מלחמת הגנבים

היי אנשנושים! כאן שחרולע ורזניק בפאנפיק בן ל"אויבו של הפרא"! http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=5501&showchap=1
אנחנו מאוד מקוות שתאהבו את זה, מסביר כמה דברים על הדמות אילה. 
תיהנו!

"בוקר טוב, היפהפייה הנרדמת."
"שתוק, ג'קסון, היה לי לילה ארוך."
"שוב פעם קונור?" הרים פרסי גבה תוהה לעבר ריינה. היא נראתה זועפת, ובצדק. כיוון שרומא החדשה נשרפה בעת המלחמה עם גאיה, כל הרומאים הגיעו למחנה החצויים, שהיה מלא כמו שהיה פעם - ואולי קצת יותר. הם תכננו לבנות את רומא החדשה ליד מחנה החצויים, עם שער מפריד.

"שוב פעם קונור." היא ענתה, הבעה מעוצבנת ועייפה על פניה. שיערה השחור היה אסוף בצמה מבולגנת,  וחצי ממנו הציץ החוצה. מתחת לעיניה הכהות הופיעו שקיות שחורות של עייפות, אך ניצוץ מלחמה עדיין בער בהן.

"מה הוא עשה הפעם?" שאל פרסי בנימה משועשעת. ריינה הניפה את ידיה בתסכול.
"הוא הכניס עכבישים למיטה שלי, בודק שוב אם אני בת מינרווה בסתר." היא התלוננה. כיוון שהייתה בת בֶלוֹנֵה, אלת המלחמה הרומית, הוא חשב שהיא בת אתנה - הגרסה היוונית של מינרווה. שני המחנות התגייסו לבניית המחנה הרומי החדש לפני כמה חודשים, ועדיין עובדים על בניית רומא החדשה. ובינתיים - הרומאים הגרילו את עצמם בין הבתים, חוץ מביתני הכבוד כמובן. לרוע מזלה של ריינה, היא נפלה בבית הרמס, כמה מיטות ליד קונור (וטראוויס) שוד. לראשונה בחייהם, הם לא עושים מתיחות ביחד. טראוויס די חושש מריינה ומכבד אותה. אבל קונור… הו, קונור עשה לה מיליון מתיחות, והיא התמקמה בביתן הרמס רק לפני שלושה שבועות. נראה היה שהוא פשוט לא סובל את נוכחותה.
"אבל די לדבר עליי," היא אמרה, בוחנת את שיערו הפרוע ומדחיקה דחף להעביר בו את שיערה, "היום אתה בן שמונה עשרה, איך ההרגשה?" עיניו הירוקות והנוגות התכווצו כשחייך.
"מדהים," אמר עם ניצוץ שובב בעיניו. "נראה לי שאני אלך להציק לג'ייסון. ראית כבר את הבטן של פייפר? משהו מדהים!" כאב חלף בעיניה וחיוכו נעלם, אבל היא מיהרה להתעשת.
"אוקיי." היא אמרה, והסתובבה לכיוון בית הרמס, אולי תשב על מיטתה ותקרא איזה ספר טוב. אמנם הביתן רועש, אבל ריינה ידעה להתרכז. היא התקדמה לכיוון ביתן אחד עשרה. היא נכנסה, והופתעה לגלות את הביתן שקט ודומם, לא היה שם אף אחד. בדרך כלל יש שם המון אנשים, אבל הפעם אף לא חניך אחד. היא נכנסה בזהירות, מוכנה לכל מתיחה שלא תהיה.
חשדה התממש כאשר דלי מלא בחלב סרוח ובדגים רקובים נפל על שיערה שאך זה נשטף.
קול צחוק מתגלגל נשמע. לא, קולות רבים. חניכים רבים יצאו מהצללים, ולא רק מביתן הרמס. בלי רומאים. ברור, הם לא יסכימו לדבר כזה, זה מתחת לרמה שלהם.
ברור שיש מתיחוּת בין היוונים והרומאים. חלק מתחברים, חלק מתידדים, אבל חלק גדול שונא אחד את השני. לריינה לא היה אכפת - היא רק רצתה לחיות בשלום -  אבל לא האחרים.
קונור פסע למרכז החדר והוציא חתיכת דג רקוב משיערה, "אני חושב שאת צריכה לשטוף את זה." הוא אמר ופרץ בצחוק מתגלגל שנקטע כאשר ריינה החטיפה לו סטירה כל כך חזקה, שמראה לחיו האדומה היה מספיק כדי למשוך את תשומת הלב של כמה וכמה מסוקים.

