רבע פוסידון

הארי הסתכל לכל הכיוונים בחשש, מפחד ששוב יגיח כלב ענק ומפחיד כמו שצץ משום מקום מספר ימים קודם לכן. הכלב הזה גרם לשרשרת התרחשויות לא נעימה. הארי נפל ושלף את שרביטו, שזימן את האוטונוס, שלקח את הארי אל סימטת דיגאון...

לאחר שנוכח ששום כלב מפחיד או נוכל מפוקפק מסתתרים לידו, התיישב על הספסל שליד הפונדק בזהירות ושלף מכיסו פיסת נייר מקומטת. הוא פתח אותה והחליק את האצבעות שלו בנסיון נואש ליישר אותה. 

הוא ניקה את זגוגיות משקפיו ששוב התמלאו באדים וליכלוכים, וניסה לקרוא את הכתובת שכתב לו פרסי כשירדו מההפלגה הידידותית והמהנה בארגו 3.

"ניו יורק," לחש הארי לעצמו כשהצליח לקרוא את האותיות המטושטשות שנמרחו.

פרסי הפקיד בידו את הנייר הזה, ואמר- תזכור, יש לך בית כאן, במחנה החצויים. אם קורה משהו או שאתה סתם רוצה לדבר ולפגוש אותי, אתה תמיד מוזמן. הארי היה חייב לחזור לבית של דודו ודודתו. הוא לא הבין למה, אבל דמבלדור אילץ אותו לבלות -כן, בטח לבלות- את החופשה בבית של דודיו. אם זה היה תלוי בהארי, הוא היה מבלה עם חבריו החצויים שרכש בשנה האחרונה.

הוא לא האמין שסבא רבא שלו זה פוסידון, האל. זה היה... בלתי הגיוני. כלומר, ברור שכל דבר אצל הארי הוא משובש ולא הגיוני בעליל, ועדיין...

הארי קיפל בהקפדה את הנייר עם הכתובת המדויקת של המקום, והרגיש שהוא משתוקק לחזור למחנה החצויים. שם בטח חמים ונעים כי המחנה מוגן מפגעי המזג האויר, אבל בלונדון גשום וערפל ומזג אוויר גרוע כמו שהארי לא סבל מעולם. הוא אהב להיות בחוץ יותר מאשר בפנים. לשוטט לו בחוסר מעש... או סתם לשבת על הספסל, דבר שלא יכל לעשות כשירד גשם זלעפות. הוא התפלל לאיזה מהאלים שבאולימפוס שאחראים על הגשם שההפוגה הנחמדה שבה המקום שרוי עכשיו תמשך.

למרות שזה מוזר, כלומר- הוא הנכד של פוסידון, אבל הוא שונא גשם. וכן, הוא יודע שזה מים. אולי אם לא היה צאצא נטול-כוחות אלא היה לו כוחות כמו פרסי ואנני, אז אולי הוא היה אוהב את זה. הוא היה יכול לשלוט בזה, לשאוב מזה כוחות ואנדרנלין... אבל לא, הוא נתקע רק קוסם, נטול כוחות מיוחדים של פוסידון. המים של הגשם רק גורמים לו להרגיש מגושם ומעלים בו זכרונות מרירים מימים שבהם היו משחקי קווידיץ' גורליים שירד בהם גשם והוא הפך לחסר תועלת עבור הקבוצה. הוא גישש באוויר והרגיש חסר אונים ואומלל ללא יכולת לראות את הסניץ', עד שהרמיוני הגאונה הצליחה לעזור לו. מאז הוא שונא גשם בכל ליבו.

כנראה שפוסידון היה עסוק מדי כדי להתעסק בזוטות כמו גשם בלונדון ובקשה של הנכד שלו שההפוגה תמשיך. הוא ראש האולימפוס ובטוח יש שאלות הרות גורל שמעסיקות אותו יותר מזה שהארי מבקש הפוגה. כן, הגשם חזר.

