוכל לקום מחר בבוקר ולצאת בשבע מהבית.

לא עבר רגע מאז סיום 'הכנת התיק' ואלמוג כבר היתה רדומה, חולמת חלומות על רוחות רפאים ועל גמדים.