"לא עשיתי כלום שזה מגיע לי!" אמרה בגרון צורב, אבל היא לא יכלה לבכות. לא שם, ולא בזמן הזה, "אני שונאת אותך, קונור שוד!" התיזה, ויצאה בטריקת דלת. שומעת את קולות הצחוק. היא לא רצתה ללכת להתקלח, לא רצתה שישאלו. במקום זאת היא רצה ליער. היא התיישבה על אחד הענפים והרשתה לעצמה לבכות.
ריינה לא אחת שבוכה.
זה כמו זבוב שמציק לה, אבל הזבוב הטורדני גדל וגדל מיום ליום ואליו נוספו זבובים נוספים שאכלו את בשרה. ג'ייסון שכלל לא ראה את אהבתה הישנה אליו, שהולך בראש גאה עם פייפר עם הריונה. הוא בכלל לא יודע כמה הפצע הישן שמנסה להגליד מכאיב לה.
היא חשבה שפרסי אולי האחד, אבל גם הוא התחמק מבין אצבעותיה אל עבר חברתו, בת האלה הבתולה.
החניכים היוונים שנאו אותה מאוד ו"בזכות" אוקטביאן, גם הרומאים לא רחשו לה הרבה כבוד. אבל היא לא שיערה שעד כדי כך. עד כה המתיחות היו בשליטה - רפה ככל שתהיה, היא הייתה שם.
אבל לא עוד.
היא ניצלה את החושך והאפלה הקרה שהעניקו לה משום מה חמימות. הם העניקו לה חסות, הם העניקו לה מה שאף אחד לעולם לא יוכל להציע, את היכולת להיות לבד. עד לאותו רגע, ריינה לא הבינה עד כמה היא בודדה. היא הלכה ודיברה עם אנשים, אבל לא. היא לא הייתה שם ואף אחד לא קיבל אותה באמת.
היא קמה מהענף והלכה קצת עד שהגיעה לנהר מים כחולים וצלולים זרמו לאיטם. היא התיישבה בנחל ושטפה את הרפש והריקבון מעצמה, אבל לא הפסיקה לרגע לבכות. היא לא יכלה.
אתם מבינים? ריינה פעלה בטקטיקה שלא ייעצה לאף אחד אחר לעשותה, השיטה הגרועה מכולן. היא אגרה את הכל בפנים, את כל הזבובים, וכשלא יכלה לעמוד בזה עוד, הכל פרץ החוצה. כל הריקבון שבפנים. כשסיימה היא הייתה כולה רטובה, כמובן. היא ישבה על הגדה וניסתה לחמם את עצמה בשפשוף זרועותיה על עורה. לא הייתה שמש, ורוח סתווית קרירה העבירה בה רעד בכל הגוף. היא עוד תצטנן, וזה בדיוק מה שהיה חסר לה. אבל באותו הרגע לא היה לה אכפת. היה נופל עליה אסטרואיד והיא לא הייתה מנידה עפעף. אולי הייתה שמחה למות. היא קמה והתיישבה ליד אחד העצים, כמרחק של פחות ממטר מהנהר.
"את בוכה?" היא שאלה קול מופתע מאחוריה. מתוך אינסטינקט ריינה זקפה ישר את גבה השמוט. היא סובבה את ראשה והביטה היישר בקונור שוד, הקש ששבר את גב הגמל. ובפעם האחרונה שריינה בדקה - אין לה דבשת והיא לא גמל.
שיערו החום, המתולתל והעבה נראה קצת דביק  - כנראה הם שיחקו ברפש שזרקו עליה -  ועיניו הכהות הביעו תדהמה ואי אמון. הניצוץ השובב והערמומי הרגיל שלהן נעלם, והן נראו עמוקות יותר מאי פעם. ריינה החזירה את ראשה למים הזורמים בנהר.
"לך מפה." היא מלמלה והשפילה את ראשה אל חיקה. במקום ללכת ולהתעלם כמו שהייתה מצפה ממנו לעשות, הוא נעמד מולה, מטיל עליה צל. היא הרימה את ראשה למלוא גובהו והביטה בו בסלידה.
"אני מצטער." הוא אמר לפני שהספיקה להגיד משהו. ריינה פתחה את פיה לענות וסגרה אותו כמעט מיד. לא הייתה לה תשובה. "לא חשבתי שזה יפגע בך כל כך. את בדרך כלל מתעלמת  ואת…" הוא היסס, "חזקה."
ריינה פלטה צחוק מריר, "לך מפה, קונור, אין לי כוח למשחקים שלך."

