אחות תאומה

אוקי זה הפאנפיק הראשון שלי...אל תהרגו אותי עם התגובות[=

תהנו...

הימים היו ימים שלווים ונחמדים,יוני נקי וצח.
שום דבר לא נראה כאילו הולך לקרות משהו-המלחמה נגמרה,וולדמורט הובס,כל התעלומות נפתרו.
הארי פוטר רצה רק שקט ושלווה,לבלות עם רון הרמיוני וג'יני ולשכוח מכל התלאות של השנה האחרונה.
הוא רק שכח שהוא הארי פוטר.
הארי פוטר הוא לא אחד שחי חיים שלווים.
"פוטר!" קראה פרופסור מקגונגל אל עבר הנער שחור השיער,שישב עם רון והרמיוני על יד העץ הקבוע שלהם באגם,ודיברו על מה הם עומדים לעשות בהמשך הזמן.
הארי קפץ בבהלה ממקומו ופנה בפליאה אל עבר הפרופסור,שהלכה לקראתם בזריזות.
"פוטר." אמרה,מסדרת את משקפיה "אני חושבת שכדאי שתבוא איתי,יש לי משהו להראות לך."
הוא הביט בה בפליאה ושאל "מה קרה פרופסור?"
"אני מעדיפה שתבוא ותראה בעצמך." אמרה ופנתה אל עבר רון והרמיוני,שישבו עדיין אחד ליד השני על יד העץ "ואני חושבת שרצוי שמר וויזלי ומיס גריינג'ר יבואו גם."
הוא הנהן,ושלושתם קמו והלכו בעקבות הפרופסור אל עבר בית הספר.
"מה את חושבת שקרה?" לחש רון אל הרמיוני,מחזיק את ידה.
"אני לא יודעת." אמרה,מבולבלת גם היא "הארי-עשית משהו רע?"
"מה כבר עשינו מאז שהרגנו את וולדמורט?" לחש.
זה היה די נכון,חוץ מלהשתזף ולהתבטל הם לא עשו שום דבר.אפילו הלימודים של השאר בוטלו בעקבות סיום המלחמה.
"אני לא יודעת." לחשה הרמיוני "אולי רוצים לדבר איתנו על המשך הלימודים בהוגוורטס?"
"אני מקווה שלא." לחש רון
"למה לא?" אמרה הרמיוני.
"אחרי כל מה שעברנו-לא נראה לי שאני אחזור ללמוד.." אמר בגיחוך "במילא תמיד העתקתי הכל מ.."
הוא השתתק והיא נעצה בו מבט שטני.הוא הסמיק והיא פתחה את פיה.
"וגם אם כן,היא הייתה קוראת לשלושתנו,לא רק ממליצה שנבוא." הוא ידע שמה שהיא לא תאמר-זה לא יהיה לטובתו.
"פרופסור,את מוכנה להסביר בכל זאת מה קרה?" שאל הארי שוב,מתעלם מהדיאלוג בין רון להרמיוני כשעלו במהירות במדרגות,מותירים בעקבותיהם מבטים סקרניים של תלמידים מבולבלים.
"אני מניחה שכדאי קצת להסביר לפני." אמרה הפרופסור,עוקפת את פיבס תוך כדי צעקות על שיעזוב את מנורת הכסף העתיקה שבפינה.
"דיברתי עם מדאם מקסים היום והיא אמרה לי שהגיעה אליה תלמידה חדשה." הסבירה,בעודם מגיעים למפלץ השומר על חדר המנהל "ניצחנו במלחמה."
המפלץ קפץ,לא לפני שהניד ראשו בפני הארי לאות כבוד,כמו רוב הפסלים והתמונות בימים האלה והם התחילו לעלות במדרגות המסתובבות.
הארי,רון והרמיוני הביטו בה בפליאה.תלמידה חדשה?למה זה כל כך חשוב?
"היא בערך בגילכם,ולא זוכרת כלום מעברה." אמרה הפרופסור.
"ולמה זה משנה?" שאל הארי "את חושבת ש..."
