האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים



אומץ

והוא כל כך פחד. מהמוות ההולך והמתקרב? לא, חס וחלילה; מהמוות מעולם לא פחד, ונותרו לו לפחות עוד ארבעים שנים מלאות לחיות, לו ולאשתו. הוא פחד מההזדקנות.



כותב: חמושה במשקפיים
הגולש כתב 2 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 976
5 כוכבים (5) 1 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: pg13 - זאנר: רומאנס - שיפ: הארי\ג'יני - פורסם ב: 29.06.2014 המלץ! המלץ! ID : 5270
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

את ההשראה לפיקצר הזה לקחתי מהשיר של שלמה ארצי, 'אומץ'. 

הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג בלבד. 

 

הפעם הראשונה של הארי, ככל הפעמים הראשונות, הייתה טהורה, גמלונית ובעיקר מאוד, מאוד מביכה.

כעת, ממרומי גיל ארבעים, כשנאלץ להיזכר בחוויה הזו בעיצומו של ערב גברים טיפוסי עם רון ונוויל, הוא פתאום הבין כמה הוא היה זקוק לפעם ראשונה נורמלית ואנושית. נעוריו מעולם לא היו נורמליים, בשום צורה שהיא; יותר מדי עימותים עם קוסם אפל אחד די קלקלו לו את הימים הטובים בחייו. במקום ליהנות, ללמוד ולהכיר כמה שיותר חברים ובחורות, הראש שלו היה במקום אחר לגמרי, במקום של מלחמות ודאגה ליקרים לו.
הוא שמח על כך שהפעם הראשונה שלו לא הייתה בגיל עשרים וחמש, כמו של נוויל, ולא בגיל שש עשרה, כמו רון (הארי כל כך הופתע מפיסת המידע הזו שכמעט פלט את כל הוויסקי אש ששתה - הסתבר, בסוף, שברת המזל הייתה לבנדר בראון). 
"נו, קדימה, ספר לנו, הארי, למרות שאני מוכן להמר על חיי שמדובר בג'יני וויזלי," אמר נוויל בעודו לוגם לגימה נוספת מכוס הוויסקי השמינית שלו.
רון שיהק מעט וליטף את כרסתו. "אם זאת אחותי, הארי, אני מאוד מבקש ממך שתרחם עליי ולא תתאר יותר מדי." הארי גיחך והעביר את ידו בשיערו.
"טוב, כמו שתיארתם לעצמכם, זה היה עם ג'יני, בגיל שבע עשרה," אמר הארי כהתחלה, וכל כך צחק מהבעת פניו של רון שהוא לא הסתכן בלגימה נוספת מהבירצפת.
הוא נאנח וסובב את בקבוק הזכוכית, כך שהנוזל בתוכו התערבל כמו מערבולת בלב הים. "אבל זה לא היה כזה נורא כמו שאתם תיארתם. זאת אומרת, זה היה מביך בצורה בלתי רגילה, יותר מביך מהפעם ההיא שתפסנו את לונה במקלחת, רון - "
"אל תזכיר לי את זה - "
" - אבל זאת הייתה פעם ראשונה נורמלית לחלוטין," סיכם הארי, שמח בחלקו. 
נוויל הבט בו בצורה משונה למדי. "אתה מוזר, הארי פוטר. מוזר מאוד."
הארי נחר ושאל, "מה מוזר? זה היה הדבר הכי נורמלי שקרה לי בתקופה ההיא." הוא הרים את כתפיו ופתאום נזכר שלילי ביקשה ממנו גלימה חדשה כבר לפני חודש. "בדיוק הרגתי איזה קוסם אחד, לא יודע אם שמעתם עליו..."
נוויל היה כל כך שיכור שהוא הביט בהארי במבט מאוד לא מפוקס, ומלמל בקול מוזר, "אהה, כן, הלורד פלוצרמורט, כן... ההורים המסכנים שלי..."
רון הביט בו באי אמון. "תאמין לי, הארי, אני לא מבין איך אנחנו נותנים לו ללמד את הילדים שלנו."
בסופו של דבר, הארי קם לקול תחינותיהם של חבריו, בטענה שג'יני מחכה לו; היא לא רצתה שיחזור מאוחר מדי. לבסוף, השניים שיחררו אותו באכזבה, והארי יצא מדירתו של נוויל אל האוויר החם והלח של חודש אוגוסט.
