פרסאוס ג'קסון, בנו של האדס

הלוואי שהייתי יכול להגיד שהחיים שלי הם אגדה, אחת כזאת שבה הכל נגמר ב'סוף טוב הכל טוב', ובגיבורים שחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. בעצם, הייתי מסתפק גם בעובדה שהחיים שלי לא היו הופכים לבדיחה אחת גדולה, ושהייתי נשאר לחיות עם אמא שלי ועם גייב המסריח עד שהייתי מספיק גדול בשביל לעבור לדירה משלי. בזמן ההוא חשבתי שהחיים שלי היו סיוט, גיהינום אחד גדול. אז לא ידעתי איך נראה גיהינום אמיתי. אפילו לא ידעתי איפה הוא נמצא.

אז כן, אני פרסי ג'קסון, בנה של סאלי ג'קסון ושל האל העוצמתי והמנודה ביותר מבין שאר האלים האולימפיים (עם דגש גדול על המנודה, לאו דווקא על העוצמתי), האדס. אל השאול, המוות והממון (שמתחת לפני האדמה). כן, בטח, ממון. תודה רבה, אבא יקר, שנתת לאמא שלי כמעט לגווע ברעב ולחיות עם גבר שמאמלל ומתעלל בה בגלל שלא היה לה מספיק כסף. במעשה זה הבטחת את התודה הנצחית שלי אליך.

אני בן שש עשרה בערך, הפסקתי לעקוב אחרי הזמן שביליתי בשאול (הזמן שם קפוא לנצח. יאי). יש לי חצי אח מהצד של אבא, שקטן ממני בערך בארבע שנים אבל באותו הזמן גדול ממני בערך בשבעים. אני יודע, אני יודע, כל העניין עם הגילאים קצת מבלבל, אבל לא נורא. אם אני הצלחתי להבין, גם אתם יכולים.

יש לי חברה (כן, חבורת מטומטמים, חברה-חברה) שקוראים לה אנבת', והיא הבת של אלת החוכמה, אתנה. במהלך החופשות אני מבלה במחנה החצויים, ביחד עם אנבת' וכל שאר הילדים של האלים האולימפיים. בשנת הלימודים אני חי עם אמא שלי בדירה הקטנה ששכרה עם הבעל החדש שלה ולומד בבית הספר שלו. אה, וקוראים לו פול. כן, גם יש לי אבא חורג. למען האמת הוא די נחמד, אבל אני כרגע לא במצב רוח מתאים בשביל לתאר נחמדות. או אהבה. או כל רגש חיובי אחר.

המצב שלי עד כדי כך גרוע.

אז איפה אני נמצא? כנראה שקוע בתרדמת, כבר בערך ארבעה חודשים. קשה לעקוב. אני לא בטוח לגמרי איך אני יכול לחשוב במצב הזה, אבל מה שבטוח – אני הולך להחטיף להרה ברצינות ברגע שאני אתעורר, אם אני אזכור משהו בכלל. כן, אני רוצה ללכת מכות עם מישהי שהיא במקרה הדודה שלי (גררר, אני לא מאמין שיש לי קשר דם ממשי אליה) ובמקרה מלכת האולימפוס שיכולה לגדול לגובה של שנים עשר מטר, להפוך לסופרנובה שתשרוף כל אטום בגוף שלי ותשלח אותי ישירות לאבא שלי, ולפני כל זה להפוך אותי לאנטילופה או משהו בסגנון. אולי טווס. העיקר שהיא לא תהפוך אותי לחזיר ים, ואני מסודר. אבל נכון שזה רעיון נהדר?

אתם בטח תוהים איך אני יודע את זה. אז ככה, בדיוק כמו שקלוביס אמר לאנבת' ולג'ייסון (תתפלאו, אני יודע מי זה ג'ייסון) חלומות הם דבר נזיל, וכשלומדים לשלוט בהם – הם דומים למדי להרגשה של להיות אל (איזה כיף לי, אני יודע איך אבא שלי מרגיש). בארבעת החודשים בערך שבהם אני שקוע בתרדמת מלכותית שהוד מלכותה המהוללת הפילה עלי, למדתי לשלוט בחלומות, ולמדתי הרבה. אני מניח שאני חייב הרבה לניקו, חצי האח שלי, שלימד אותי לשלוח חלומות וקצת לשלוט בהם לפני שנחטפתי ונכנסתי לתרדמת המלבבת הזאת. אני חייב לומר, בלי להשתחצן או משהו, שעכשיו השליטה שלי בחלומות כמעט מתקרבת לשליטה של ילדי היפנוס. אבל רק כמעט.

