רגעיה האחרונים של הדוויג

התנשמת עפה לה, בין העננים, בשעות הערב המאוחרות, כמה נצנוצי כוכבים הבזיקו בשמי השחור ונראו כמו פצפוצים על עוגה של שוקולד. שום קול לא נשמע, רק שריקת הרוח באוזניה הלבנות כשלג. כמה זמן עפה, היא לא ידעה, רק העובדה שהארי נתן לה סוף כל סוף לצאת מכלובה לחופשי שימחה אותה. הדוויג צללה מטה מטה, מתקרבת אל פני המים הצלולים, נוגעת ברגליה במים תוך כדי תעופה, ושוב המריאה, מעלה, אל עבר העננים הצמרירים.

"ווווווש" משהו דמוי טיל עבר בסמוך אליה, היא הביטה סביבה, וראתה מטאטא מתרחק ממנה.

התנשמת הגביהה מעוף, מתרחקת, ומצאה עצמה מול הירח המלא, הלבן, המראה היה עוצר נשימה. עוד מטאטא עבר לידה, הפעם קרוב יותר, "שתק!" קול גברי  וצרוד נשמע. סילון אור אדום יצא כאילו משום מקום, ופגע היישר בליבו של האיש אשר נפל היישר אל מותו, עכשיו הבחינה בממטאטא הסמוך שלפני רגע ישב בו אוכל מוות. האיש ששלח את הקללה היה בעל שיער פרוע ועין מוזרה, אשר הסתובבה והתגלגלה לכל עבר, היא הייתה גדולה יותר מהשניה. מאחוריו ישב לא אחר מאשר הארי, נצמד בכל כוחו ל"עין הזעם" מודי. לא, זה לא יכול להיות, הארי לא פחדן, וטס על מטאטא בלי בעיה, הרי ראתה אותו כבר פעמים רבות במשחקי הקווידיץ'.

"אקספליארמוס!" הפעם זה נשמע כמו גבר צעיר יותר. הוא החטיא ופגע בהדוויג שאיבדה משיווי משקלה, ונהדפה אחורנית, היא נפלה, אך התייצבה מייד, כ500 מטר מעל פני האגם. חום נוראי עבר לידה, היא הייתה מבוהלת וברחה. יצור עף מאחוריה, היא הביטה מבט חטוף; דרקון, עליו ישבו הארי ונער ג'ינג'י, עם קוקו נמוך וצלקות רבות על פניו. זה היה מבלבל, עוד הארי? "פלר, תראי, מודי!" הארי המחופש הביט למקום שלפני שניות הייתה בו הדוויג. איש הנראה כמו שלד, ריחף שם, עומד בתוך ענן שחור,הוא היה בעל עיניים אדומות וחריצי נחיריים נחשיים במקום שאמור להיות בו אף. הדוויג ברחה, לא רצתה להיות שם יותר,וראתה: מודי נפל, בדיוק כמו האיש ששיתק, מטה מטה אל החשכה. מנדגוס פצ'ר שישב יחד עם "עין הזעם" על המטאטא נעלם, כנראה התעתק , פרל המחופשת להארי פוטר השמיעה יללת פחד.

התנשמת עפה לה, מהר, חייה נתונים בזה, היא רוצה שוב להיות לייד הארי, בתוך הכלוב המוגן, הקטן אך הבטוח. האגם עדיין הייה תחתיה, משקף את הכוכבים, את הדוויג ומשהו נוסף שמקרב אליה. היא הגבירה מהירות, עפה גבוה יותר. דקות אחדות היו שקטות מכדי להיות אמיתיות ובהן האמינה כתמימה לחלוטין ששוב הכל בסדר.

"האגריד! הוא יודע שזה אני!" התנשמת ידעה, זה הארי, הארי שלה, לא מחופש ולא אחר, זה הוא. האיש המאיים שראתה מקודם, הופיע משום מקום,  בשקט כזה שאפילו היא, בעלת השמיעה החדה, לא הצליחה לשמוע. "אבדה.." בלי לדעת מה היא עושה היא זינקה ממקומה ועפה היישר בין הארי לוולדמורט. היא הייתה שלמה עם מה שעשתה. "..קדברה" אור ירוק האיר את החלל, שום כאב לא עבר בה, "לאאא, הדוויג!" שמעה את הארי, אילו הייתה אדם, הייתה מחייכת את החיוך הגדול ביותר שנראה מעולם, חיוך ניצחון.

עכשיו היא צנחה, בלי רוח חיים, מטה אל האגם, כמו מודי והאיש ששיתק, אל מקום טוב יותר.