בוערת

היי, הפאנפיק הקודם שלי לא צלח ממש נקווה שזה יהיה יותר טוב.
זה סיפור שיושב אצלי במגירה כבר שנתיים והגיע הזמן שמישהו יקרא אותו.
הערה: הכשפים בסיפור הם אינם כשפים כמו בהארי פוטר, הם שונים לחלוטין.

פרולוג: גיל 10:

"מכשפה!" מישהו צעק. לא הבנתי מה קורה, הכל קרה כל כך מהר.
ילד אחד ניסה להרביץ לי, התעצבנתי ואז בדרך פלא כלשהי חשמלתי אותו בעזרת האצבעות שלי והוא התפורר. פשוטו כמשמעו אותו ילד הפך לאפר. אנשים לא מפסיקים לצרוח סביבי אך הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה לשתוק ולהסתכל על האפר- על הילד.
לפתע בלטו בקהל שני אנשים. הם היו גבוהים והם לבשו מדים כחולים, נעליים לבנות גבוהות ומשקפי שמש.
"אלי קרואן?" אמר אחד מהם. הנהנתי בחשש. "את באה איתנו?"
השני מחא כפיים והופיעו לי אזיקים על הידיים.
"לא, אני.. אני לא התכוונתי! אני מצטערת, בבקשה תשחררו אותי!! אני צריכה לחזור הביתה, אימא מחכה לי!!" צעקתי וניסיתי להיאבק. בכיתי, הכיתי, ירקתי, צרחתי ואפילו קיללתי, אבל כלום לא עזר.
הם הכניסו אותי אל תוך מכונית שחורה גדולה עם חלונות שחורים ואטומים. התחלנו לנסוע, הבנתי שאנחנו נוסעים רחוק מהבית ואני ככל הנראה אף פעם לא אשוב הביתה, לאימא. הבכי התחיל מעצמו מעצם המחשבה על אימא. היא בטח דואגת, לא מבינה למה אני לא חוזרת הביתה.
"מיס קרואן." אחד מן כחולי המדים הורה לי לצאת מהמכונית וכך עשיתי. הסתכלתי סביב.
טירה ענקית נפרסה מולי. חוץ מן הטירה וחומתה לא ראיתי כלום. כחולי המדים הובילו אותי אל הטירה דרך שער לבן ענק וכבד. לאחר שנכנסנו אל שטח הטירה שני הגברים נעלמו ומולי הופיעו שתי נשים האחת נראית קפדנית וקשוחה והשנייה עדינה בעלת פנים רכות.
"שלום אלי." חייכה אלי העדינה וככל הנראה הנחמדה מביניהם.
"בואי אחרינו." אמרה השנייה.
כאשר התחלנו ללכת ראיתי שכשנמצאים בפנים רואים דברים שלא ראו מבחוץ, לדוגמא שער נוסף, יותר עדין, יותר יפה. השער נפתח וגילה שמאחוריו עומד עולם חדש, אחר, שונה. מקום רחב ידיים, צבעוני ומיוחד שכמותו לא ראיתי אף פעם.
"אלי קרואן, ברוכה הבאה אל מחוז ארבעת היסודות. כאן, איתנו, תמצאי את מקומך."

		הפרק הבא