וזהו זה, נגמר

אני עדיין זוכרת אותך בתור ילדה קטנה, עם ידיים מוכתמות וסיכות פלסטיק זרועות בשיערך. היית כל כך תמימה אז, סקרנית, בוטחת.

אני זוכרת אותך מתבגרת עם סיימון, מגניבים לחדר שלך סרטי די-וי-די וסוכריות אם-אנד-אם כשחשבתם שאני לא רואה.

אני זוכרת כשהתחלת לחזור מאוחר וללכת למועדונים ופתאום נהיית ציידת צללים. איפה שהוא שם, איבדתי את קליירי.

את יודעת שמעולם לא רציתי בזה, שרציתי שתוכלי להתבגר כמו נערה רגילה, בלי לראות את חברייך נופלים בקרב. את יודעת שלא רציתי שתסכני את עצמך. את לא הקשבת. במקום כלשהו בדרך, נעלמה הילדה שגידלתי.

את אומרת שלא השתנת, שאת אותו אדם, אבל מתי בפעם האחרונה התיישבת לצייר, סתם כך? ראיתי את העפרונות הצבעוניים שלך בפח.

מתי בפעם האחרונה הקשבת למוזיקה? אני מתערבת שאת כבר לא זוכרת מה השם של הלהקות שאהבת.

מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות, חופשייה, בלי שמשקל העולם מונח על כתפייך? לפני שבועות רבים מספור.

אני רוצה שתסבירי לי, איפה קליירי? זה כבר מזמן לא רק קליירי. מתי בפעם האחרונה ראיתי אותך בלי ג'ייס? הפכת למין לוין, מסתובבת סביבו כאילו שהוא מרכז העולם. זה לא מוצא חן בעיניי, בכלל לא.

תביני, האהבה היא לא לנצח. גם אני אהבתי פעם, את יודעת. זה פשוט לא הספיק. בשלב מסוים, זה אף פעם לא מספיק. אני רוצה שתהיי מוכנה, כשהאדמה תיפתח לך מתחת לרגליים. אני רוצה שתהיי מוכנה כשתתרסקי.

אני רוצה שתגידי לי איפה הילדה שלי. אני יודעת שילדים גדלים, אבל אף פעם לא ציפיתי שזה יהיה מהיר כל כך, כואב כל כך.

לא ציפיתי לאבד אותך בדרך.

כשתהיי אמא, אל תעשי את הטעות שאני עשיתי. אל תתני לילדים שלך לחמוק לך כמו חול בין האצבעות, וזהו זה, נגמר, קלריסה.