חוטים

היה זה יום בהיר, חסר עננים.

כנראה היה לכם את אחד הימים האלא, קריר אם רוח אבל נעים, יום מושלם.

"איכסה מפלצת!" צרח קולו הצעיר של ילד קטן, כבן חמש או שש.

צרחה זו בקאה מתוך חצר אחורית של בניין צבעוני, על  הדלת הראשית ניתן היה לראות את השלט הלבן תכול: "בית יתומים ארנבון: בית לארנבים חסרי משפחה".

השם עצמו היה כנראה נראה כמוזר, אם הבית אינו היה מתאים לתדמיתו, אך בית יתומים זה היה מפורסם, "ידוע בכל ישראל! הבית המושלם, אם הילדים הכי טובים!"

הבניין עצמו היה צבעוני ורוב הילדים כאן תופלו בטוב לב ואהבה על ידי האחיות.

אך סיפורינו לא מסתובב סביב גן עדן קטן זה, אלא על גור קטן הנמצא בתוכו, שבעצם אינו מרגיש הוא, שזה אוטופיה.

בחצר האחורית התנהג מנהג מוזר, לא באמת מוזר, אלא כל כך ידוע, שאתם בטח עברתם אותו באיזשהוא שלב בחייכם.

חרם.

הצילצול נשמע והגיע הזמן להפסקה,

היו אז בחצר 15 ילדים, יתומים כמובן, אך מסיבות שונות.

כמו בכל חברה, תמיד יש מישהו שונה, במראהו, באופיו, אך ברוב החברות הוא אינו מתקבל בקלות .

"מגעיל!" נשמעה עוד צרחה, הפעם של ילדה ואחריה חבטה.

על האדמה הבוצית הרטובה מן הגשם של אתמול, נחת בכבדות ילד דק גזרה, שערו השחור היה סטור על פניו ועל לחיו הייתה שריטה מגעילה למראה וממנה נזל דם.

הילד לא הגיב לחבטה אלא נשאר על האדמה, מעמיד פני מת.

"ערפד! מפלצת! תחזור לחור שממנו הגעתה!" צרחה ילדה קטנטנה, שערה היה אסוף לשתי קוקיות ולבשה שמלה אדומה זוהרת.

באה היא ממשפחה עשירה, אך הוריה נהרגו בתאונת דרכים והיא נשארה לבד, נשלחת לבית היתומים הטוב בארץ.

והיא חושבת שרק לטובים ביותר, היפים ביותר  ולעשירים ביותר מגיע להישאר במקום זה.

הילד שנפל לבוץ הוא בדיוק להפך.

יפה תואר היה, אך היא כקטנה לא ראתה זאת, רק יכלה לראות את העניים האדומות בצבע ארגמן שהזכירה את דמם של הוריה, לא יכלה לסבול את הילד הזה.

דמה למפלצות שסיפרו לה בסיפורי אגדות, מפלצת קטנה ומגעילה, כך ראתה אותו.

ומאז שהגיע, רק רצתה להיפטר ממנו.

לא לקח הרבאה זמן להפנות את רוב הילדים נגדו, ממילא לא אהבו אותו.

נראה שהוא היה כאן מרגע לידתו, לבד, לא רצוי. האנשים שבאו לראות את הילדים השונים נסלדו מעיניו השונות המפחידות.

"נראה כמו נחש" הם היו לוחשות לאחיות, "מה הוא עושה כאן?".

והאחיות לא היו מגיבות כלל, חוץ מאחת. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

"אולי תפסיקי מרים" אמר קול קטן מאחורי קהל הילדים, ילד נמוך קומה ושמנמן עמד וגילגל את ידיו, שערו היה חום ומקורזל ועיניו היו חומות ועדינות כשוקולד אבל כרגע עיניו היו מפוחדות,

"הוא לא עשה כלום", קולו ציפצץ.

החבורה הסתובבה, ומבט קר כקרח פגש במבטו של הילד, הוא התכווץ.

"זאת בדיוק הבעיה, פרנסיס" אמרה מרים, קוקיותיה הבהירות קופצות, "ולכן צריך לטפל בזה", היא הרימה את רגלה, הפעם מכוונת לחזהו.

		הפרק הבא