poisoned love

פרק 1-פרולוג

אלי ישבה בחדר הקטן והחנוק בתחנת המשטרה, עדיין לבושה בבגדים השחורים שסייעו לה רק לפני חצי שעה. עכשיו היא הזיעה בתוכם מהחום ששרר בחדר שאיש לא טרח למזג ומהפחד מה אביה יעשה לה אחרי המעצר השלישי בשנה אחת.

מעניין איפה לוקאס עכשיו... היא הרהרה אולי הוא פה בחדר ליד... 

היא נאבקה בדחף להתקרב אל הקיר ולקרוא לו. רק זה היה חסר לה עכשיו, שיחשבו שהיא גם חולת נפש, בנוסף לכל.

היא ניסתה לחשוב איפה טעתה, הרי אם היו יוצאים רק דקה אחת מאוחר יותר, לא היו נתפסים ורק מחר בבוקר הייתה המזכירה מגלה על דלת חדרה את הכתובת שריססו עליה.

היא קפצה והתנערה ממחשבותיה כשדלת החדר נפתחה ובפתח עמד אביה, על פניו הבעה אטומה שאפילו אלי בת ה-14 לא הצליחה לפענח.

"אבא..." היא פתחה, אך הוא קטע אותה כשהרים את ידו.

"פשוט תהיי בשקט אליסון. אל תחמירי את המצב."

היא עטתה על פניה הבעה חמוצה. היא שנאה שקראו לה בשמה המלא והוא ידע את זה, אבל היא לא הוציאה הגה עד שהגיעו הביתה, שם כמובן חיכה לה עם הבעה מלגלגת על פניו אחיה התאום, כריסטופר.

"את פשוט לא יכולה שלא להסתבך בצרות" הוא אמר, ואלי הטילה ספק אם הוא שואל או מודיע.

"סתום" היא סיננה בקול חלוש כל כך שרק היא יכלה לשמוע.

היא נכנסה לחדרה בשקט וסגרה את הדלת מאחוריה. היא פשטה את בגדיה השחורים ולבשה פיגמה, נשכבה במיטתה ובהתה בתקרה.

"אלי אבא קורא לך" אחותה התאומה השניה של אלי, יערה, נכנסה לחדר. אלי התעוררה מיד ושיפשפה את צווארה התפוס.

היא חייכה אל יערה.

"מה נישמע?" היא שאלה בסתמיות.

"אני בסדר, אבל נראה לי שאת לא ממש. אבא נראה די כועס... מה עשית אלי?"

"עזבי" אלי ענתה ביובש "את לא רוצה לדעת"

"מסכימה לגמרי" יערה אמרה, וחיוך קטן עלה על שפתיה.

הם היו שלישייה, אלי, יערה וכריסטופר. מאז שהיו בנות אפס אלי ויערה היו החברות הכי טובות, אבל כריסטופר לעומת זאת, היה מתנשא לדעתה של אלי. מושלם מדי. כל הציונים שלו היו מאיות והוא אף פעם לא הסתבך בצרות והיא הייתה חייבת להודות, אבל הוא גם נראה די טוב.

"היי אבא" היא מילמלה, מחכה לשטף הצעקות וכנראה גם לעונש שלה.

אבל הוא רק העיף בה מבט וחזר למרוח ריבה על טוסט.

"תתלבשי" הוא אמר "הולכים"

"לאן?" אלי שאלה, יודעת עמוק בפנים שזה לא יהיה מקום שהיא תשמח להגיע אליו.

הוא העיף בה עוד מבט חטוף.

"את הבאת את זה על עצמך" הוא אמר ואלי הרימה גבה.

"הבאתי את מה? לאן הולכים? ולמה זה חייב להיות בשבת?"

"פשוט תתלבשי" הוא ענה והיא צייתה וחזרה לחדרה.

במשך שעה וחצי הם רק נסעו, על כבישים סלולים ועל דרכי עפר ובאיזשהו שלב הם נכנסו ליער כל כך סבוך שאלי לא הבינה איך אביה רואה משהו.

כשהם הגיעו לשער ברזל מאיים הוא נעצר.

"הגענו כבר ללונה פארק?" היא שאלה בזלזול.

"לא כדאי לך להתחכם" הוא ענה והיא התכווצה מטון דיבורו.

פתאום השער נפתח והוא המשיך לנסוע עד שהתייצב מול בניין עצום שיותר הזכיר לאלי טירה. הקירות היו אפורים והגג היה שחור ומשופע ומתוכו הזדקרו זקיפים שפילחו את השמיים.

זהו זה. היא חשבה, הוא שולח אותי למוסד לעבריינים צעירים.

אבל אז יצאה מתוך המבנה אישה גבוהה ורזה שהזכירה לאלי דוגמנית יותר מאשר סוהרת.

היא חייכה אל אביה ולחצה את ידו. 

"נעים להכיר" היא אמרה בקול מתנגן "סופיה"

אביה של אלי הנהן קלות ולחץ את ידה. הבעת עלבון חלפה על פניה אך כעבור רגע היא חייכה שוב.

"ואת בטח אלי" היא פנתה אליה ופתאום צף במוחה של אלי זיכרון עמום של אישה. סופיה הייתה ממש דומה לאימא שלה.

"כן, זאת אני..." היא אמרה והופתעה מכמה שסופיה גרמה לה להרגיש בנוח. היא התחילה לפקפק בתיאוריה שלה על מוסד לעבריינים צעירים.

"ברוכה הבאה לאקדמיית גליסוריוס. אני מקווה שתנעם לך השהייה בבית ספרינו." היא אמרה בחיוך ואלי הפנתה את מבטה לאביה.

"כן אלי, את עוברת לפנימיה" הוא אמר בתגובה למבט השואל על פניה.

ליבה של אלי החסיר פעימה ואיזבל הציעה לערוך לה סיור בבית הספר. אלי הנהנה קלות. המילה פנימייה עדיין הדהדה בראשה. הוא כבר לא יודע איך להתמודד איתי. היא חשבה ודמעות כעס עקצצו בעיניה. היא טלטלה את ראשה והחלה לצעוד אחרי סופיה שכבר הייתה כמה מטרים לפניה.

תגובות?