האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

HPortal מחלק לכם כרטיסים זוגיים להקרנת טרום בכורה מיוחדת של "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד"!

"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" יוצא בעוד...



מוגל

דאדלי מבין שזה לעולם לא מאוחר מידי בשביל לבקש סליחה.



כותב: לונגה
הגולש כתב 41 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 2155
4 כוכבים (3.8) 25 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: pg13 - זאנר: דרמה - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 29.03.2010 המלץ! המלץ! ID : 840
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

שם: מוגל.

תקופה: סוג של AU אפילוג.

דמויות ראשיות: דאדלי, הארי.

ז'אנר: כללי.

ספירת מילים: 3,002.


 

תהליך הגירושין של לאונרה דרסלי מבעלה, דאדלי דרסלי, היה קצר וחסר תרחישים מרגשים, כמו שתצפו מזוג כמו לאונרה ודאדלי דרסלי. חייהם היו החיים הרגילים ביותר- קימה בבוקר, ארוחת בוקר, הסעת הילדים לבית הספר, עבודה, ארוחת ערב, צפייה בטלוויזיה, לישון. אי פה אי שם שברו את השגרה אירועים כמו חתונה של קרוב- רחוק, מחזה בבית הספר, יציאה לקולנוע או למסעדה או לטיולים משפחתיים קצרים. אלה היו חייהם האפורים של הדרסלים מראשית הדורות עד ימנו אנו. מחשבה מעודדת, הלא כן?

נראה שלאונרה לא חשבה כך.

דאדלי, לאחר שפרש מקריירת האגרוף שגוועה בשנות השלושים לחיו, הפך למאמן כושר פרטי- מאלה שלא טורחים להדגים לתלמידיהם את התרגילים שעליהם לבצע. לאונרה הייתה מורה לגיל הרך- היא הייתה גברת דרסלי החיננית והאהובה על כל תלמידיה הקטנים.

עכשיו תחזור להיות גברת הוף, הרווקה הגרושה והמזדקנת.

חיו של דאדלי דרסלי התנפצו כמו צלחת פלסטיק רב פעמית. העובדה שהוא היה משוכנע שכלי כזה אינו יכול להישבר בכזו קלות הייתה מה שזעזע כל כך בהתנפצות הזאת. תפנית כזו חדה בחייו האפורים וחסרי הריגושים היו כמו צניחה חופשית פתאומית מצוק החיים.

ודאדלי מעולם לא ביצע צניחה חופשית, או חלם על עשיית דבר כגון זה. בכלל.

אז מדוע זה כאב כל כך?

הוא ולאונרה לא רבו כמעט. למעשה, כשחשב על זה, הם לא ניהלו שיחות ארוכות כל כך. היא פשוט הופיעה לפניו ערב אחד, בזמן שעמלו יחדיו על הכנת ארוחת הערב, ואמרה, "דאדלי, אני רוצה להתגרש."

ואז השתררה שתיקה.

שנמשכה עד שהם חתמו על מסמך הגירושין האחרון.

"אני מקווה שיהיו לך חיים טובים, דאדלי," אמרה לאונרה בצל של חיוך כשעמדו תחת השמש החמה, כשריח גשם טרי ממלא את הרחוב העמוס מכוניות חונות שמחוץ לבית המשפט.

דאדלי הנהן ועלעל בגרונו לפני שהצליח לפלוט, "גם לך... אני מקווה."

הוא רצה לשאול אותה למה עשתה זאת, למה הם לא היו יכולים לפתור זאת, ומה על הילדים- איך הם ירגישו? אך דאדלי מעולם לא היה טוב במילים. הוא ידע לנזוף ולקלל ולדרבן, ופעם גם ידע להרביץ לילדים אחרים שעיצבנו אותו, אבל מילים היו הצד החלש שלו. את זה פירס היה עושה, בדרך כלל.

אבל לא פירס (שבאותם ימים גר בדירת רווקים במרכז לונדון ועישן קופסת סיגריות ביום) ולא הוריו (שעדיין חיו את חייהם המשעממים בדרך פריווט מספר 4) יכלו להבין אותו. פירס אמר לו שהוא לא צריך היה לחתום על המסמכים, שהוא היה צריך לתת לכלבה לסבול, או לברוח עם הכל לשוודיה. אביו התעקש שיספר לו כמה מזונות נקבע שישלם ללאונרה, ואימו זעמה עד בכי שהוא צריך היה להתעקש לקבל יותר ימים עם הילדים.

אבל דאדלי רק רצה שלאונרה תהיה מאושרת. אחרי הכל, הוא עדיין אהב אותה, והוא לא אהב אף אישה מלבדה. לא באמת.

אבל הוא לא העז לספר על כך לאיש, למרות שמאד רצה. להוריו, לפירס, ללקוחותיו, שראו אותו כבריון אכזרי וחסר יכולת להבין את רגשותיהם של אחרים, למוריהם של ילדיו, שראו אותו כאבא חסר אחראיות וחסר שכל. לילדיו, למרות שלא ידע אם יבינו, ובמיוחד ללאונרה. אבל דאדלי דרסלי מעולם לא היה טוב במילים, ומכיוון שלא יכול היה להרביץ לאנשים האלה כמו שהיה עושה פעם, הוא בלע את הכל ושתק.

