להיות משוגע

צליל צחוק מטורף, מהדהד. צליל נקישות של נעליים מחודדות מתקדמות במסדרון. צליל של דלת חורקת.

צללים ארוכים שנופלים על הקירות והרצפה. טפרים מחודדים משוייפים. צרחות של אנשים שלא מצליחים לאחוז יותר בשפיות שלהם.

ובתוך הכל, ילד קטן שיושב, מכווץ בתוך פחדיו. ברכיו משוכות אליו, ידיו מחבקות אותן בתנועה מגוננת, ראשו מורכן. הוא מתנדנד. הלוך - חזור. הלוך - חזור. כאילו בתנועה הזו יש יכולת להשיב לעולם את הסדר והיציבות שאבד לו. הלוך - חזור.

העולם השתגע, הוא כבר יודע. הוא כבר לא ילד קטן. הוא לא יכל להרשות לעצמו את הפינוק הזה. אף אחד לא יכל. לפחות לא בעולם האכזרי הזה, שבו ההורים משתגעים ובמקום להגן על הילדים שלהם מנסים להרוג אותם. בעולם הזה, שמישהו כבר הצית בו את הגפרור, את הלהבה הראשונה, שמאיימת להשמיד הכל... ההתלקחות. המילה שנאמרת בסודי סודות בעוויות פחד. כי כולם מפחדים להידבק בה, להפוך משוגעים; והפחד מעוות אותם. את דרך החשיבה. את ההגיון הישר. מעוות אותם כל כך עד שהשיגעון טורף אותם קודם זמנו המיועד. מטריף את חושיהם עד היסוד.

שיגעון; צל אורב. פחד מעוות מלהפוך למפלצת, למין טציה חסרת רגש, חסרת ערך. תומס התנדנד על עקביו, הלוך - חזור, הלוך - חזור. סחור סחור. כאילו אם יתנדנד עם העולם יוכל להבין אותו, להשלים איתו. הלוך - חזור.

הוא עדיין זכר את החיבוקים של אמא שלו, אבל רגש החמימות שלהם התעמעם מאז שנאלץ להגן על עצמו ממנה; לחבוט בה כדי שתדמם, כדי שהטירוף שראה בעיניה יכבה. כדי לברוח. את מבטו של אביו כבר לא זכר. גם לא את מראה פניו, וזוויות פיו כשחייך. זה אבד לו, וממילא לא יהיה חשוב בקרוב. כי עוד מעט גם הוא יהיה משוגע, ולמי אכפת איזה אוצרות טמונים בזכרונו. או שלא ישתגע, אבל כל העולם סביבו כן. הוא כבר לא ידע מה יהיה גרוע יותר. אם הוא לא מעדיף לשקוע בשכחה, רחוק מטרדות ודאגות שוליות בדבר המין האנושי שנכחד... אם כך, נשארה לו רק אופציה אחת. אבל האמון שלו בנתעב היה מהוסס. הוא לא יכל להפקיד אצלם את חייו בביטחון כמו האחרים. נתעב; שאלה לא פתורה, לא מובנת. חבורה מעוותת עד היסוד. עקרונות מבוססים שמתבלבלים להם עם הזמן. אבל האם לא כולם כאלה? עכשיו, בכל אופן..?

*תומס, שומע?* המילים במוחו הקפיצו אותו. *זאת אני. תרזה.* הליחשוש המשיך להציק לו, בנפתולי המוח, כשהמילים נהגו, נוצרו, יש מאין. הוא נרתע מהתחושה הזו של חוסר הפרטיות. הוא לא רצה שיתעסקו לו עם המוח. הוא לא רצה שיכנסו אליו מחשבות שלא הוא יצר. זה היה הדבר היחיד שנשאר שלו בלבד, ועכשיו גם הוא נעלם. *תומס?*

הוא לא רצה לענות לה, וגם לא יכל. כל יום הכריחו אותם להתאמן. לשבת שעות אחד מול השני בשיממון, לבהות ברצפה, בתקרה. לגרום להם לתקשר בדרך מפחידה ועל-טבעית. הוא התעלם מקולה המזמזם ושכב על הרצפה. הקור שלה חדר דרך בגדיו והוא התחלחל אבל לא קם. למי אכפת?.. אולי עדיף שישמור בגופו קצת מהקור הזה, שיגן עליו מהאש המלכחת, מהבערה הפושטת.

תומס תהה איך זה להיות משוגע. הוא ראה הרבה קוקואים בחייו, בשלבים שונים. בהתחלה ריחם עליהם, אחר כך קינא בהם. בחיים נטולי הדאגות שלהם. האם הקנאה שלו ביצורים נחותים מאדם לא מראה שכבר השתגע?

*תומס? תקשיב לי,* הקול שלה היה נשמע בהול. *תומס. תומס. אל תחסום אות-*

כך טוב יותר. כך, כשהראש שלו מרוקן. כשהציפיות ממנו נמוכות. כשהוא לא טובע ביאוש הזה שמקיף כל דבר. שאף מפלצת לא טורפת אותו. הוא התיישב שוב כמו שבלול, והתנדנד לאיטו. הלוך - חזור. הלוך - חזור.