כוכב השחר

פרק 18

לתוך האש

לא נשאר עוד הרבה זמן. אלבוס לא הצליח להבין מדוע המחשבה הזו רודפת אותו מהרגע בו צעד לתוך בית ילדותו לאחר היעדרותו בת השנים.

אולי זה נבע מתחושת הסיום המתוחה שליוותה את הופעתם המטפטפת של חברי המסדר המחודש בבית? מנוכחותו של הניאום שהתגבש בראשו לקראת הישיבה הגורלית? או אולי הידיעה הבלתי נמנעת שלאחר ההתכנסות הזו בריחתו וכוחותיו החדשים יאבדו את שמץ הסודיות האחרון שלהם, וכל עולם הקוסמים ידע מי הוא ומה הוא יכול לעשות? כולם – כולל האישה שהפכה לפני שנים לאויבת הגדולה של משפחת פוטר?

בעוד המהום שיחה והמולה מהדהדים מקומת הקרקע אלבוס ישב בכיסא שמול שולחן הכתיבה בחדר העבודה של אביו, מערסל בחיקו קופסת עץ מרופדת משי. היא הייתה פתוחה לרווחה, חושפת את שלל המבחנות המאובקות שנחו בתוכה. ואלבוס ישב בתנוחה עצורה, כאילו בכל רגע יקום ויעשה משהו בקשר לקופסא הזו. אבל הוא לא זע כבר שעות.

התשובה לשאלות שרדפו אותו עשרים שנים הייתה בכף ידו, ומשום מה הוא לא היה מסוגל להביט בה. הזיכרונות הנחשפים של אביו. אולי מכך נבעה תחושת הסיום הנחרצת שהציקה לו; הבנה שהוא לא יודע כיצד יראו חיו עם פיתרון התעלומה הזו.

הוא מעולם לא נישא, לא הביא לעולם ילדים, לא רכש חברים מאז כליאתו של דיימוס... מה יישאר לו אם יידע את האמת על אביו? כוחותיו החדשים? כוחות שרק גורמים לו להפוך לבודד יותר ויותר בכל יום שעובר...

לא, הוא כנראה לא באמת רצה לדעת את התשובה אחרי הכל. כנראה שחיו היו לשווא.

הוא סקר את הקירות סביבו כאילו היו חדשים לו. והם אכן נראו שונה מעט מהזווית בה ישב; הוא לא זכר שאי פעם ישב בכיסא הזה, הסתכל בחדר מהמקום בו אביו הסתכל בו במשך אינספור הימים בהם חי בבית הזה. הוא הרגיש ששם הוא מצליח להחליק איך שהוא לתוך נעליו של אביו, לחשוב כפי שהוא חשב, וכך להשלים מעט עם מה שהיה.

אביו היה חבר בארגון של הבלתי- כבולים. הוא לא יכול היה לברוח מהידיעה הזו יותר. הוא ידע זאת במשך זמן ארוך, כל רמז שמצא רק חיזק את הידיעה, אבל אולי הוא היה צריך להתאחד עם הזיכרון של אביו כדי להבין זאת באמת. או שאולי הוא היה זקוק לריחוק שכוחותיו גרמו לו, כדי שגבולות המוסר שלו יטשטשו, והוא יבין שהפשע שאביו ביצע למעשה לא היה פשע כלל. הוא פשוט נסחף עם זרם חיו, בדיוק כמו אלבוס עצמו.

הוא היה מאד רוצה לספר את מסקנתו דווקא לאחיו מכל האנשים באותו הרגע. הייתה בכך מן כניעה, הודאה שנכשל במשימתו, אבל הידיעה שג'יימס לא מסוגל ללעוג לו או לחייך אליו בעליצות משולבת בהקלה גרמה לו להבין כמה זה חסר משמעות.

אם לפני שנה היה נאמר לו שישב שעות לצד אחיו השקוע בתרדמת מכושפת הוא היה צוחק. הוא לעולם לא היה יושב לצד מיטת חוליו של יריבו הגדול ביותר. הרי בכל מקרה ג'יימס החסון ומלא המרץ לעולם לא היה מגיע למצב כזה... אבל הרבה השתנה מאז, וכנראה שגם אחיו הבכור לא היה כל יכול.

בזמן שהותו של אלבוס בבית נוכחותו של ג'יימס ריתקה אותו, כאילו משהו עמוק בתוכו ניהל שיחה עם האדם הרדום. כאילו נרמז לו שלג'יימס יש הרבה מה לספר לו, אילו רק ייקח את ידו ויאפשר לדלת ביניהם להיפתח...