בהתחלה זאת הייתה הרגשה טובה. בפעם הראשונה בחייו, הוא הצליח לשלוט בעצמו. הוא הצליח להתגבר על הפינוק שהוריו השרישו בו... אבל לא באמת.

לאחר כמה שבועות של קימה לבד, ארוחת בוקר בודדה, שכחה שלא צריך להסיע את הילדים לבית הספר, עבודה, חזרה לבית ריק, ארוחת ערב ממסעדת מזון מהיר, צפייה בטלוויזיה ביחידות ושינה במיטה ריקה וקרה, הוא ניפץ את גביע האגרוף הישן שלו בהתקף של זעם נוראי.

הוא התחרט על כך לאחר מעשה, מאד. דמות המתאגרף היצוקה ממתכת מצופה היטב בחומר דמוי זהב השיבה לו מבט חלול כששכבה על הרצפה, כפפתה הימנית שבורה.

חלול. הכל, כל חיו היו חלולים. הוא היה בריון שמן ומפונק כנער וגבר שמן שלא עושה דבר מלבד לחיות את חיו המשעממים, עכשיו, כשהתבגר. לא תורם ולא גורע דבר מהחיים שסביבו. פשוט חי- אבל לשם מה?

 

טובה אחת צמחה לדאדלי מכך שלא הרבה לחשוב- שאלות כגון מה היא משמעות החיים או מה הוא פישרו של המוות לא הטרידו אותו לזמנים ארוכים. ואכן, כשנסע לאסוף את מרגרט ואנדרו מבית הספר באותו יום, הדבר היחיד שהטריד אותו היה האם יצליח לממן את ערכת הדיאטה החדשה שרצה לנסות.

מרגרט הייתה בת שמונה, ועדיין לא הפנימה לגמרי את פשר גירושם של הוריה. אנדרו היה בן עשר. הוא הבין שמשהו לא בסדר, וראו בפניו שהדבר מטריד אותו. לשניהם היה את החיוך הרחב של לאונרה ואת ליבה הרחב ואת גופו השמן של אביהם.

הם אכלו ארוחת צהריים מסביב לשולחן המטבח הקטן בדירתו החדשה והמבולגנת של דאדלי, והוא קיווה שאנדרו לא ישים לב שהגביע שבור.

שניהם היו התינוקות המפונקים שלו, למרות שגדלו, וידע שכך יישארו. הוא לא רצה שהם יהיו ככה, אבל ככה הוא גידל אותם- לאכול ממתקים מתי שמתחשק להם ולקבל מה שמתחשק להם. בדיוק כמוהו.

הוא רצה לצאת, לעשות משהו, לשם שינוי. המחשבה לחזור על חיו של אביו גרמה לו לחוש בחילה.

הוא היה מתוסכל. מרגרט ואנדרו סיפרו לו פחות ופחות על חבריהם ועל הילדים שצוחקים עליהם בגלל המשקל שלהם בבית הספר, הוריו המשיכו לזעום, פירס לא הפסיק להגיד לו, "אמרתי לך" והוא רק המשיך לאכול, כי ערכת הדיאטה החדשה שלו התגלתה כעוד שקר מתוק.

 

"למה אתה חושב שהיא עזבה אותך, דאדלי?"

דאדלי הביט בתמונה המטושטשת שנתלתה מאחורי ראשו של הפסיכולוג כדי לא להשיב מבט לעיניים האפורות והנוקבות שמאחורי המשקפיים המבריקות, בזמן שהרהר באיטיות. "אני לא יודע," הוא פלט לבסוף, "בגלל זה באתי אליך, כדי שתגיד לי."

הפסיכולוג רשם משהו. לדאדלי לא היה מושג מה יש לו לרשום.

הוא החנה את מכוניתו במרחק שני רחובות מבניין הזכוכית הגבוה בו ניצב משרדו של הפסיכולוג. הוא לא העז לספר לאיש שהוא הולך לפסיכולוג. לא לילדיו, כדי שלא יהיו מוטרדים, ובמיוחד שלא להוריו, שבוודאי היו מביטים בו באופן מוזר. הם לא היו אומרים הרבה, אבל עמוק בליבם הם היו חושבים שהוא לא שיגרתי בעליל- וזה היה רע. ככה חינכו אותו.

הקמטים שעל מצחו של הפסיכולוג העמיקו כשהוא הסיר את משקפיו והשיב לדאדלי מבט נוקב, ממנו הוא לא יכול היה להתחמק. "בסדר, דאדלי," אמר ברכות, כאילו הוא היה ילד, "למה שלא תספר לי קצת על הילדות שלך?"

דאדלי משך בכתפיו ושתק, לא יודע מה להגיד.