במקום להתעתק - הדרך הקלה ביותר והמהירה ביותר להגיע לביתו במהירות - הוא החליט ללכת. ביתו היה לא רחוק מכאן, ופתאום קלט שמזמן לא הלך ברגל, והיה לבד עם עצמו: העבודה, חיי המשפחה המלאים שהיו לו בקיץ ואשתו לקחו את כל זמנו ולא הותירו לו דקה להיות לבד.
הוא חשב איך חייו הסתדרו ככה. איך, מנער שהיה מוכן - יותר נכון, היה צריך - להקריב את עצמו כדי לנצח את הקוסם האפל בכל הזמנים, הוא הפך לאדם שמח (עד כמה שאפשר להיות שמח עם כאלה אירועים מהעבר), נשוי באושר ואב לשלושה ילדים. זה היה אבסורד: הוא נזכר ברגעים האלה, הרגעים שאז חשב שהם האחרונים בחייו, בהם הסתובב בית הספר ההרוס כמו רוח רפאים. הוא נזכר איך ראה את ג'יני מנחמת ילדה צעירה, איך רצה שתבחין בו...
פתאום תקף אותו דחף עז לראות את אשתו. כמה זמן לקח אותה כמשהו ברור, משהו שתמיד יהיה והיה בחייו? כמשהו עובדתי? הוא שכח, בתוך כל העוצמה של השגרה המסחררת, שהוא היה פעם בטוח שהוא עומד לאבד אותה לנצח.
הוא רצה לחבק אותה, ולנשק את כתפה, איפה שהייתה צלקת מהקרב ההוא, שריטה קצרה אך עמוקה. כבר מזמן שלא דיבר איתה, דיבר מהלב.
כשהגיע סוף סוף אל ביתו, בית קרקע עם רעפים אדומים וגדר ששיוועה לצביעה, הוא חייך. הוא פתח את השער החורק - הגדר באמת הזדקקה לטיפול יסודי - והלך בשביל המוביל אל דלתו, מביט בשתילים שלילי שתלה כבר מזמן, ועכשיו צמחו והפכו לפרחים גדולים, יפים וצבעוניים. הם נעו מעט, כמו כל צמח קסום אחר. 
הוא דפק על דלת העץ וקריאה בהולה של "רגע!" נשמעה מתוך הבית. הדלת נפתחה, וג'יני עמדה בפתחה, בידה דף מלוכלך וקמוט.
"היי," היא אמרה והניחה לו לנשק את מצחה. היא המשיכה לקרוא את התוכן שבדף, מרוכזת כולה, בעוד הארי שואל, "איפה הילדים?"
היא נאנחה מעט והביטה בו. "אהה, אתה יודע. ג'יימס הלך לאמילי שלו - אני לא כל כך אוהבת אותה, אתה יודע? אל הלך לישון אצל חבר - מקס, אני חושבת - ולילי אצל רוז - הארי, מה אתה עושה?" היא ציחקקה, בעוד הארי בא מאחוריה ומחבק את מותניה.
"כלום. אסור לי לחבק את אשתי?"
"ברור, ברור - זאת אומרת - " היא גמגמה מעט, מה שלא התאים לה בכלל, והוא סובב אותה אליו. היא נראתה סמוקה, וקצת עייפה, אך היא עדיין הייתה יפה, כמו ביום הראשון שהארי הבחין בזה; כמו שהיא הייתה מאז ומעולם.
הוא חייך קצת ונישק את קצה אפה. "הייתה לי היום שיחה מאוד מעניינת עם אחיך ועם נוויל."
"נו, אני באמת סקרנית לדעת - על מה היום העלה חבר החכמים על סדר היום?" היא התרחקה ממנו ועברה לשבת על השולחן, מגלגלת את עיניה. 
"על הפעם הראשונה שלנו."
מיד פניה של ג'יני האדימו, כאילו הועלו באש; הוא ידע שככה תגיב, וצחק. הוא עדיין היה מבושם מעט מהבירצפת; הוא חשד שנוויל הוסיף משהו נוסף למשקה.
ואז היא צחקה.
"אתה זוכר את זה? זה היה הדבר הכי מביך שקרה לי בחיים." היא השפילה את ראשה והעבירה את ידה בשיערה, שעם השנים הלך והתקרזל יותר ויותר. "נו, אבל לפחות זה היה איתך."
הייתה שתיקה נינוחה, ואז הארי, קצת נבוך, פתח, "את יודעת, חשבתי על זה. הילדים לא בבית, נכו - ?"
והיא נישקה אותו, בדיוק באותה צורה שנישקה אותו אז, באותה פעם ראשונה מביכה. היה משהו נואש באופן שנישקה אותו, כאילו הוא עלול להתמוסס מידיה בכל רגע. הדחף הזה להרגיש אותו, לדעת שהוא נוכח היה ברור לחלוטין; כבר יותר מדי פעמים הוא נעלם מחייה.

