אליזבת מאלפוי

פרולוג חלק א' 
בעלייה לרכבת

אליזבת מאלפוי התעוררה בבוקר יום שלישי רעננה. היום היה היום שבו היא תלך לשנתה הראשונה בהוגוורטס. היא הייתה מאושרת. גם אחיה, סקורפיו, למד בהוגוורטס והגיע לשנתו השנייה. היא שמחה שהוא יוכל לשמש לה דמות מבוגרת ותומכת.
היא קמה והתלבשה במהירות. חולצה כחולה רגילה עם ג'ינס. היא הביטה במראה, בהשתקפות שהיא כל כך שנאה.
במשקפיים עם המסגרת השחורה שהחביאו מתחתיהן עניים כחולות כסערה. בשיער החום הגלי והארוך. באפה הקטן, בחיוכה. אבל היא הכי שנאה, את שרשרת הדולפין שענדה כל יום ביומו, שנהייתה כבר חלק מגופה.
השרשרת הייתה יפה מאוד, אבל לא זאת הסיבה שאליזבת ענדה את השרשרת. הזיכרונות החזירו אותה לעבר.
~פלאשבק~ 
היא שוב הייתה בת שמונה. חבורה של אנשים מפחידים בשחור פרצו לבית.
"סקורפיו, קח את אליזבת לחדר והסתתרו!" קרא דראקו מאלפוי. לאחר שכל הרעשים נמוגו, רצה אליזבת לסלון ומצאה את אימה שוכבת על הרצפה, עם כתם דם מסביבה. היא כרעה ליד אימה הגוססת.
"קחי את השרשרת הזו. את חייבת לשמור עליה. הם רוצים את השרשרת!" היא הניחה את שרשרת הדולפין בידה ומתה. אלו היו המילים האחרונות שלה.
הזיכרון היה צרוב במוחה והכאיב לה. היא ענדה את השרשרת כל יום. אמנם אמא שלה ביקשה ממנה לשמור על השרשרת, אבל אליזבת ענדה אותה כסמל לזה שהיא עדיין איתה, ורוחה מלווה אותה לכל מקום אשר תלך.
היא ירדה למטבח מכיוון שחדרה היה בקומה השנייה.
"בוקר טוב!" היא אמרה לאחיה ולאביה.
"בוקר טוב ילדה." אמר סקורפיו בחיוך ופרע את שערותיה, כמו שתמיד עשה כשהיה במצב רוח טוב. היה לו שיער בלונדיני כמו לאביהם, ועניים חומות.
"בוקר טוב מתוקה. מתרגשת?" שאל, עם פניו מאחורי עיתון הבוקר.
"מאוד!" היא אמרה עם חיוך גדול על פניה ורצה לחבק את דראקו המופתע.
"תיזהרי! את מועכת לאבא את העיתון!" צעק סקורפיו. אליזבת צחקה.

