מלחמת הטהורים והאפלים

היי לכם!

טוב, אז החלטתי לכתוב פאנפיק המשך! (לפאנפיק "מלחמת החכמולגיות")

זה קורה כמה שנים אחר כך, כשהרמיוני ורון כבר התחתנו והרמיוני בהריון עם רוז.

מקווה שתאהבו :)

לא לשכוח להגיב! אני רוצה לדעת מה דעתכם!

לשירותכם תמיד, אלבטראוז

"מה את חושבת שאת עושה?" שאל רון בתדהמה.

הרמיוני הביטה בו בתמיהה. "ארוחת ערב, למה?"

רון התקרב אליה. "את בהריון, זה למה! את לא יכולה לעבוד אם את בהריון!"

הרמיוני גילגלה את עיניה. "אני לא עשויה מצמר גפן, רון. ואני רק בחודש השני. חוץ מזה, תאמין לי שהרבה נשים אחרות בהריון מכינות הרבה ארוחות ערב."

"טוב, לא בבית הזה," התעקש רון. "לכי תשבי. אני אמשיך להכין את האוכל."

הרמיוני הביטה בו במבט משועשע. "אתה רוצה להגיד לי שאתה, רונלד וויזלי, מתכוון לבשל לנו ארוחת ערב? לבשל?"

רון היסס. "אני מתכוון לנסות."

הרמיוני פרצה בצחוק והדביקה לו נשיקה על הלחי. "בוא נסכם שכל אחד ימשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות, מה אתה אומר?"

רון רטן משהו וחזר לסלון. הרמיוני צחקקה והמשיכה להכין את הלזניה הצמחונית הידועה שלה.

האמת שהיא הייתה מודאגת. היא עדיין לא ספרה לרון, למרות שעברו כמה שעות מאז, אבל השיחה האחרונה שלה עם אנבת' לא הלכה טוב. היא החליטה לספר לו בארוחת הערב, ועד אז תשמור על מצב רוח קליל. והיא עמדה במילתה, אפילו אם המילה הייתה מיועדת רק לה עצמה.

כשגמרה עם הלזניה והכניסה אותה לתנור, היא נגבה את ידיה בסינר הפרחוני שרון קנה לה והתיישבה לידו על הספה בסלון. הוא צפה בטלוויזיה (סוף סוף למד איך להפעיל אותה לבד!) בתוכנית ריאליטי כלשהי. הרמיוני חייכה אליו והוא כרך סביבה את ידיו ונשק לקודקודה.

הם המשיכו לצפות יחד בתוכנית המטופשת עד שהלזניה הייתה מוכנה, ואז התיישבו לאכול.

"את צריכה ללמד אותי," אמר רון בין ביס לביס.

"ללמד אותך מה?" שאלה.

"איך להכין את הלזניה הזאת," הוא לעס בעונג. "כדי שאני אהיה יכול להכין את ארוחות ערב ואת תיהיי יכולה לנוח."

הרמיוני הרימה גבה ספקנית.

"אני רציני!" קרא רון.

היא צחקה וחבטה בידו בחיבה. ואז הרצינה.

"רון, אני... יש משהו שרציתי לספר לך."

רון הרים את עיניו מהאוכל אליה מיד. "קרה משהו?"

הרמיוני היססה, ואז הנהנה. "זה קשור לאנבת'."

פניו של רון התקדרו.

היחסים בין אנבת' להרמיוני השתקמו, אבל לא כמו שהרמיוני רצתה. בגלל שאנבת' הייתה חצויה היא לא ממש הייתה יכולה לעזוב את המחנה מתי שרצתה. וזה לא שהרמיוני יכולה פשוט לתפוס אליה טיסה פעם בחודשיים. היא באמת נסעה אליה שוב, בשנה שעברה, אבל הרמיוני ורון לא היו יכולים להרשות לעצמם נסיעות סדירות, גם לא של פעם בשנה.

אז הן שמרו על קשר בטלפון. יאמר לזכותן, שהן עשו זאת ממש טוב. רוב האנשים לא מסוגלים לשמור על קשר בצורה כזאת, הקשר יתרופף עד שבסופו של דבר יעלם. אבל הרמיוני ואנבת' התקשרו אחת לשנייה באדיקות, פעם פעמיים בשבוע. הרמיוני ידעה שאנבת' לא ממש אמורה לעשות את זה, זה דיי מסכן אותה ואת כל החצויים שבקרבתה. אבל כשהעלתה את הנושא אנבת' ביטלה את דבריה כשסיפרה לה ששום מפלצת לא תעבור את גבולות המחנה, וגם אם תפרוץ עוד מלחמה כמו זאת שהייתה כשרון והרמיוני הגיעו בפעם הראשונה, המחנה הרומי תמיד יכול לשלוח חצוים לתגבורת כמו שעשו אז.

אז הן המשיכו להתקשר אחת לשנייה הרבה, מספרות אחת לשנייה מה עבר עליהן בימים האחרונים ועוד בסגנון. הקשר ביניהן התחזק בכל שיחת טלפון. רון הרגיש שהרמיוני סומכת על אנבת' בעיניים עצומות ובידיים קשורות, והוא ידע שכך גם עם אנבת'. השתיים היו כמעט אחיות.

וזה מה שעשה את זה מסוכן יותר. רון שם לב כמה הן קשורות אחת לשנייה, מה שאומר שאם אחת תיפגע או גרוע יותר, השנייה תישבר, או גרוע יותר. עד כדי כך היו קרובות.

והוא לא היה מוכן שהרמיוני תישבר. לא בין קירות ביתו.

