כוכבים

*פורסם גם בפורום ומפורסם פה בשביל תגובות נוספות*

כוכבים הנציחו גיבורים. האלים חקקו את דמותם של בני האנוש הקטנים בדפוס זוהר על רקע השמיים השחורים הגדולים. 
בוב מתגעגע לכוכבים, לנצנוצם הכסוף בלילה החשוך. מוחו ריק, הוא מוצא את עצמו מגשש אחרי זיכרונות לא קיימים, אבל הכוכבים כן נמצאים בתודעתו, אורות קלושים בים השכחה.
אי אפשר לראות את הכוכבים מהשאול, מקום עבודתו. אם כי הזוהר הקלוש של רוחות המתים מזכיר לו אותם, ואז הגעגוע גובר, תחושה מציקה של השתוקקות למשהו בלתי אפשרי. 
גיבורים מתים. הם מגיעים לשאול ובוב צופה בהם בדרכם לאליסיום. הוא תוהה אם מישהו מהם עשה דברים מספיק גדולים כדי להגיע לכוכבים. הוא תוהה אם אי פעם יצא מהשאול אל עולם החיים, עליו משגיחים גיבורי העבר מלמעלה. 
הבדידות סוגרת עליו והשגרה הסתמית, שפעם גרמה לו להיות עליז וסתם שמח לעזור, מעיקה. לפעמים בוב מרגיש כמו מת בעצמו, כמו אחת הרוחות המשוטטות באספודל האפורה, הד של משהו מפעם. 
ניקו די אנג'לו, בן האדס, מגיע לבקר אותו מידי פעם. הם מדברים, אבל בסוף הנער תמיד עוזב בחזרה למקומו, שלמרות מראהו הדומה לרוח נמצא בעולם החיים. בוב מקנא בו על היכולת הזאת.
כשבן האדס נשאב לטרטרוס בוב לא שם כדי לעזור לו, הוא עסוק בעבודתו. הוא לא עוקב אחריו, זה מאוחר מידי, וטרטרוס אפל יותר מהשאול ואין בו אורות של תקווה.
לא הרבה זמן אחר כך הוא שומע הדהוד של השם שלו בזמן עבודת הניקוי שלו בארמון האדס. בוב יודע שהצליל הגיע מטרטרוס, אבל הקול מוכר לו והוא נזכר בשיחותיו עם ניקו, אז הוא הולך לעזור. בשביל בן האדס, לו לא היה מסוגל לעזור.
בטרטרוס, הוא מוצא את פרסי ג'קסון ואנבת' צ'ייס, שני חצויים שהיו מרכז רוב הסיפורים של ניקו. והם חזקים, ונחושים לצאת מטרטרוס. בוב לא מאמין, אבל הוא שמח לעזור להם ומעריך אותם על התקווה.
כשהם נתקלים בטיטאן הזהוב בתוך הבועה שנראה כמוהו יפטוס מגיח, בבואה מטושטשת בתוך זכרונו. פרסי ואנבת' מסבירים לו שהוא, בוב, טיטאן טוב, ויש טיטאנים לא טובים, כמו הכפיל הזהוב. הוא בוחר להאמין להם, אבל נותרת בו ודאות מסוימת. לאלים היה הכוח להנציח גיבורים בכוכבים, והטיטאנים נלחמו באלים. הטיטאנים היו מפלצות (הוא היה מפלצת) ומקומם בטרטרוס (והוא ניצל, קיבל עבודה בשאול במקום), רחוק מהכוכבים. 
זכרונות עמומים מהדהדים בראשו כשהוא ממשיך בדרכו בטרטרוס עם שני החצויים. המילים שהשניים אמרו לו קודם הופכות לריקות מתוכן כשהם נתקלים בשדות הסבתות שמילותיהן חודרות אליו כמו רעל. אז הוא מסתלק בחזרה אל השאול, באנוכיות כמו התנהגותו של בן פוסידון. אבל מילותיה מלאות הרגש של בת אתנה מחזירות אותו אל המקום שבו הסיוטים חוזרים לחיים. יש לו הרגשה לא טובה. 
הבית של דמסן ירוק ומזכיר לבוב את השמש. זה גורם לו להתגעגע יותר לכוכבים, והשיחה עם הענק רק גורמת להם להידמות לרחוקים יותר. 
בשערי המוות, אחרי שהתאחד שוב עם שני החצויים שהצליחו לשרוד את המעבר אצל הגבירה האפלה, הוא מנסה לגשש במוחו אחרי יפטוס, לשלוף זיכרונות שלא נמצאים. הטיטאנים האחרים לא מרגישים כמו משפחה, והדבר היחיד שהוא רוצה לעשות זה לפרוץ דרך ולעלות במעלית למעלה למעלה, אל הכוכבים. אבל הוא לא יכול.
יש יותר מידי מפלצות, והוא מזהה את המאבק הפנימי בבנו של פוסידון ובבתה של אתנה כשהם שומעים מה הדרך היחידה לצאת. בוב הקטן מגרגר בשקט, ובוב חושב. חצויים מקומם לא בטרטרוס, הוא מחליט, ובייחוד לא של השניים האלה שעברו כל כך הרבה ובסך הכל רוצים להיות מאושרים ביחד. לא, מקומם של הטיטאנים הוא בטרטרוס. החצויים צריכים להיות עם הכוכבים. 
אז הוא נלחם. למען ניקו, אנבת' ופרסי. נלחם במפלצות בליבו של טרטרוס כשלצידו ענק שנלחם בהתגלמות אנושית של טרטרוס בכבודו ובעצמו. נלחם בשביל, מכל הדברים שבעולם, שני חצויים. מעשה שאם היה מבוצע על ידי כל אחד אחר היה מקבל התייחסות קטנה של "כל הכבוד" מהאלים. אבל הוא טיטאן, ובכל צעד שהוא עושה למען החצויים הוא מתרחק מהכוכבים. 
"תמסרו דרישת שלום ממני לכוכבים."