"אתה מוכן?" קולו של בן נשמע מפתח חדר העבודה. "כולם כבר למטה, מחכים לשמוע אותך."

"עוד רגע," אלבוס מצא את עצמו אומר, מרותק אל תמונות המשפחה הישנות שנחו על השולחן.

בן, שכנראה הבין שאלבוס שקוע במצב רוח מלנכולי, צעד לתוך החדר ואמר, "אתה זוכר איך נלחמו כאן?"

אלבוס גיחך בעניים מזוגגות. "לא הייתי אומר שנלחמנו. יחסי הכוחות לא היו בדיוק שווים..."

"אתה חושב שהיום הייתי יכול לנצח אותך? אותך כמו שהיית אז?" בן מיהר להוסיף.

אלבוס צחק שוב, הפעם צחוק שיצא מהבטן. התחושה כמעט כאבה. "אתה מוכשר, אבל אל תגזים ביכולות שלך."

"כמה קשה לחלוב ממך מחמאה?" בן דרש ממנו, אבל לא הייתה האשמה אמיתית בקולו.

אלבוס הסתכל באחיינו. הוא באמת התפתח מאד מאז אותו לילה בו נאבק בו בחדר העבודה החשוך, לא רק מבחינת כישוריו כקוסם. הוא התבגר, החכים, הפסיק להיות ילד תמים... למרות שאלבוס לא היה בטוח שהחלק האחרון הוא בהכרח טוב.

הוא החליק מכתב מקופל על גבי השולחן לכיוונו של בן. אחיינו ניגש ולקח אותו.

"אל תפתח אותו עדיין," אלבוס אמר לו כשהוא התכוון לשבור את השעווה הקשה שחתמה אותו. "תתעמק בו אחרי הפגישה."

"אני יודע שהיחסים בינינו לא הכי פתוחים, אבל אם אתה רוצה לומר לי משהו שאתה לא צריך לעשות את זה במכתב," בן אמר בחצי הלצה.

אלבוס קם. "אלה הוראות," הוא הבהיר, פונה להסתכל מחוץ לחלון לפני שירד למטה. שלג טרי כיסה את שאריות שדה הקרב שהוא עצמו יצר סביב בית ילדותו. כעת השדות היו מנוקדים כתמים בודדים של פיח תחת השלג היורד. הוא חיפש בעניו אחר העץ הבודד שבמרכז השדה, שייתן לו מעט כוח, כאילו היה מבט אוהד מכיוונו של אביו.

"ממי?" בן הבין את התשובה מבלי שאלבוס יאלץ לענות. "למה? אתה הולך לאן שהוא?"

"אפשר לומר," אלבוס השיב מבלי להרחיב ויצא מחדר העבודה.

בן, שטון דיבורו של דודו בברור עורר בו חוסר נחת, מיהר אחריו.

"לאן? לאן אתה הולך?"

אלבוס לא השיב. הוא ניצל את כניסתם לסלון ההומה כדי להתעלם מהשאלה הדורשת לחלוטין.

כולם השתתקו באותו הרגע, כאילו קולם נגזל מהם בעת כניסתו של אלבוס. עשרות העניים המוכרות פנו לעברו, מסתכלות לעברו באופן בו מעולם לא הסתכלו בו קודם לכן; לא כחבר או קרוב משפחה, אלא כמישהו שהשתנה, שאי אפשר לדעת האם ניתן לסמוך עליו.

אלבוס השתמש בכישורים שרכש כשלימד שינוי צורה בהוגוורטס על מנת לשמור על קור רוחו, משקל הקופסא המכילה את הזיכרונות של אביו בידיו מנחם ומרגיע אותו. האנשים בחדר הזה – חברי מסדר עוף החול, קרובי משפחתו – למדו לראות אותו כפושע בשנתיים האחרונות. מי מהם שלא האמין שהיה מסוגל לסטות מדרך הישר, למרות שקשרו עם המשפחה כמעט ולא היה קיים בעשרים השנים האחרונות, למד לחשוב עליו כמת, או לפחות כאדם שלעולם לא ישוב. אף אחד מהם, אפילו לא רוזי, שהסתכלה עליו בעידוד ממקומה לצד הוריה המוטרדים למראה, לא ציפה לראות אותו עומד יום אחד בסלון בית הוריו שנטש לפני שנים כה רבות. לראות אותו שונה כל כך משהיה בצעירותו, גם בנפש וגם בגוף.

