פעימת לב

ג'ון ווטסון נהג לחלום על מלחמות. פיצוצים, יריות, צרחותיהם של מפקדיו ואויביו כאחד; זה מה שהיה גורם לו להתעורר בפתאומיות בשעות המוקדמות של הבוקר, מתקשה לנשום ואוחז את לבו הפועם במהירות.

עכשיו הוא חולם על עיניים כחולות נוקבות, ידיים מוזיקלות שמלטפות בעדינות את מיתרי הכינור, חלוק אמבטיה לבוש על כתפיו, קול כמו קטיפה בחשיכה. החלומות האלה לא גורמים לו להתעורר משינתו בבהלה; במקום זאת, הוא מתעורר ובוהה בתקרה בזמן שהחשכה מושכת אותו למטה ומטביעה אותו.

ג'ון ווטסון מעולם לא ידע שבדידות יכולה לכאוב כל כך. הוא התמודד עם אובדן בעבר-יותר מדי פעמים למחזור חיים אחד-אבל שום דבר לא הפריע לשינתו כמו זה. אפילו לא המוות של אמו כשהיה בן עשרים ואחת כאב כמו זה. 

התאבדותו של שרלוק שברה משהו בתוכו והוא לא היה בטוח שזה יוכל להירפא אי פעם.

ג'ון ממשיך בחייו בערפל. הוא קם מוקדם בבוקר אחרי לילה כמעט חסר שינה, אחיזתו של החלום החדש ביותר עדיין חובקת את לבו והוא מכין לעצמו כוס תה. הוא יושב ליד השולחן שלו, פותח את הלפטופ שלו וסוגר אותו שוב. הוא מתלבש בבגדים שגדולים עליו אבל לא אכפת לו מספיק כדי לקנות בגדים חדשים ומתאימים. אז הוא מתחיל את היום שלו, הערפל במוחו לעולם לא נעלם.

ישנם רגעים קטנים של צלילות שמביאים איתם פרצי כאב נוראיים, אבל הוא מנסה לא להתעסק בזה יותר מדי.

הוא הולך לטיפולים פעם בשבוע ולא אומר מילה. הוא הולך לטיפולים פיזיים למרפק שלו ומעניק את אותה הכמות של שתיקה. הוא לפעמים שוכח לאכול ובקושי ישן, אבל הוא עדיין לא התמוטט, אז הוא מחשיב את זה להישג קטן.

למרות שלפעמים הוא היה מעדיף להתפורר ולעוף הרחק מכאן על ידי הרוחות הקרירות של לונדון.

למרות שהוא עבר מרחוב בייקר לפני הרבה זמן, גברת הדסון עדיין מזמינה אותו לתה כל כמה שבועות. ג'ון הולך לשם רק כי הוא יודע שאין לה הרבה חברים. היא דואגת לו, מנסה ונכשלת לגרום לו לאכול, קוראת לו "יקירי", וג'ון מנסה לחייך. 

לסטרד בא לבקר אותו מדי פעם, למרות שג'ון לא עבד בסקוטלנד יארד מאז התקרית. הוא מדבר איתו על המצב עם אשתו לשעבר ולא אכפת לו כשהדוקטור לא עונה; המפקח פשוט בוהה בו בעיניים חומות והבעה מודאגת. בכל פעם הוא מושך את ג'ון לחיבוק חזק לפני שהוא הולך, כאילו יוכל למנוע ממנו להישבר אם יחזיק אותו חזק.

מייקרופט שולח לו הודעות לפעמים, שנראה שהן מתכוונות להיות תומכות, אבל יוצאות נסתרות במקום. אבל זה מה שמתאר את מייקרופט בכל מקרה. 

וג'ון ממשיך, לא חי, שורד.

בקושי.

כששרלוק חוזר (ברור שהוא יחזור, הוא האיש שירמה את המוות) ג'ון מתמוטט. הרגליים שלו נכנעות והוא נופל אל תוך החשכה שאפפה אותו מאז היום שחייו התנפצו על המדרכה.