אז מה גיליתי בארבעת החודשים האלו?

גאיה מתעוררת, אלי האולימפוס מבועתים, כמעט כל ילדי האלים (בהתגלמות היוונית שלהם) זוכים להקרה בגיל שלוש עשרה (אני בהחלט מכליל ב'כמעט' את ליאו ופייפר. אלים אדירים, הם היו בני חמש עשרה כשסוף סוף המחנה טרח לאסוף אותם. ולא, לא אכפת לי שזה היה חלק מהתכנית של הרה, הם היו יכולים להיהרג! אלים אדירים, חשבתי שהתכניות שלכם כמעט חסינות טעויות קטלניות. אני לא בטוח למה העובדה שהתכניות שלכם לא חסינות לטעויות כמעט קטלניות מפתיעה אותי, אבל יש לי השערה). הבנתי שלאלים יש שתי התגלמויות עיקריות – יוונית ורומית, ובגלל פיצול האישיות הנהדר הזה הם כמעט מנוטרלים לגמרי עכשיו. אה, כן, ובנוסף, בגלל אותה הסיבה בדיוק התרחשו כמה ממלחמות האחים הגדולות ביותר מאז ומעולם. יש מחנה חצויים נוסף שקוראים לו מחנה יופיטר, ובל נשכח שהוא נמצא בגבעות ברקלי – בדיוק במקום שהאלים (שלנו) וכירון טענו מאז ומעולם שמסוכן לנו מדי לגור שם, וסירבו לספר למה. טוב, לפחות עכשיו אני יודע.

לפני משהו כמו כמעט ארבעת החודשים שבהם אני שקוע בתרדמת חילצו ליאו, פייפר וג'ייסון את הרה מהכלא שלה – פעולה, שבמקרה זה אני בהחלט מסכים עם אנבת', חסרת טעם לחלוטין. עדיף היה להשאיר אותה שם, ולתת לה לסבול. או לגווע. או למות. או מה שלא היה קורה לה שם.

אני בהחלט עד כדי כך מעוצבן עליה.

ולמה אני במצב רוח מזופת כל כך? טוב, גיליתי את התכנית של הרה. כן כן, את אותה התכנית שעיקרה הוא למחוק את כל הזיכרונות שלי – חוץ מהזיכרון על אנבת', לשלוח אותי למחנה יופיטר, לקוות שאני לא איהרג בדרך על ידי כמה ממאות המפלצות שישמחו להביס צאצא של אחד משלושת הגדולים. אם אצליח להגיע למחנה לקוות שריינה לא תהרוג אותי, לקוות שאצליח לשרוד במסע החיפושים שהיא מתכננת לבקש ממארס לשלוח אותי אליו ביחד עם הבן העוד-לא-ידוע-שלו ועוד מישהי שכרגע אני לא בטוח לחלוטין מי היא, למרות שיש סיכוי שהיא תהיה סוג של חצי אחות נוספת שלי, לקוות שנצליח לחזור למחנה יופיטר ולהביס את צבאו של פוליבוטוס, ואז לקוות שאצליח לשכנע את הרומאים לא להפציץ את ארגו 2 שעדיין-בתהליכי-בנייה מהשמיים ברגע שהיא תגיע בסוף המלחמה. אה, כן, ולקוות שהיילה לא תהרוג אותי ואחר כך לקוות שהיא לא תיהרג על ידי אוטררה שעוד לא חזרה מהמתים בשביל שתוכל לשלוח תגבורת למחנה יופיטר. חתיכת תכנית מחורבנת.

או, ולפני שאני אשכח – היא גם מתכננת להשאיר אותי בתרדמת המזורגגת הזאת שמונה חודשים, כאילו ארבעת החודשים של השעמום הנוכחי לא הספיקו.

בזמן הזה אני מתנחם במחשבות על אנבת', ומשתדל כל הזמן לשלוח לה חלומות נעימים שיפיגו קצת את הסיוטים המציאותיים עד נבואיים שהיא חווה כל הזמן. כמובן, זה לא ממש מצליח לי.

אני גם מנסה לתקשר עם גרובר וטייסון, אבל אני חושד שהרה מטשטשת את הקשר הטלפתי ביני לבין גרובר כדי שלא אצליח לשלוח לו מסר. אם כבר מטשטשת, אני חושד שהיא גם מטשטשת את החיבור שלי לעולם החיצוני. נהדר.