"מה קרה? היא בסדר?" שאל בדאגה. הרמיוני נשכה את שפתה. הוא כמעט הרגיש כמה היא מתוחה.

"דיברתי איתה לפני כמה שעות. היא לא נשמעה טוב כל כך."

"מה היא אמרה?" 

"היא... טוב, אני התקשרתי להגיד לה, אתה יודע, שאני בהריון." הרמיוני תכננה את הרגע הזה. היא כבר כמעט שמעה את צווחת ההפתעה והשמחה של אנבת' באוזניה. "אבל זה לא הלך ככה. התקשרתי ולקח לה כמה דקות לענות. זה מוזר, כי הטלפון שלה תמיד עליה. אבל התעלמתי והתחלתי לספר לה, ואז שמעתי קולות נפץ מהצד השני, והיא אמרה משהו מקוטע, ושמעתי צעקה, ואז זה התנתק. אין לי מושג מה קרה שם."

רון שתק לרגע. "ניסית להתקשר שוב?" שאל.

הרמיוני הנהנה. "ניסיתי אחר כך עוד פעמיים, אבל אחרי זה הפסקתי. אם היא הייתה יכולה היא הייתה חוזרת אליי, אני יודעת את זה, אבל היא לא. אז סימן שמשהו קרה. אז לא התקשרתי שוב, כדי לא לסכן אותה."

רון הנהן בהבנה. אם אנבת' הייתה מחוץ לגבולות המחנה, או שהגבולות קרסו, השיחת טלפון הקטנה הזאת הייתה יכולה לגרום למותה.

הרמיוני בהתה בצלחתה. "אני מפחדת שמשהו קרה לה."

רון קם מכיסאו והתקרב אליה, ואז עטף אותה בחיבוק ולקח אותה לספה. הם נשכבו עליה, והוא לא הרפה מחיבוקו. הרמיוני התכרבלה לידו.

"היא תהיה בסדר, הרמיוני," אמר בשקט. "היא חצויה. אני בטוח שהיא יודעת איך להסתדר. היא כבר נחלצה ממצבים קשים יותר."

"נכון," ענתה הרמיוני בקול רועד מעט. "אבל זה הורג אותי. הורג אותי שאני לא יכולה לעשות שום דבר. אני סתם יושבת בבית ואוכלת לזניה בזמן שהיא יכולה להיות בסכנת חיים..."

היא לא הצליחה להביא את עצמה לחשוב שאולי גרוע מזה כבר קרה. שאולי אנבת' כבר לא בחיים.

באותו רגע רון תפס בסנטרה, מכריח אותה להביט בו. וכאילו קרא את מחשבותיה, אמר בתקיפות, "היא בחיים, הרמיוני. היא לא אחת שנופלת בקלות. היא לא מתה."

הרמיוני הנהנה חלושות והדחיקה את הדמעות, משכה אותן בחזרה פנימה. הן נאבקו, אבל שום דמעה לא נזלה על לחייה. היא חזקה מזה.

רון נאנח. "אם את רוצה, ממש רוצה, אני בטוח שנהיה יכולים לנסוע לשם."

"מ-מה?" שאלה הרמיוני בתדהמה.

הוא חייך חיוך קטן. "את יכולה לקנות כרטיס טיסה. ניסע לשם ונוודא שהכל בסדר."

היא הביטה בו, חסרת מילים.

"את יכולה לקרוא לזה ירח דבש שני. יהיה כיף."

על פניה התחיל להתפשט חיוך. "אתה... אתה מסכים? זאת אומרת, תכננו לשמור את הכסף הזה בשביל דברים לתינוק."

רון עצם עיניים בעייפות. "אז נמשיך לחסוך. נספיק להרוויח עד הלידה, יש לנו שמונה חודשים. אפשר לנסוע."

הרמיוני נשקה לו ארוכות, ואז הביטה בו בחיוך ענק. "אין כמוך, רון."

"אני יודע," אמר רון במבט שובב אך עייף. הוא פיהק. "אני הולך לפנות את הצלחות שלנו. לכי לישון, זה היה יום ארוך."

הרמיוני נאנחה כשהביטה בגבו והתמתחה. בהחלט יום ארוך. היא התחילה ללכת לכיוון חדר השינה כשדפיקה בדלת נשמעה.

הרמיוני קמטה את מצחה. 'מי כבר יכול להופיע כאן ב...' היא הביטה בשעון היד שלה. 'כמעט חצות?'

היא שלפה את שרביטה מאחורי גבה והתקדמה בזהירות אל דלת. הדפיקות התחזקו. נשמעו בהולות.

"עוד רגע!" קראה הרמיוני.

היא הרימה את עיניה אל העינית שבאמצע הדלת, והביטה שתי הדמויות המותשות שעמדו שם. לקח לה רגע לקלוט מי זה, וכשהבינה היא פלטה השתנקות.

היא פתחה את הדלת במהירות.

בחוץ עמדו שני אנשים, בחור ובחורה. שניהם נראו כאילו הרגע חזרו מקרב אכזרי במיוחד, חתכים ושריטות מעטרים את גופם ודם ספוג בחולצותיהם. לבחור שחור השיער וירוק העיניים היה כתם דם גדול בחזה, ורגלו הייתה מעוקמת. הוא נשען על הבחורה זהובת השיער ואפורת העיניים בכבדות, וזאת הביטה בהרמיוני במבט מבוהל.

"אני מצטערת שאני נופלת עלייך ככה," התנשפה אנבת', "אבל אנחנו ממש צריכים עזרה."

		הפרק הבא