כשהוא מתעורר במיטתו, לרגע נוראי אחד הוא חושב שחזרתו של החבר שלו הייתה חלום נוסף, שלב חדש של סבל שמוחו החליט לתת לו. אבל אז הוא רואה את צלליתו של שרלוק ליד החלון, עיניו הכחולות בהירות בחשכה האפלולית של שעת בין הערביים. הם קם, חינני כמו חתול ומדליק את המנורה שליד המיטה שלו בזמן שג'ון צופה בתנועותיו, לא יודע איך להגיב. שיערו של שרלוק הוא כבר לא ערמת התלתלים הכהה שהייתה; הוא קצר יותר, מתעגל רק מעט מעל האוזניים שלו והוא בוהק באדום. 

אבל ג'ון יזהה את הפנים האלה יותר בקלות משיזהה את ההשתקפות שלו עצמו. הוא מנסה להגות את השם בעזרת שפתיו, אבל הוא לא מצליח לעבור את המחסום שבגרון שלו. הוא גורר את רגליו אל קצה המיטה ונלחם עם תחושה מוכרת של סחרחורת. שרלוק צופה במעשיו בלי לומר מילה, וג'ון מתחיל להתעצבן מהשקט שלו. שנה אחת, שנה ארורה אחת, ואין לו מה לומר.

ג'ון מזנק על רגליו, ושרלוק גם הוא נעמד. הבדל הגבהים ביניהם מגביר את הכעס של ג'ון משום מה. הוא תמיד שנא להיות קטן, וזו אחת מהפעמים הראשונות שהרגיש כך ליד שרלוק. הבלש עדיין מסתכל עליו כאילו הוא האדם היחיד בחדר וגם זה כואב.

שרלוק נותן לאדם הנמוך יותר להרביץ לו. הוא עומד שם בעוד ג'ון סוטר לו פעם, פעמיים, שלוש בפנים. אז, הוא לוקח בעדינות את ידיו של הדוקטור בעזרת ידיו המוזיקליות וג'ון מפסיק להכות אותו בעוד הכעס חולף לו. 

השרלוק שהעלה בראשו לעולם לא נלחם בחזרה, אף פעם לא היה מוחשי כמו עכשיו. 

אחרי שהבין זאת, ברכיו של ג'ון מתחילות ליפול ושרלוק תופס אותו ומצמיד אותו אל חזו. העובדה נראית בלתי אפשרית, לא ניתנת למגע, אבל הוא מריח כמו שרלוק, מרגיש כמוהו. ג'ון משעין את ראשו על חולצתו הדקה של האיש האחר ומקשיב לפעימות ליבו החזקה הפועמת מתחשת לבשרו ועצמותיו. כל פעימה היא תזכורת לכך ששרלוק כאן, והוא חי.

ג'ון לא לגמרי שם לב לזה, אבל הוא בוכה. שרלוק בטח הרגיש אותו זז הוא מקרב אותו אליו עוד יותר. ג'ון לא יכול להיות בטוח בעקבות התגובה הפתאומית של עצמו, אבל הוא חושב שהוא יכול להרגיש את הדמעות של שרלוק. 

"אני מצטער," שרלוק לוחש. כן, יש רמזים לבכי בקולו, בקושי, אבל ג'ון מכיר את שרלוק כמעט כמו שהוא מכיר את עצמו וזה לא השתנה.

הדוקטור מביט למעלה ומחפש את פניו של האיש על מנת לאשר שזו אכן מציאות. התוצאות הויזואליות הן כמעט כמו הטקטיקות; שרלוק, באופן בלתי אפשרי, חי. ג'ון לוקח את ידו הרועדת על מנת לנגוע ברקתו של הבלש, היכן שהגולגולת שלו נשברה, משאירה אותו לדמם על המדרכה שליד סיינט בארנס'.

ואז שרלוק רוכן ומנשק אותו בעדינות על השפתיים. ג'ון קופא כשהערפל במוחו נעלם, הכעס מתאדה, והוא מוכה בפרץ של בהירות. ג'ון מרשה לעצמו לנשק אותו בחזרה. הוא מחזיק את שרלוק חזק עד כמה שהוא יכול ומבטיח לו שלעולם לא יעזוב, לעולם לא ייתן לזה לקרות שוב.

פעימות לבם מהדהדות אחת כנגד השנייה, חותמות את ההבטחה ושרות את זה כך שאף אחד מהם לא ישכח.