הארי הכיר את גופה של אישתו לא פחות טוב משהכיר את גופו. כל פגם וכל שריטה היה צד את מבטו, והוא תמיד היה מנשק את כולם. הוא תמיד היה נלהב מהצבע העדין של עור רגליה, ואיך שהלך והתבהר עד שהפך ללבן לגמרי, בעור הפנימי של ירכיה. הוא ידע גם שמעל לשדה הימיני היה סימן בצורת סהר, מזכרת מאחת המתיחות של פרד וג'ורג'. מעל לקורקבן שלה, היה כתם לידה קטן, בצורה של כוכב.
מאז אותה פעם ראשונה, גופה לא השתנה הרבה; עדיין אותו סימן בצורת חצי סהר, עדיין אותו כתם לידה, עדיין אותה צלקת על כתפה. אך כעת, שכבר ממש לא הייתה הפעם הראשונה שלהם, הוא הבחין בפרטים אחרים. קמטים, שרירים רפויים.
והוא פחד, כל כך פחד. מהמוות ההולך והמתקרב? לא, חס וחלילה; מהמוות מעולם לא פחד, ונותרו לו לפחות עוד ארבעים שנים מלאות לחיות, לו ולאשתו. הוא פחד מההזדקנות. מהעובדה שגופם הצעיר, מאותה פעם ראשונה, כבר לעולם יהיה צעיר, ושיתווספו עוד קמטים ועוד כתמי זקנה. הוא פחד, פחד שכבר לא יהיה לו כוח להביע את אהבתו הרבה כל כך כלפי ג'יני, האישה היחידה שידע בחייו. הוא פחד שיגיע היום שבו לא יהיה בו הכוח ללטף, לנשק ולגעת. המחשבה על כך גרמה למשהו בתוכו להישבר, ולרצות לנצל את כל הזמן שעוד נותר להם עם ג'יני. זה הכאיב לו, והוא פחד. בפעם הראשונה בחייו, הוא פחד מהסוף.
והיא נראתה כל כך צעירה תחתיו, כל כך חיה. 

 

"בלילה שוב קיבלתי אומץ, להתאהב בך במהות
חייך חייך, לחשת בחושך, רק בגללך חייכתי שוב
אח"כ כשהורדת כותונת, רק התקרבתי כדי לומר
תודה לך שנתתי אומץ, לחיות כאילו יש מחר." (שלמה ארצי) 

 

תגובות

אלוהים... ריגשת אותי. · 26.09.2014 · פורסם על ידי :אולי זאת אני
זה פשוט מושלם.
יש לך כשרון אדיר.
אני קראתי את זה , ולא יכולתי להפסיק.
דמיינתי לעצמי בראש את הדמויות, את המקומות.. הצלחת לגרום לי להרגיש שאני שם.
אני יכולה להישבע שבחלק האחרון היו לי דמעות בעיניים

נ.ב - שלמה ארצי בהחלט נותן השראה, אני פשוט אוהבת את השירים שלו.

תודה רבה! :) · 26.09.2014 · פורסם על ידי :חמושה במשקפיים (כותב הפאנפיק)
תודה, זה מאוד מחמיא לי. את מוזמנת לקרוא גם את הפאנפיק השני שלי (:
שלמה ארצי הוא אמן מדהים בעיניי. הוא תמיד נותן לי השראה, כל פעם מחדש.

דיי באיחור אבל, · 28.11.2016 · פורסם על ידי :Emma Bloom
זה באמת ממש ממש יפה!!

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
32265 16284 35623 33989


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2017 - 2007