"הייתי רוצה שתראה אותה." קטעה אותו פרופסור מקגונגל,ועל פניה מבט מוזר,כמו של אחת  השרויה בחלום.
"אבל למה?" שאל.
"אתה עוד תראה.." לחשה הפרופסור וצעדה אל הדלת."
"היא כאן?" שאל ומקגונגל פתחה את הדלת.
"כן." אמרה "דניאל?"
כיסא המנהל הסתובב והארי נאלם.
"אלוהים שישמור." לחשה הרמיוני.
"מאמה מיה!" שרק רון בתדהמה.
מולם,על כיסא המנהל,יושבת כאילו לא ממש בנוח,ישבה הגרסה הנקבית (החתיכה-חשב רון לרגע) של הארי.שיערה אמנם היה שחור אדמדם,ולא שחור ממש כמו של הארי,ועיניה היו חומות כעיניו של ג'יימס,אבל היו לה את אותם משקפיים,אותו מבנה גוף,אותו גובה ואותו מראה רדוף של אחד שעבר יותר מדי תלאות בחייו.
ועל מצחה הייתה צלקת ברק.
הם בהו אחד בשנייה בפחד ואימה,ורון והרמיוני העבירו מבטם מהאחד לשנייה בלי להבין.
"מ..מי את?" שאל הארי בפחד.
"אני..דניאל." אמרה הנערה,בקולה מבטא צרפתי קל ומעודן,ועל פניה השתאות עמוקה "ומי אתה?" קמה מהכיסא במהירות,כאילו לא חשה בנוח מזה שהיא יושבת בזמן שכולם עומדים.
"את לא יודעת מי אני?" שאל בתדהמה,מגיל 11 לא היה אחד שלא זיהה אותו,וזה גרם לו להרגיש מוזר.
"לא..אני צריכה?" שאלה ואחזה בראשה כמנסה להיזכר "אני לא זוכרת כלום מלפני גיל שבע."
"באמת?" שאל בתימהון.
"כן..אין לי מושג.מצטערת.."
"זה בסדר." הוא הרגיע אותה.
הם שתקו.ורון לחש "אחי-היא נראית כמו תאומה שלך."
"אולי היא באמת תאומה שלך." לחשה הרמיוני בהתרגשות.
"אז למה היא לא גרה איתי אצל הדרסלים?" שאל בתימהון.
"עוד לא אמרת לי איך קוראים לך." לחשה דניאל,והקפיצה אותם.
"כן,הארי." אמר "הארי פוטר.
"יש לך..צלקת." אמרה, והתקרבה אליו.
"גם לך." אמר בהפתעה.
הם התקרבו אחד לשנייה עד שנעמדו.
אם הם לא היו ממינים שונים היה אפשר להישבע שזאת מראה.
"אפשר.." הם אמרו ביחד ופתאום חייכו.
הם הושיטו יד ונגעו אחד בצלקת של השנייה.
ואז,התחיל בראשם מחול שדים.
"אההההה!!!!" הם צרחו,מרחיקים את ידם אחד מהשני כמו נכוו ואחזו בראשם,צורחים מכאב. 
"הארי!" צעקו רון והרמיוני.
שניהם המשיכו לצעוק מכאב,התמונות של דמבלדור ועוד מספר מנהלי עבר התעוררו וצעקו גם הם מפחד.
העניין נמשך מספר שניות נוסף ואז פתאום הם הפסיקו לצעוק והתמוטטו על הרצפה,משפשפים את ראשם.
"הארי?" שאלה הרמיוני בדאגה "אתה בסדר?"
"וואי,זה היה סיוט." שמעה פתאום דניאל מחשבה זרה בראשה,גם הקול לא היה דומה לשלה.
"דניאל?" שאלה הפרופסור בדאגה אמיתית.
"אני לא חשבתי את זה" שמע הארי קול נערה מדבר בראשו "זה גם לא נשמע כמוני.וואי,אני צריכה לשירותים."
"אני לא אמרתי את זה." שמעה דניאל שוב את הקול.
"דניאל?"
"הארי??"
הם הביטו אחד בשני והבינו הכל.
"את\ה בראש שלי!!!" הם צעקו "צא\י מהראש שלי!!"

עד כאן,תגובות בבקשה.

		הפרק הבא