הוא קלט את בן דודו פרד עוקב בעניו הבהירות אחר הנימים הכחולים שעל ידיו, אך ברגע שהפנה לכיוונו מבט הוא מיהר להשפיל את ראשו. אף אחד מהנוכחים בחדר לא דיבר, ולא העז להשיר אל אלבוס מבט. כאילו היה חולה במחלה סופנית. ואולי זה לא היה רחוק מהמציאות.

הקולות היחידים שנשמעו בחדר היו פצפוץ בולי העץ באח ולחישת פתיתי השלג כנגד החלונות המחופים ווילונות עם ציורי ציפורים. כשכל קרובי המשפחה ממלאים את הספות, הכיסאות והשטיחים נוצרה מן אווירה של חג מולד קודר.

"אני יודע שחלקכם כועסים עלי או שונאים אותי," הוא פתח לבסוף, קולו הרך נישא ללא קושי אל אוזניהם של כל חברי המסדר. "גם אם יש ביניכם כאלה שלא מאמינים בהאשמות שהועלו נגדי לפני שנתיים, אתם כועסים שלא הראיתי את הפנים שלי ביניכם במשך שנים." הוא הסתכל ברוז, בת הדודה שהייתה יקרה לו כמו אחות, ואותה הוא הזניח יותר ויותר ככל שהשנים חלפו. היא רק העניקה לו חיוך נבון ומעודד.

"אני לא מאשים אף אחד שחושב שאני לא ראוי להיות כאן ולדבר מול המסדר. אני לא מאשים אף אחד שטוען או חושב שאני אדם לא טוב. שאני מבייש את שם המשפחה שלי..." כאן קולו רעד קלות והיה עליו להשתלט עליו. פתאום הוא הרגיש בנוכחותו של ג'יימס, כאילו הוא מסתכל עליו מלמעלה, למרות שידע שהוא לא באמת שם.

"וזה נכון." הוא ייצב את קולו והשיר מבט אל חברי מסדר עוף החול, סוקר את כולם. בן עמד מעט מאחורי כתפו הימנית, כמבקש להראות את תמיכתו. ליליאנה, שישבה על השטיח ממש מולו, הסתכלה עליו בעניים נוצצות ומלאות קשב. "אני לא אדם טוב. אני לא אדם מוסרי. סביר להניח שאבא שלי היה מתבייש בי אם היה רואה אותי היום..."

אף אחד לא התנגד לאמירה הזו, אפילו דודו רון, שאפו הארוך היה אדום והוא נראה על סף דמעות של התרגשות או כעס. אלבוס גדל בסביבת האנשים האלה, אבל מאז שעזב את בית הוריו התנהג כאילו היו זרים מוחלטים עבורו, אפילו אויבים. אלבוס חשב לעיתים קרובות שזה לא באמת משנה, שהם לא אוהבים אותו כמו שהם אוהבים את ג'יימס או את לילי שנלקחה מהם באכזריות. אבל בתוך תוכו ידע שזה לא נכון, שהוא העציב ובגד בכל אחד ואחד מהם, מדודו הזקן ביותר ועד בן דודו הצעיר ביותר.

"אבל זה העניין, שהוא לא פה היום. הוא לא יכול להציל אותנו. הוא לא יכול לעשות שהכל יהיה בסדר." היה עליו לקחת נשימה עמוקה כדי להמשיך. הוא בקושי התמודד עם העבודות שאמר כעת בפני עצמו, ובטח שלא שיתף אותן בפני קהל. "וגם אם הוא היה חי, האם הוא היה יודע מה לעשות בימים האלה? אף אחד מאיתנו אף פעם לא נלחם מלחמה כזאת. אף אחד אף פעם לא נלחם מול כוח כזה."

אלבוס עשה כמה צעדים לתוך החדר, מתקרב אל מרכז השטיח שעמד מול האח, בין הספות הגדושות חברי מסדר. עיניהם עקבו אחריו בכל צעד שעשה.

"היום בו אנחנו נמצאים תוכנן בקפידה כבר לפני שנים – אולי אפילו לפני סוף המלחמה הקודמת – על ידי קוסמים ששואפים רחוק יותר משכל קוסם שאף אי פעם. הבלתי- כבולים."

מילותיו האחרונות גררו גל של הערות מקרב הסובבים.

