ווינטר

שם הסיפור: ווינטר.

פאנדום: נכתב בהשראת "אגדה".

ז'אנר: לא ידוע.

שיפ: בינתיים ג'ן. אם אני אמשיך, ייתכן ויהיו שיפים.

וויתור זכויות: כל הזכויות על ההשראה לסיפור, הספר "אגדה", שמורות למרי לו, ולאשכר ארבליך-בריפמן שמורות הזכויות על השם "ווינטר".

קריאה מהנה!

ליאו נכנס אל תאה של האסירה בצעדים קטנים ואיטיים. היא עמדה שם, כבולה לקיר, מוקפת שומרים. ליאו ניגש אליהם, ושלף את הסכינים מחגורתו. השומרים מיהרו להצדיע.

"אני רוצה לדבר איתה." הוא החווה בראשו לעבר האסירה. "בפרטיות. החוצה, כולכם."

השומרים הצדיעו פעם נוספת, ויצאו מהתא. ליאו סגר אחריהם את הדלת, ואז ניגש אליה. ראשה היה מושפל.

ליאו התכופף, הניח אצבע על סנטרה, קם והרים את ראשה. פניה, שהיו בעבר יפות כל כך, היו מלאות כעת חבורות. דמעות נצצו בעיניים הגדולות של ווינטר.

"ווינטר," לחש ליאו. הוא מעולם לא האמין שיזכה לראות אותה שוב.

הוא נזכר איך פגש אותה לראשונה - הם היו אז ילדים קטנים. היא הייתה רק בת חמש, דקיקה ונמוכה, אך אפילו אז פניה היו יפהפיות בצורה בלתי טבעית. הוא היה כבר בן עשר - כמעט מבוגר, לפי דעתו - והתלהב ממנה. מאוד. היא הייתה כל כך מקסימה כששיחקה בבובות בגן הילדים שניהלה אמו של ליאו, שהילד, שהגיע רק כדי לעזור לאמו, מצא לעצמו חברה חדשה.

הם גדלו יחד. בגיל אחת עשרה, כשליאו החל לעבוד כדייג, הוא נהג לקחת את ווינטר עמו - רק כדי שתארח לו לחברה. אפילו כשהייתה בת שש, ליאו נהנה להקשיב לפטפוטיה הבלתי פוסקים.

ואז, לפני שנתיים, יום לפני יום הולדתו השש עשרה של ליאו, ווינטר נעלמה. כאילו בלעה אותה האדמה. לבו של ליאו נשבר באותו היום, כשהבין שחברתו הטובה ביותר בוודאי כבר מתה. את חגיגות יום ההולדת החשוב ביותר בחייו הוא עבר בלי חיוך אחד על שפתיו. הוא רצה רק דבר אחד - שווינטר תהיה שם.

ועכשיו, שנתיים אחרי שנעלמה בלי להותיר אחריה זכר, הוא שמע שנלכדה. חייליו שלו תפסו אותה, עומדת לצד גוף אדם מעולף. הם חקרו אותה, והיא אמרה שפגעה בו בעצמה. אמרה שפרצה אל תוך חנות המכולת בה עבד האיש, והיה עליה לעלף אותו על מנת לברוח.

אך ליאו לא האמין לה. הוא היה בטוח לחלוטין, שחברתו הוותיקה מחפה על מישהו. ווינטר שלו לעולם לא הייתה פורצת אל חנות.

"מה הם עשו לך?" שאל ליאו בשקט, ובחן את הסימנים על פניה. "מי זה היה? אני אעניש אותו על שפגע בך. אני אעשה זאת, ווינטר. אל תדאגי."

ווינטר הנידה בראשה. שערה האדמוני, שהיה בעבר כה עבה ומתולתל, נפל כעת סביב פניה כאטריות חסרות צורה. "לא, ליאו. אין טעם. אם תעניש אותם, הם יפגעו בי עוד יותר. אני אסתדר." היא דיברה במאמץ רב. כל מילה עלתה לה ביוקר.

ליאו נאנח. "את - תראי איך את נראית! כולך מכוסה בסימנים, ווינטר." הוא תמיד אהב את שמה, אך כיום לומר אותו היה תענוג של ממש. ווינטר. היא פה, ממש לידו.

"התגעגעתי אלייך, ווינטר," אמר בשקט. "למה עזבת? לאן נעלמת?"

ווינטר נשכה את שפתיה היבשות. לא היה בכוחה לדבר עוד.

"למה את פה, ווינטר? על מי את מנסה להגן?" שאל ליאו. סוף סוף הוא אמר את המחשבה בקול, המחשבה שמציקה לו כבר חודש תמים.

"אני לא מגנה על אף אחד," אמרה בשקט. קולה היה סדוק.

מרוב עצבים, ליאו סטר קלות על לחיה בכף ידו. היא התכווצה, והמבט האומלל שעלה על פניה גרם לליאו תחושת חרטה.

"את מגנה על מישהו." זו לא הייתה שאלה. ווינטר השפילה את מבטה.

"אתה צודק," לחשה. "זו לא הייתי אני. אך אם לא הייתי מגנה עליו… הוא היה הורג אותי, ליאו."

"וזה? זה עדיף ממוות?" שאל ליאו. קולו התחזק.

"לא," לחשה ווינטר. "זה לא עדיף ממוות. אני מצטערת שהגנתי עליו."

ליאו חייך לעצמו.

"אני אשתדל להוציא אותך מכאן בהקדם האפשרי, ווינטר," אמר בשמחה. "אני צריך רק דבר אחד. איך קוראים לאדם שהגנת עליו? אני אתפוס אותו. אני אנקום בו על מה שעשה לך. אני מבטיח לך."

ווינטר המשיכה להשפיל את מבטה.

"שמו אדם," לחשה ווינטר. "אדם בק."

ליאו חיכה רגע, עד שיעכל את דבריה של הנערה, ואז צרח עד לאובדן קולו.

האיש הזה הוא אחיו.

אשמח שתעזרו לי להחליט אם להמשיך את הפאנפיק או לא, משום שזה היה אמור להיות פיקצר, אך אני חושבת שאולי בכל זאת עדיף שאמשיך אותו.