"עכשיו כל מה שאת צריכה לעשות זה לרוץ דרך המחסום." אמר לה סקורפיו.
"מה?!" אליזבת נחנקה מהמים ששתתה באותו רגע.
"תסתכלי עליי." הוא אמר בגאווה. הוא לקח את עגלתו ורץ למחסום. אליזבת כיסתה את עיניה תחת ידיה, אבל השאירה כמה חורים כדי לצפות במתרחש. סקורפיו נעלם. דראקו צחק.
"עכשיו תורך." הוא אמר לה ודחף אותה בעדינות מול המחסום. "אני אבוא ישר אחרייך." הרגיע אותה. היא הנהנה ורצה אל המחסום. היא חשבה שהיא הולכת להתנגש, אבל ברגע האחרון היא עברה דרכו עם העגלה. סקורפיו עמד שם וגיחך למראה ההבעה המופתעת שהייתה על פניה. כמה שניות אחריה הגיע דראקו.
"איפה העגלה שלך?" שאלה אליזבת את סקורפיו.
"ברכבת. לקח לך הרבה זמן אז שמתי אותה ברכבת עם העזרה של כמה חברים." הוא ענה. לאחר שנפרדו מאביהם, שניהם פנו לרכבת. סקורפיו עלה במדרגות והתחיל ללכת במסדרון.
"סקורפיו!" קראה אליזבת. "תעזור לי עם העגלה." היא ביקשה.
"תבקשי ממישהו שיעזור לך. זו דרך טובה למצוא חברים." אליזבת שמעה שמץ של נימת זלזול בקולו. הוא הלך אל תוך הרכבת ואליזבת לא האמינה שאחיה מתנהג ככה.
"סקורפיו!" היא קראה בתדהמה מזועזעת. הוא חזר על עקבותיו ולחש לה באוזן: "אני חייב ללכת. אני ממש מצטער אחותי." הוא אמר והוא באמת נראה מצטער. אליזבת הכירה את סקורפיו טוב. הוא שחקן טוב שמעולם לא למד לשקר. היא הנהנה והוא הלך.
היא ניסתה להעלות את העגלה במדרגות לבד, אבל מה ילדה בת אחד עשרה יכולה לעשות? היא הצליחה להרים את שני הגלגלים הקדמיים על המדרגה הראשונה וניסתה לדחוף. פתאום אחד הגלגלים הסתובב והעגלה כמעט התרסקה עליה.
בתוך שתי שניות, היא מצאה את עצמה על הרצפה, עם העגלה סנטימטר מהפנים שלה.
"את יודעת, אני אשמח אם תזוזי, העגלה הזו ממש כבדה." היא שמעה קול. היא התגלגלה הצידה והנער הניח את העגלה על הרצפה.
"תודה." היא אמרה בהקלה. הנער ניגב את זיעה ממצחו ועזר לה להרים את העגלה ולשים אותה בתא האחסון של הרכבת. היה לו שיער שחור ופרוע, ועניים בצבע כחול בהיר, כמו ים רגוע.
"ג'יימס פוטר. שנה שנייה." הוא הושיט את ידו ללחיצה, אבל המצב השתנה לגמרי.
"אליזבת מאלפוי. שנה ראשונה." אמרה בשקט, ידיה מאחורי הגב. הוא משך את ידו במבוכה ותקע אותה בשערו.
דראקו סיפר לבתו על משפחת פוטר. הוא אמר לה להתרחק מהם.
'אני לא מאמין שהצלתי כרגע מאלפוי' חשב ג'יימס. גם אביו סיפר לו לא מעט על דראקו מאלפוי ועל ילדיו. הוא אמר שעדיף לא להיכנס לריבים עם בני משפחת מאלפוי. להימנע מלהיפגש או מלהתעמת איתם.
"טוב, אני אלך עכשיו." הוא אמר ועלה לרכבת ונכנס לאחד התאים.
כמו משום מקום, הופיע סקורפיו מאחוריה.
"אני יכול לדעת למה דיברת כרגע עם ג'יימס פוטר? את לא זוכרת מה אבא סיפר לנו על הפוטרים?" הוא אמר לה בזעם. אליזבת הסתובבה בבהלה. בבת אחת היא התעצבנה.
"אתה יודע מה? לא אכפת לי ממה שאבא סיפר לי על הפוטרים, מה שאני כן יודעת, הוא שג'יימס פוטר כרגע הציל אותי. מה שאתה לא היית פה כדי לעשות!" היא הטיחה בו. היא נכנסה לרכבת בעצבנות.
היא התנגשה פתאום במישהו.
"אוי, אני כל כך מצטערת. אני כזאת מגושמת." היא התחילה להתנצל.
"אין צורך." אמרה הנערה. היא הייתה בערך בגיל שלה. היו לה עניים חומות וחולמניות ושיער בלונדיני ארוך.
"קוראים לי רינה לונגבוטום." אמרה הנערה.
"אני אליזבת מאלפוי, אבל את יכולה לקרוא לי אלי." אמרה.
"רוצה לשבת איתי באחד התאים? זו השנה הראשונה שלי ואני לא מכירה אף אחד." אמרה רינה במבוכה.
"אני אשמח! זו גם השנה הראשונה שלי." נענתה אליזבת בחיוב והן נכנסו לאחד התאים הריקים ופטפטו במשך כל הנסיעה.

		הפרק הבא