הארי נאנח וקם לאיטו מהספסל. הוא נכנס לחדר שלו ויצר קשת בעזרת המים שבברז. הוא השליך לתוכה מטבע שפרסי צייד אותו, ואמר: "איריס אלת הקשת בענן, קבלי מנחה זו ממני."

מולו הופיע תמונה של פרסי. הוא בדיוק צחק ממשהו שפייפר אמרה. זרוע אחת שלו חיבקה את אנבת' והשנייה החזיקה בכוס שמולאה חציה במשקה. מולו ישבו פייפר וגייסון ולידם קטניס ופיטה. גייסון היה הראשון ששם לב להארי.

"שלום, הארי!" הוא אמר בחיוך.

הארי נדבק בחיוך הרחב שלו, למרות מצב רוחו המזופת. "היי, גייסון!"

פרסי הסתובב לעבר הודעת האיריס-נט, וברך גם הוא את הארי לשלום.

הלב של הארי החמיץ כשהשווה כמה הם מאושרים לעומתו. הם גדולים ממנו בשלושה שנים. אז מה? למה להם מותר להיות במחנה ולו לא?

אנבת' בדיוק קישקשה סיפור שקרה במחנה להארי, שלא הצליח לשמוע את רובו בגלל פרצי הצחוק הבלתי נשלטים של החבורה.

הוא מילמל: "מרתק," וחייך מדי פעם כדי שיראה שהוא מקשיב, אבל המחשבות שלו נדדו רחוק משם. כשההודעה הפסיקה וקול הכריז שאם הוא רוצה להמשיך עליו לשלם עוד כסף, הוא לא טרח לזרוק עוד מטבע אלא נשכב במיטתו בחוסר מעש.

העולם קשוח, הוא חשב בצינה והביט בחלון. על החלון טיפטפו טיפות מהגשם הסוער שבחוץ והוא היה מלא אדים.

הארי התיישב בשיכול רגליים מול החלון והביט בכתמים שזזו. אלו היו אנשים בגלימות צבעוניות שלא פחדו מהגשם והלכו לקניות בכל מצב. הטיפות נזלו לתחתית החלון והשאיר שובלים נקיים. הארי מחק את האדים בעדינות כדי שיוכל להישיר מבט לדבר המרתק ביותר שיכל לעשות- לצפות באנשים שקונים בסימטאת דיגאון.

"מרתק, אה?" הקפיץ אותו קול מאחוריו.

הארי הסתובב מהר ובתנועה חלקה שלף את השרביט מכיסו וכיוון לאיש שעמד מאחוריו. "מי אתה?" הוא שאל בקול רועד.

האיש הגבוה חייך. גל שטף את ידו של הארי ושלף את השרביט מידו. השרביט הגיע בעזרת יד קסומה עשויה ממים לכיסו של האיש, ואז המים התאדו.

"סבא שלך," אמר פוסידון בנחת והתיישב על הכסא בכבדות.

הארי בחן אותו בסקרנות. "פוסידון..." הוא מילמל לעצמו ביראת-כבוד. הוא רק שמע על מראהו של האל, אבל להפתעתו האל לא היה נראה אל. כלומר, הוא כן, אבל אם הוא היה הולך ברחוב הארי לא היה מזהה אותו. אולי הואט היה מבחין בניחוח הים הקלוש שעלה ממנו- אבל בטח היה מייחס את זה למשהו אחר.

"כמה שאתה דומה לאבא שלך," העיר פוסידון. "אני בהחלט מבין את התחביב שלך לשבת ולצפות בגשם. אני אוהב גשם."

הארי בלע את ההערה העוקצנית שעמדה לו על קצה הלשון. הוא רק הינהן תנועה לא מחייבת.

פוסידון הביט בהארי מבט ארוך כל כך שהארי התפתל במקומו בחוסר נוחות.

"מה שלומך?" שאל לבסוף.

"בסדר," ענה הארי שהיה סמוק כמו רון וויזלי בימיו הטובים. כנראה הוא לקח עוד השראה מרון, כי התפרץ בחוסר טאקט שאופיני לבן הוויזלי הזה. "מה אתה רוצה ממני?"