"איזה משחקים?" שאל קונור, מודאג. ריינה לא קנתה את ההצגה שלו, ודחקה את החלק בראש שאמר שהוא נראה באמת ובתמים מצטער.
"עשית לי תעלול ובאת לבקש סליחה. עכשיו אני כביכול אסלח לך, ואחר כך תמשיך למרר את חיי. זה מעגל שלא נגמר ואיני מעוניינת להיכנס אליו." פניו החווירו. הוא כנראה לא הבין עד כמה הוא הגזים עם המתיחות. עד כמה הכאיב לה.
"איך את בטוחה שזה מה שיקרה?"  
"אני פשוט יודעת." היא ענתה, ואז הוסיפה בלחש, אבל הוא שמע כל מילה. "אני לא אתן לאף אחד להיכנס דרך החומות ואז לשבור אותי מבפנים."
"ואם בכל זאת תנסי?" הוא שאל והניח את הז'קט שלו על כתפיה המכוסות בחולצה קצרה וסגולה, רטובה. היא הרגישה חמימות מידית, הוא באמת נראה כנה. היא כמעט התפתה להאמין לו.
"נחיה ונראה." היא אמרה בזעף. ההסכמה הייתה על הלשון שלה אבל היא הכריחה את עצמה לבלוע את זה. עוד מוקדם מדי. חיוך בצבץ בזווית פיו, והוא שלח לה את ידו כדי לעזור לה לקום. אחרי היסוס קל היא נענתה.

הוא הסתכל עליה במבט שמעולם לא ראתה - מאף אחד. מבט אוהד שהעניק לה חמימות שזרמה בגופה כמו אדרנלין מוזר והיא הרגישה איך כוח מיוחד כופה עליה חיוך קל. לפני שהספיקה להתאושש הוא משך אותה אל חיקו והצמיד את שפתיו לשפתיה.
בהתחלה זה היה עדין, ושריריה הדרוכים החלו להרפות מאחיזתם האיתנה. אבל אז הוא משך אותה למשהו מעבר לזה, היה בנשיקה שלו רעב מסוים לדבר מה. ריינה ניסתה להתרכז, אבל היא רק התבלבלה והכל נעלם. מוחה היה ריק, היא לא הייתה מרוכזת ולא הבינה מה קרה. איך ייתכן שהאדם ששנא אותה יותר מכל… מנשק אותה עכשיו?
היא הרגישה שנגמר לה האוויר וחנוק לה. היא שאפה אוויר בחדות, אבל שום צלילות לא הגיעה, רק סחרור חושים משגע.
הוא הצמיד אותה אל העץ, והניח את ידיו על מותניה בעדינות מהולה בתשוקה. מתוך אינסטינקט כרכה את ידיה סביב צווארו הגבוה ורק אז הבינה שהיא מחזירה לו נשיקה ברעבתנות זהה. נורת אזהרה בפנים הבהבה ותת המודע שלה קרא לה להתעורר, אבל היה משהו משכר בנשיקה, והיא לא רצתה להפסיק.
אבל היא הייתה חייבת להתנתק.
ריינה הניחה את ראשה על כתפו. שניהם לא זעו מילימטר. היא ניסתה להרגיע את ליבה הפועם ולחזור למודעות. היא מצמצה כמה פעמים ובלעה רוק.
"משחקים." היא לחשה במרירות באוזנו לאחר כמה דקות של שתיקה ודחפה אותו הרחק ממנה. היא מיד הרגישה את הרוח והקור במקום שבו ידיו החזיקו במותניה. היא התעלמה.
"אין פה שום משחקים." הוא אמר בחוסר אונים ותפס בידה. ריינה משכה אותה במהירות ונתנה לו מבט זועם. היא החלה להתקדם לעבר המחנה. "אני באמת מחבב אותך!" הוא קרא. ריינה נעצרה בגבה אליו.
"והבעת את זה בסבל שגרמת לי?" היא הרגישה את הדם אוזל מפניה. היא קימצה את ידיה לאגרופים, והמשיכה לרוץ, אוטמת את החרטה.

"מה יש לה? היא מתבודדת הרבה בזמן האחרון."

"רומאים מוזרים. אפילו המנהיגה שלהם בקושי מדברת."

"אף פעם לא הבנתי את ריינה."