"אני לא מאמין," קולו של דודו רון נישא מעל המלמולים, עצבני, כמעט נבגד. "שוב הם? אל, האובססיה שלך אליהם חייבת להיפסק – !"

"אני יודע," אלבוס אמר מעל קול ההמולה. "קראתי לכם לכאן בידיעה שרובכם לא תאמינו לי. אף פעם לא האמנתם לי." ההאשמה שבקולו הרגיעה את הדיבורים מעט. "אבל אני הייתי כלוא במשך כמעט שנה. אני הייתי... עבדתי עם קוסם גאון, קוסם שגאונותו נוצלה לרעה, על פענוח הכוח שמעניק יכולת קסם לאנשים מסוימים, ולאנשים אחרים לא. אני יודע כיצד כוחות הקסם נגזלים מהאנשים הכלואים, וגם... איך להשיב אותם. איך להפוך אותם לזן אחר, חזק יותר, של קוסמים. למדתי על בשרי."

הוא העביר את הקופסא ליד אחת כדי לפתוח את הכפתור העליון ביותר של חולצתו ולחשוף את החלק השמאלי של חזהו. גניחה משותפת של התפעלות ואימה עלתה מקרב כל הצופים. אלבוס חש שילוב של שביעות רצון וגועל, מנסה להתעלם מהתחושה שכל האנשים האלה חודרים אל פרטיותו. אבל טבעת האסטרום שנטבעה בעורו, ממנו יצאו הנימים הכחולים הפועמים – הצלקות בצורת רונות שהותיר בו הניתוח שדיימוס נאנס לבצע בו – הייתה הדרך הטובה ביותר להוכיח למסדר את טענתו.

לאחר כמה רגעים שב והסתיר את גופו. הוא חש שהמבטים נהיו פולשניים מידי.

"פגשתי את אחד ממנהגיהם של הבלתי- כבולים," אלבוס המשיך. "גם ליליאנה פגשה כמה מהם היום ושמעה כיצד הם משפיעים על חסרי הקסם, נכון?"

הוא הסתכל בביתו של ג'יימס, זו קפצה כשפנה אליה. כולם הסתכלו בה והיא נראתה נבוכה.

"אה... כן. זה נכון."

"אבל זה עדיין לא הגיוני," דומיניקה התערבה ממקומה על מסעד אחת הספות. "למה שקוסמים ישעבדו קוסמים אחרים?"

"האמת היא שאנחנו לא מופלים," אלבוס השיב, התשובה כבר מוכנה בידיו. "קוסמים לא היו היחידים שנפגעו מהשאפתנות של הבלתי- כבולים. המוגלגים, שהם רבים ואדישים הרבה יותר מאיתנו, לא מייחסים כמעט שום חשיבות לאנשים בודדים ברחבי המדינה שנעלמים ללא הסבר ולא נמצאים בשום מקום. מניחים שנחטפו על ידי רוצחים או משהו כגון זה. הם לא יודעים כמה מהם נחטפו על ידי הבלתי- כבולים ועברו הליך שאפשר להם כוחות קסם חלקיים. מוגלגים שקיבלו כוחות קסם – לכן אף אחד לא זיהה אותם כשחוללו מהומות בלונדון ובסמטת דיאגון כדי להחריף את הסכסוך."

אווירה כללית של פקפוק עוד שררה בחדר בעת שחברי המסדר שוחחו ביניהם בקולות מהוסים. אלבוס לא התרגש. הוא היה רגיל שלא מאמינים לו.

לפתע רוז קמה על רגליה, אוספת את הגלימה הירוקה הכבדה שעטתה ברשמיות כמעט נוזפת של מנהלת בית ספר. "אני מאמינה לאל," היא הצהירה. "אני מאמינה לו מעבר לכל ספק."

מילותיה עוררו בעיקר מבוכה.

"אני מצטערת, אל," דודתו הרמיוני אמרה בשמץ חמלה. "רדפת אחריהם כל כך הרבה שנים... פשוט קשה להאמין – "

"זה בסדר," אלבוס הפטיר ללא טינה, מדבר אל כל הנוכחים. "לא הגעתי לכאן בציפייה שמישהו מכם ילך בעקבותיי. צברתי מספיק בני ברית ששחררתי מכליאה, אני לא זקוק למסדר כדי להוציא לפועל את התוכנית שלי." היה שמץ מרירות בדבריו, זולג החוצה בעל כורחו.