פוסידון חייך חיוך קטן לעצמו, כאילו רגיל כבר להתפרצויות חסרות טאקט של צאצאיו. "לדבר איתך, כמובן."

הארי שתק.

פוסידון התקרב אליו, והסיט את שערו של הארי ממצחו. הארי החניק את האינסטינקט שלו לברוח משם. ידו של פוסידון נגעה בצלקת הברק הדקיקה שעל מצחו של הארי, ופלט קול עמום שהארי לא הצליח לשמוע.

"מה?" שאל הארי בחוסר נוחות מובהק.

"אני לא מאמין כמה אח שלי יכול להיות - טוב, לא משנה," נאנח פוסידון.

"אח שלך? כלומר, זאוס?"

פוסידון הינהן בקרירות. "כן, מי אם לא זאוס? אחח," מילמל פוסידון ברוגז.

"מה- מה לא בסדר? כלומר- זה קשור לצלקת שלי?"

"הצלקת שלך... טוב, הייתי באמצע להגיד לך שאתה ממש דומה לאבא שלך, ו-" המבט שהארי שלח אל פוסידון גרם לו לכחכך בגרונו. "אוך, לא תיהת למה היא בצורת ברק דווקא?"

הארי משך את כתפיו בחוסר עניין. "זה לא היה נראה לי חריג או משהו. כלומר, זה בסך הכל צלקת," הוא אמר בקול משועמם לחלוטין. הצורה של הצלקת הייתה הדבר האחרון שהטריד אותו בתקופה הסוערת הזאת.

"זה מאד חריג," הדגיש פוסידון. "מאד. זה מין יכולת של האלים-"

"מה?" שאל הארי.

"זה הפעם השנייה ששמעתי שאל השתמש בכח הזה," אמר פוסידון בערנות מהולה בפחד. או שהארי דמיין את הפחד שבקולו. אלים לא מפחדים, חד משמעית.

"זה הסימן שלו. ברק."

"וזה מסוכן?" חזר הארי. המבט של פוסידון היה מאופק, לא חושף את הרגשתו. "זה מסוכן?"

פוסידון שתק והביט במבט מהורהר בתקרה. "רציתי לדבר איתך על משהו אחר... אבל זה לגמרי דוחה את זה." הוא רכן אל הארי. "זה יכול להיות מאד לא טוב. משהו מריח לי מסריח."

הארי ריחרח את האוויר בזהירות. חוץ מהריח האולי קצת מסריח של הים שנדף מפוסידון, כלום לא הסריח. "שום דבר כאן לא מסריח!" הוא מחה.

פוסידון חייך בסליחה. "משהו במעשה של זאוס מסריח," הוא תיקן את עצמו. "משהו לא טוב."

"זה נשמע התחלה טובה לשנה החדשה," מילמל הארי לעצמו.

פוסידון חשק את שפתיו. "הוא הגיע לשפל חדש, ש- אוך, אני לא אמור לדבר איתך על זה," אמר פוסידון בפתאומיות. "אל תדאג, זה... זה כלום. זה חייב להיות כלום," הוא אמר בתקיפות, כאילו מחכה שהארי יסתור את דבריו.

"אההה-" לפני שהארי סיים להביע את מורת הרוח שלו מהסתייגות של פוסידון, פוסידון הביט בו במבט יוקד.

"אני מבטיח לך, זה יהיה בסדר."

"למה שלא?" הקשה הארי.

פוסידון נאנח. "הנבואה לא ברו-" אמר, ואז נבהל שחשף את פיסת המידע הזו. "ל- לא משנה. היה נעים לפגוש אותך," אמר במורת רוח והיה נראה שהוא עדיין טרוד.

פוסידון נעלם משם, לא לפני שמחק את הזכרון של הארי על השיחה האחרונה.

הארי שיפשף את עיניו חזק, מבולבל. הוא חזר להתיישב מול החלון בנוחות, לא זוכר למה קם משם. לא זוכר כלום מהשיחה, מזה שפגש את פוסידון. לא יודע שהוא נתון לסכנה אדירה.

		הפרק הבא