ארבעה יסודות. ארבעה ילדים.

כל הזכויות שמורות לי...... כשכתבתי שהפאנדום זה מאלאדר אז התכוונתי ששאבתי רק את הרעיון של היסודות ממלאדר, ולא את השאר. השאר זה שלי. אז אם אני אחליט להוציא ספר, אני רק אומרת שהזכויות שמורות לי :)

נטע ולי ישבו על הגדר שמול מגרש הספורט של בית ספרם.

"כמה שיעורים, הא? אני אומרת לך, לסטודנטים נותנים פחות שיעורים! איך אני אספיק הכל למחר? זה מטורף!" לי פטפטה ללא הפסקה.

נטע הנהנה בשתיקה.

לי המשיכה לפטפט. נטע הסתכלה עליה, אך מחשבותיה נדדו למקום אחר.

"ולעזאזל, ראית את השמיים היום? הם אפורים. אפורים!" לי קמה בקפיצה מהגדר. היא התקרבה אל נטע. "את בכלל שומעת מה אני אומרת, נטע?!"

ראייתה של נטע התבהרה בבת אחת. היא טלטלה את ראשה. "מה אמרת?"

לי גלגלה את עינייה. "אמרתי שהשמיים אפורים!"

נטע הרימה את מבטה. לי צדקה. השמיים היו צבועים בגוון בהיר של אפור.

"מקסימום ירד גשם, אז מה?" היא אמרה בביטול. "ובכלל... איפה איתי ונועם?"

"בטח במגרש, משחקים כדורגל כמו תמיד." לי, שעדיין עמדה ליד הגדר, הברישה את מכנסיה והציעה לנטע יד. "שנלך? לאן את רוצה ללכת?"

"בואי נלך לבדוק איפה הם, טוב?"

נטע קפצה גם היא מהגדר ושתיהן התקרבו אל המגרש. הם קראו לבנים לבוא.

הבנים מחו את הזיעה ממצחיהם. איתי הקפיץ את הכדור אל ידו וארבעתם ניגשו אל הספסל ליד הבניין. גשם שוטף התחיל לרדת. נועם, נטע ולי פתחו מטריות. 

שלושתם הפנו את מבטם לאיתי, שהמשיך לעמוד בגשם.

"מה?" הוא הצטדק. "אני אוהב גשם!"

הם משכו בכתיפיהם. נועם חייך וטפח על כתפו של איתי. "אתה בטוח, אחי? יש לי מטריה רזרבית...." איתי חייך והניד את ראשו לשלילה.

"אני-" איתי התחיל לומר משהו, אבל אז הצביע אל מאחורי גבן של נטע ולי. הן הסתובבו.

איש במעיל עבה בצבע שחור עמד שם. הוא קרץ לארבעתם. "אפשר להצטרף?" הוא שאל.

ארבעתם החליפו מבטים. האיש התיישב על הספסל בלי לחכות לתשובה.

לפתע איתי שם לב שהגשם לא נוגע בעורו של האיש אלא נעלם סנטימטר לפני שהוא פוגע בו. האיש שם לב למבטו של איתי.

"אני מתמחה במים," הוא אמר וקרץ. הוא טפח על הספסל לידו. "שבו בבקשה," הוא אמר בנימוס. ארבעתם התיישבו בחשדנות.

"יש לי הצעה בשבילכם," הוא פתח ללא הקדמות. "אם תבואו איתי, אמכם ואביכם ישכחו אתכם. ישכחו שאתם קיימים. אבל..." הוא חייך."אתם תזכו לדבר שאף אחד בעולם לא זכה לו. הכשרה מיוחדת. אתם מבינים, אנחנו זקוקים לכם. העולם זקוק לכם."

הילדים הקשיבו בשתיקה. איתי ונועם החליפו סימנים מבטים של "איש משוגע על כל הראש".

"לכל יסוד יש שני מתמחים. כל אחד מכם-" הוא העביר את מבטו עליהם. "מתמחה באחד מהם. ההצעה שלי היא שהמתמחה השני של כל יסוד ילמד כל אחד מכם. למשל... איתי, תהית פעם למה אתה אוהב כל  כך מים?"

איתי העביר יד בשערו במבוכה. 

"אני מציע לך, איתי, שהמתמחה השני של המים, כלומר אני, אלמד אותך לשלוט במים."

הילדים הפכו לאט לאט ממפוקפקים לסקרנים. אחרי הכל, הם קראו אותם ספרי פנטזיה ותמיד קיוו שמשהו כזה יקרה להם.

נועם עדיין פקפק מעט. "אפשר לקבל הוכחה?" הוא שאל בנימוס.

האיש חייך. הוא הרים את ידיו. הגשם נשאב והפך לכדור כחול שריחף בין ידיו. ללא כל מאמץ הוא השליך את הכדור על נועם. נועם שמים טפטפו מחולצתו וכל שלושת הילדים האחרים בהו באיש.

"אנחנו בפנים." הם אמרו בפה אחד.

זה בטח היה מהיר מדי, אני יודעת.... אבל זה היה הכרחי בשביל ההמשך, כי רציתי שאחת מהתכונות של האיש תהיה ישירות מוגזמת.

תגובות? הערות? הארות? בבקשה?

נ.ב: לכל מי שקורא את שאר הפנאפיקים שלי, שידע שממש לא נטשתי אותם... אני מקווה להמשיך אותם השבוע. פשוט הייתי עמוסה נורא השבוע.... יום הולדת וכאלה.....

		הפרק הבא