האמת שמאחורי הסיפור

חדר המועדון היה ריק מאדם מלבד נער אחד שישב ליד האח. הוא החזיק בידו חבילת טישו.

"נשאר רק אחד," הוא אמר לחלל האוויר הריק, כשכולו מכוסה בניירות לבנים משומשים, ולפתע רעם חזק נשמע. הנער בעל השיער השחור ששמו היה ג'יימס גלגל את עיניו. כל זה קרה לו בגלל משחק הקווידיץ' האחרון שהיה נגד סלית'רין, הוא חשב.

הגשם שהחל בטפטוף קל נהפך במהרה למבול של ממש. ג'יימס נאנח. הוא הרגיש איך חומו עולה.הדלת נפתחה ולג'יימס לא היה כוח להסתובב ולראות מי נכנס.

"אתה בסדר?" הוא שמע קול מוכר, נשי ועדין. זה היה קולה של לילי. הוא זיהה את הדאגה שהייתה בקולה. היא הושיטה לו חבילה חדשה של טישו.

לא היה לו כוח לענות לכן הוא הנהן באיטיות

לילי חייכה במבוכה, הם היו שניהם לבד בחדר המועדון, כל השאר היו באולם הגדול בסעודה ורק הוא נשאר לבד. היא פתחה את פיה בדיוק כשהדלת נפתחה שוב וקולות צוהלים נשמעו.

"ירחוני אולי תפסיק לקרוא את הספר הזה? אתה כל היום מסתובב רק איתו." אמר סיריוס.

"לא יזיק גם לך ללמוד קצת," העירה לילי, וכל הקונדסאים הביטו בה בפליאה, הם לא שמו לב שלילי היתה שם.

"מה אמרת?" שאל סיריוס בהתגרות.

"אמרתי שג'יימס אמר שהוא רוצה מרק," אמרה לילי. רמוס הרים את מבטו מהספר.

"אני לא חושב שזה מה שאמרת קודם," אמר סיריוס.

"ואני לא חושב שאמרתי את זה," אמר ג'יימס בבלבול.

"בטח שלא. עם חום של יותר מארבעים מעלות ברור שלא תזכור," השיבה לו לילי.

"רך- כף, אולי באמת נלך להביא לג'יימס משהו חם לאכול?" הציע רמוס שראה את המבט שלילי תקעה בו.

"ובדרך תעברו במרפאה ותביאו לו גם שיקוי שיוריד לו את החום," הוסיפה לילי.

"הם פנו לצאת וסיריוס אמר, "זנב- תולע, אתה בא?"

פיטר קפץ ישר למשמע שמו וקיפץ אחריהם.

לילי חזרה להביט בג'יימס וראתה שהוא נרדם. היא החליטה להביא לו שמיכה נוספת ופנתה לחדר הבנים.

כשהיא פתחה את הדלת צעקה יצאה מפיה; החדר היה מבולגן בצורה נוראית. אי- אפשר היה לראות את הרצפה.

איך הם חיים ככה? היא תהתה בעודה מפלסת את דרכה בין כל החפצים. היא הצליחה לבסוף להגיע למיטה של ג'יימס. היא לקחה את השמיכה ופנתה לעשות את הדרך בחזרה.

כשמבטה חלף על פני שולחן הכתיבה של ג'יימס היא תהתה למשך כמה שניות אם להתקרב או לא ולבסוף היא החליטה שכן. היא ראתה על השולחן תמונה ממוסגרת, ג'יימס הופיעה בה וגם סיריוס, רמוס ופיטר. כולם מחייכים ונראים מאושרים.

היא הסיטה את מבטה מהתמונה וראתה חתיכת קלף שעליה היה רשום 'לילי אוונס' בגדול, ומתחתיה שורות מלאות. לילי קראה את הכתוב, עיינה נפערות לרווחה ככל שהמשיכה לקרוא  היא יצאה מהחדר בריצה, משאירה את השמיכה ליד השולחן.היא ברחה מחדר המועדון ולא עצרה כשחלפה על פני הקונדסאים שיצאו מהאולם הגדול. היא המשיכה לרוץ ויצאה מהטירה. כל הדרך היא חשבה על דבר אחד, היא חשבה על ג'יימס פוטר. היא נעצרה ליד האגם, מתנשפת בכבדות היא נשענה על העץ בעל הגזע העבה. היא הסתכלה על האגם וראתה את ההשתקפות של הירח המלא והפנתה את פניה, היא לא יכלה לעצור עוד את הדמעות שהתחילו לזרום במורד לחייה. היא חשבה עליו, מדמיינת אותו ניצב לפניה. היא רצתה אותו מצד אחד, אבל מצד שני היא ידעה שהוא לא בשבילה. הרוח נשבה, לילי רעדה מקור. ולא זזה ממקומה. היא שמעה יללה של זאב. או אולי זה אדם זאב? חשבה, נזכרת בשיעורים שבהם למדו על אנשי זאב, ואז נשמעה נביחה של כלב שבאה בעקבות היללה. שוב נשמעה יללת הזאב, רק שהפעם זה נשמע יותר קרוב. לילי רעדה שוב, הפעם זה היה הקור שמעורב עם פחד. לילי ידעה זאת ובנוסף לכך היא הרגישה שמישהו מביט בה. היא הסתובבה לראות, אך לא ראתה כלום בגלל החושך.

 היא זיהתה משהו מגיח מבין בצללים; היא יכלה לראות בבירור את הזאב, רק שהוא לא היה בדיוק זאב קטן. זה היה אדם זאב.

קרדיט לטאל (HalfALaugh או הקונדסאית החמישית לשעבר) המדהימה!

שעזרה לי המון בכתיבת הסיפור!

		הפרק הבא