אה, ואני גם מתנחם בחלומות שבהם אני זורק את הרה לטרטרוס. בצורה מפתיעה למדי, בכל פעם מחדש ההרגשה היא אותה הרגשה מהנה.

למען האמת, אני לא בטוח שהמחשבה או התודעה או המה-שזה-לא-יהיה-שבעזרתו-אני-חושב שלי בהכרה במהלך כל הזמן הזה. אני חושד שבמשך זמן גדול אני באמת שקוע בתרדמת ורק לעיתים נדירות אני מגיח מחוצה לה ומנסה לתקשר עם העולם החיצון. כמה מלבב. ככה יכול להיות שחלפו כבר שישה חודשים, או אפילו שכמעט עברו שמונת החודשים שהרה רוצה להשאיר אותי בהם בתרדמת.

נהדר.

התפיסה שלי מיטשטשת, וכרגע החשד שלי הופך לאמת. אני לא בטוח אם אני מתעורר והרה מוחקת את הזיכרונות שלי, או שאני שוקע מחדש בתרדמת. אני מאוד מקווה שאני מתעורר.

נתראה בפעם הבאה, חבר'ה. אני מאוד מקווה שהיא תהייה כשהזכרונות שלי יחזרו, ולא כשאגיח מחדש מהתרדמת לסוג-של-הכרה שאני נמצא בה עכשיו.

אם מישהו באמת שומע את זה, שימסור לאנבת' שאני אוהב אותה.

***

פרסי פקח את עיניו, והזדקף באיטיות לישיבה בחורבות הלא מוכרות סביבו.

השאלה הראשונה שעלתה למוחו הייתה 'מי אני?'

את התשובה לשאלה הזאת הוא ידע, למרבה המזל. הוא פרסי ג'קסון. אבל לרוע המזל, הוא לא ידע שום דבר אחר. הזיכרונות שלו היו חור שחור אחד גדול, עמוק כמו השאול.

כאב כהה דקר באחורי עיניו, במקום בו חש שהזיכרונות שלו היו אמורים להימצא.

עמוק כמו השאול. מאיפה זה הגיע?

זאבה התקרבה אליו, ובמקום להירתע הוא מצא את עצמו מתקרב אליה בהיסוס, בניגוד לכל מחשבה הגיונית. זאת זאבה! צרחו החושים שלו, היא תאכל אותך בלי מלח! למרבה המזל, נדמה היה שהזאבה לא מודעת לאפשרות של לאכול את פרסי, או אפילו שרעיון כזה עלה על דעתה. היא בטח חשבה שהוא רזה מדי.

גור אלים, נדמה היה שהיא אומרת, אם כי פרסי לא היה בטוח כיצד הוא מבין אותה, הוטל עלי ללמד אותך, וכך אעשה. אל תפגין חולשה, או שתהפוך מאכל לילדי. פרסי מצא את עצמו מהנהן בכובד ראש, אף על פי שלא היה בטוח למה. דבריה נראו לו הגיוניים, והעובדה הזאת החרידה אותו אף יותר מאבדן זיכרונותיו.

הוצא את חרבך, אמרה הזאבה, והראה לי את יכולותיך. פרסי שלף מוכנית חרב מברזל שחור מנדן שלא ידע שחגור ליריכו. הוא הביט בחרב, מבולבל, ואחר כך בזאבה, וחוזר חלילה.

למה אתה מחכה? שאלה הזאבה פעם נוספת, הדגם לי את יכולותיך. פרסי נעמד בתנוחת קרב, והחל לתקוף אויבים דמיוניים בתנועות שאפילו לא ידע שהוא מסוגל לעשות, ובמיומנות מפתיעה.

באותו הערב, קצת לפני שהלך לישון בין החורבות, שאל את הזאבה – שכעת ידע כי שמה הוא לופה – מה הוא עושה שם. בתור תשובה היא גירשה אותו לישון באומרה כי מחר יהיה אף קשה יותר.

שניות לפני שנרדם, עלתה במוחו תמונה של נערה. לא, לא תמונה – זיכרון. זיכרון של נערה בלונדינית עם עיניים אפורות כמו סערה מנשקת אותו ומאחלת לו לילה טוב.

אנבת', חשב פרסי. ככה קוראים לה. והיא החברה שלי.

לילה טוב, מוח אצה.