דיבורים מסוג אלה הקיפו את ריינה בשבוע האחרון, אבל רק קונור ידע מדוע היא מתרחקת. היא לא דיברה עם אף אחד - אולי מלבד כירון, הקנטאור החביב על כולם. כל פעם כשקונור ראה את ריינה הוא ניסה לדבר איתה, אבל היא התעלמה ממנו.
זה נמשך כבר שבוע, וקונור לא ידע אם הוא יוכל לסבול עוד.
טראוויס ראה שהוא מתרחק. הוא לא ביצע תעלולים איתו בכלל בכל השבוע, וגם הוא בקושי דיבר.
"היא באמת הגיעה אליך, מה?" טראוויס התיישב לידו יום אחד כשישב ליד הנהר לבדו, משחק עם ענף ומייצר אדוות במים הרגועים.

"מה?" שאל קונור בתדהמה, "על מה אתה מדבר?"

"ריינה, טיפש." אמר טראוויס. הוא לא היה צריך להוסיף דבר, הוא ראה הכל בעיניו של אחיו. "אנחנו תאומים, אתה לא צריך להסתיר את זה ממני." קולו נשמע מעט פגוע, "זה ברור שקרה ביניכם משהו."
קונור נאנח, "אתה קורא אותי כמו ספר פתוח." הוא קיפל את ברכיו והניח את ראשו עליהן. "מה לעשות? כל פעם כשאני מנסה לתפוס אותה, היא מתרחקת." התסכול נובע ממנו, "היא העצימה את החומות." הוא הוסיף בחוסר אונים.
"ובצדק." אמר טראוויס בקול יבש. קונור הרים את ראשו בהפתעה. "אני שונא להגיד את זה אח, אבל זה מגיע לך. אתה מיררת לה את החיים בחודש האחרון, אתה לא יכול לצפות שנשיקה אחת תפתור את הכל."

"ומה נסיכות דיסני יגידו?" שאל.
"נסיכות דיסני הן אגדות!" מחה אחיו.
"גם אנחנו אמורים להיות." 

"ריינה." אמר קונור לגבה של הנערה כהת השיער. הוא ראה את אגרופיה נקמצים וחש משהו בתוכו מתכווץ.
"אם באת שוב לנסות לשכנע אותי לסלוח לך-"
"לא." קטע את נימתה המרירה. לא רק בגלל שרצה לתקן אותה על טעותה, אלא כי נימתה קרעה את ליבו. קולו נשמע כל כך חד ושונה, שהיא הסתובבה במעט פליאה, "אני לא מבקש שתסלחי לי, אם כי הייתי רוצה את זה עד מאוד. אני אעזוב אותך, אני לא אטריד אותך ולא אדבר איתך יותר לעולם, אני רק רוצה דבר אחד."
"ומה זה?" היא שילבה את ידיה על חזה, היא נראתה מאוד נחושה, והילה של עוצמה קרנה סביבה. .

קונור נאנח ובלע רוק בגרונו היבש. "תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שוב שאת שונאת אותי."

ריינה לחצה את שפתיה זו לזו. היא הביטה בו במבט לא מאמין ואז השפילה את עינייה. היא מלמלה משהו.

"תחזרי על זה." דרש יותר מאשר ביקש וצעד צעד קדימה, "אני לא שומע."
"אני-" היא הרימה את ראשה והוא ראה גם תסכול בעיניה, מעין מלחמה פנימית שהתנהלה בתוכה, "אני לא יכולה להגיד את זה."

"למה לא? הרי כבר אמרת את זה." הוא התעקש ולא ריחם עליה, וצעד עוד כמה צעדים. הוא רצה שתודה בזה. בשביל שיוכל לצאת משם בלב שבור, אבל יודע, שיוכל להמשיך הלאה. שיוכל לקיים את ההבטחה שנתן לה.
"נו?" שאל בהתלהמות וצעד עוד צעד, ועוד אחד, עד שהיה קרוב אליה כל כך שהיה יכול להרגיש בהבל פיה.
"קונור-" היא השפילה את ראשה וניסתה להתחמק ממבטו. קולה נשמע עצוב כל כך, כמו חיה לכודה שמתחננת לעזרה מהצייד.
"תגידי את זה!" הוא אמר בתקיפות והניח את ידיו על כתפיה והצמיד בעדינות את מצחו למצחה, "תגידי את זה ואני אעזוב אותך לתמיד!" משהו הרטיב את לחיו. הוא ניגב בעדינות את הדמעה מלחיה. היא הרימה את ראשה אליו בתחינה.

"אבל אני לא שונאת אותך, בסדר?!" היא צעקה. הוא חיבק אותה בחוזקה והם נשארו ככה לכמה רגעים, שקטים.
"מה עכשיו?"

"עכשיו פותחים דף חדש."