written

הילד הבין בפעם הראשונה שהוא מיוחד כשגילה שלבני אדם לא אמור להיות זיכרון של הלידה שלהם. אבל הוא זכר. הוא יכול היה לעצום את עיניו ולהרגיש את חבל הטבור נכרך שוב סביב רגלו, לחוש במערה החמימה של בשר פועם סביבו. הוא נולד בוקר אחד בשעה מוקדמת עם ציפורניים ארוכות, פה מלא שיניים ומבוך של תלתלים רטובים הנופלים על מצחו. מוחו הרך איים להתפוצץ מרוב רעיונות, הוא היה להוט, הוא היה חסר סבלנות, הוא לא יכול היה לחכות. אז הוא ניפץ את דרכו לחיים, קורע את בטן אמו, בית החזה שלה פתוח כמו ספר, דמה הופך לאמבטיית טבילתו.    

הפעוט פקח את עיניו, הוא הביט בגוף חסר החיים שהיה אמו והבין שאין לו ברירה. הכול כבר נכתב בשבילו מהרגע הראשון. אז הוא עשה מה שהוא היה מוכרח לעשות ואמר שהכול היה באשמתו של אביו. 

בבית היתומים הוא ישן על מזרן שהסריח מחלב חמוץ ולמד איך לא לבכות כששני נערים החזיקו אותו בפישוט איברים בחצר האחורית בעוד השלישי משפשף את עצמו כנגד עמוד השדרה שלו, מתנשף ורועד. הם דחפו את פניו לתוך האדמה והוא לעס אבנים ובוץ וכבר לא היה בטוח שהוא כל כך מיוחד. 

אבל המורה לימדה אותו איך לכתוב והוא כתב את שמו מאה פעמים על כול קיר, הT שלו היא פיגיון, הלולאה של הR היא בלון שעף אל השמיים.

יום אחד הגיע ינשוף עם מכתב ואחריו בא גבר מזוקן עם כובע מחודד לקחת אותו לבית ספר חדש. הוא כבר לא לעס אבנים, הוא לעס ספרים ולחשים במקום. 

הוא מצא דרכים לפתוח מוחות ודלתות של חדרים סודיים, הוא למד איך לעשות אהבה עם נחשים. הוא לבש גלימות עם צווארון גבוה כדי להסתיר את נשיכות האהבה של ניבי הבסיליסק והשאיר את מבטו דבוק לרצפה, בשביל שלא יוכלו לראות את הגוון הירוק, הארסי שבעיניו.

אבל בקיץ הוא הוא חייב לתת בחזרה את שרביטו ולחזור לבית היתומים, שם הוא נדחף שוב אל הבוץ ולא הותר לו לבצע אף קסם בכול החודשים הארוכים האלה. אז הוא עקר את ליבו ושמר אותו ביומן.

הוא נתן לעצמו לישון שם, קבור עד לסנטרו בקלף, עד שיום אחד הוא התעורר בחדר הסודות שוב. הנחש שלו היה גוויה עכשיו, חוט ארוך של בשר השוכב בתוך שלולית של דם, אדומה כמו שיערה של הילדה המתה. אבל היה עוד מישהו בחדר עכשיו, קטן ושברירי עם עיניים עשויות מרעל, כמו שלו. הוא תהה אם גם הארי הרג את אמו ואחר כך הפיל את האשמה על מישהו אחר. 

הילד הקטן, הארי, שכב על הרצפה עכשיו, ליד היומן. ידיים ורגליים משתרבבות כמו כוכב ים. הוא ידע שהוא היה האחד שנתן להארי את הצלקת היפה הזו, זעקה פעורה המטויחת על מצחו. אבל העור שהציץ מבעד לצווארון הקרוע של הארי היה חיוור ובהיר, משטח חלק לכתוב עליו. אז הוא דחף את ברכיו הרועדות של הארי ונפל בין רגליו הפתוחות כי הוא רצה מאוד לכתוב על הגוף הזה, לשרבט סיפור ארוך באותיות המורכבות משריטות ונשיכות ומהחבורות הסגולות שאתה יכול לגרום אם אתה מוצץ את עורו של מישהו חזק בין השיניים.

אבל להארי היה את ניב הבסילסק בידו והוא הטיח אותו בחוזקה ביומנו, קורע את הדפים הריקים. ואז באה הרוח ועולמו של טום החליק, נפל והתבקע כמו ביצה. הוא חש שחייו נמתחו כמו משפט אחד ארוך, מההתחלה עד הסוף. הוא ניסה לדבר וחש בזה, סוף המשפט, העצירה המלאה, נקודה שחורה ומעוגלת בתוך פיו. והיא גדלה, מתפשטת על עיניו, פניו, גרונו, קצות אצבעותיו. 

עד מהרה לא נשאר ממנו דבר מלבד כתמים של דיו על נייר לבן וחלק, שילובים אינסופיים של עשרים ושש אותיות.