הוא התקרב לאח בצעד מדוד. "אני יודע שאתם עוד צריכים לקבוע מי ימלא את מקומו של ג'יימס כראש המסדר." עניו טיילו לעבר ליליאנה, לא בטעות. "במקרה וראש המסדר שייבחר יחליט שהוא רוצה לשתף איתי פעולה, השארתי כמה משימות והוראות בידיו של אחייני וחברי הנאמן, בנג'מין."

בן נצמד לקיר בחוסר נוחות כשרבים מהמבטים הופנו אליו.

"משאיר הוראות? לאן אתה הולך?" רוז, שעדיין עמדה, שאלה את אלבוס.

"יש לי חובה משפחתית," הוא השיב, מילותיו פשוטות אבל כוונתו טעונה ביותר. חום האש כמעט חרך את עורו הקר כעת. "הגיע הזמן שאני אתחיל למלא אותה. כמו שאדם חכם אמר לי פעם, 'אסור לשקוע בחלומות ולשכוח לחיות'."

ובמילים אלה, שאביו אמר לו פעמים רבות כל כך בצעירותו, הוא השליך את כל זיכרונותיו של האיש לתוך האש.

קריאות בהלה עלו מפי חברי המסדר כשקול נפץ הזכוכית שבר את הדממה. ערפילים כסופים בוערים התפרצו במעלה הארובה בליווי מקהלה של מלמולים מימים עברו. הבזק מפניו של הארי פוטר נראה בין הלהבות שהכחילו. אלבוס הבין שליבו דוהר.

בעוד חברי המסדר עדיין המומים מהמעשה שעשה, אלבוס פנה במסכה של קור רוח ועזב את הסלון בצעד מלא כוונה. בן מיהר אחריו, ואיתו ליליאנה ורוז.

"אלה היו הזיכרונות של סבא," בן אמר בתדהמה מאחוריו בעודם עולים במדרגות.

"נכון," אלבוס השיב, מרגיש כאילו מישהו אחר אומר את המילים. הוא עדיין לא האמין שעזר את האומץ לעשות את זה. סוף כל סוף, לשחרר.

"אבל... – "

אלבוס נעצר במפתיע בראש המדרגות והסתכל בשלושה. "ביליתי את כל החיים שלי בניסיון לחיות את החיים של אבא שלי. הגיע הזמן שאני אחזור למציאות."

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא...

"מה אתה עושה?" רוז שאלה אותו כשהוא נכנס לחדרו החשוך של אחיו והדליק את מנורת השולחן ללא רחמים. ג'יימס נותר שרוע במיטה ללא זיע, שיערו המוארך וזקנו הלא- מגולח גורמים לו להראות מבוגר מאד.

"הולך להחזיר את אח שלי," אלבוס אמר. מייד התחרט על הטון הרגשני בו אמר את המילים והוסיף, "ליליאנה תצטרך עזרה עם המסדר אם אנחנו עומדים לנצח במלחמה הזאת."

תחת מבטם ההמום של השלושה הוא לקח כיסא והתיישב לצד מיטתו של אחיו. ברגע שהתיישב הוא הרגיש עייף מאד, כאילו הרשה לעצמו לשחרר את כל מה שהרגיש מאז שהשתנה. כאילו נזכר שלא ישן כבר חודשים.

אבל עכשיו זה ישתנה. הוא הרגיש בנוכחותו של ג'יימס, שהוא מזמין אותו לעבור באותה הדלת בה הוא עבר, אל שינה שלווה ולא מוגבלת. הדלת אל המקום עליו קליסטוס סיפר לו – אל לב החשכה.

"נתראה," אלבוס אמר, מרגיש צורך לומר מילים אחרונות כל שהם.

מודע למבטיהם ההמומים של השלושה, הוא אחז בידו הגדולה והמחוספסת של ג'יימס. הוא מעולם לא אחז בידו קודם לכן, אפילו לא בילדותם. התחושה הייתה משונה.

התשישות עטפה אותו כמו ענן כעת. פשוט לשחרר, הוא אמר לעצמו, כמו באין ספור הלילות בהם סבל מנדודי שינה במהלך חיו. להפסיק להיאבק. לשחרר. לישון...

ראשו התגלגל על חזהו. נוכחותו של ג'יימס כבשה אותו, כאילו לא רק גפיהם אחזו ידיים, אלא גם נפשותיהם. והוא משך אותו אחריו, לתוך מים אפלים.

הפרק הקודם		הפרק הבא