הפסיכולוג זע בכיסאו. "אני אעזור לך," הוא הציע בקולו העמוק והמבין באופן מחשיד, "ספר לי על המשפחה. הורים, סבים וסבתות... יש לך אחים?"

"יש לי אמא ואבא, וכשהייתי קטן הייתה לי גם סבתא- אמא של אבא- אבל היא נפטרה מזמן," אמר דאדלי, שב להביט בתמונה המטושטשת.

"ומה בדבר אחים?"

"אני בן יחיד." לפתע דאדלי הבין שהטשטוש הצהוב והכחול הוא בעצם ציור של רחוב גשום, בו מסתובבים כמה אנשים ארוכים ושחורים. אנשים מטושטשים ורחוקים. הוא נזכר. "אבל היה לי- כלומר, יש לי- בן דוד. ההורים שלו מתו... אני כבר לא זוכר איך, אבל הוא היה יתום, אז הוא גר אצלנו."

הפסיכולוג הנהן בהבנה ורשם בפנקסו. "אני מבין שאיבדת את הקשר איתו?"

"מה? אה, כן."

"הקשר ביניכם היה הדוק, כשהוא גר אצלכם?"

"אה, לא בדיוק. כלומר, אני חושב שבהתחלה הסתדרנו בסדר, אבל אז פשוט... אני לא יודע, כנראה שכבר לא הסדרנו יותר." עמוק בליבו, מתחת לשכבות השומן וחוסר הרצון לחשוב שהצטבר במשך עשרות שנים, דאדלי ידע מה קרה. הוא היה ילד שמן ומכוער. כולם צחקו עליו בגן הילדים, אבל כשהגיע לבית הספר, התחבר עם עוד ילדים כמוהו- כאלה שאף אחד אחר לא רצה. ביחד הם הגיעו למסקנה שכשהם מרביצים, ילדים אחרים לא צוחקים עליהם. הארי פשוט היה המטרה הקרובה והנוחה ביותר- יתום קטן עם שיעור פרוע ומשקפיים... הוא היה שק האגרוף הראשון שלו.

"ואיך ההורים שלך התייחסו אליו?"

דאדלי לא היה צריך לחשוב פעמיים לפני שאמר, "הם שנאו אותו." כל חיו הוא חונך לשנוא את הארי פוטר, וכל דבר חריג אחר. "אבל משום מה, אמא שלי התעקשה שהוא יישאר. אני חושב שמישהו שילם להם בשביל זה, או משהו כזה."

הפסיכולוג שילב את רגליו והטה את ראשו כשבחן את דאדלי, זה שב להתמקד בציור. הוא חש כאילו האיש מתגנב אל תוך ראשו וגונב את מחשבותיו...

"הם היו מכים אותו, דאדלי?"

דאדלי כרסם את שפתו בסתר. "כן," ענה, ומיהר להוסיף, "אבל הם אף פעם לא הרימו עליי יד. הם תמיד נתנו לי את מה שרציתי, אף פעם לא הענישו אותי..."

"ואתה, כאָב, חושב שזאת הייתה הדרך הנכונה לגדל אותך?"

"לא."

הפסיכולוג הנהן ורשם בפנקסו. דאדלי השתוקק שישאל אותו עוד על ילדותו. האיש הזה הבין אותו-

השעון העתיק שעל שולחנו צלצל, וכישוף ההבנה התנפץ במפתיע.

"ובכן, נגמר לנו הזמן," אמר הפסיכולוג, אוסף את ניירותיו. "תרצה לקבוע תור נוסף?"

דאדלי חשב על החור שנוקב הכסף שהוא חייב לאיש הזה בכיסו, וחש בחילה.

אך הוא שילם את מחיר ההבנה ויצא מהבניין אל החום המאובק והיבש שבחוץ. מהבניין יצאו ונכנסו אנשים מאנשים שונים, לבושים בחליפות. אנשים אפורים בדיוק כמו דאדלי.

הוא הרבה להתנגש בעוברי אורח בדרכו אל מכוניתו, אבל לא טרח לבקש את סליחתם או לתת עליהם את דעתו כשקיללו וגידפו אותו.

הוא לא הפסיק לראות את ילדיו ואת בן דודו בעיני רוחו. הוא כל הזמן דמיין את פניהם של מרגרט ואנדרו, רזים ומורעבים כמו שבן דודו היה, ותחת אחת מעיניהם שטף דם סגול- צהבהב, כמו שפעם עיטר את פניו של בן דודו לאחר שאביו של דאדלי הכה אותו. דאדלי כבר מזמן לא זכר על מה.

הוא שנא את הארי. הוא באמת ובתמים שנא אותו, לא רק כי כך הוריו חינכו אותו לחשוב.

הארי הסתדר עם ילדים אחרים. דאדלי לא. לכן הרביץ לו וגרם לכולם להתרחק ממנו. הוא רצה שיהיה בודד, כמו שהוא חש לפני שגילה את נחת אגרופו. הוא שנא את הארי על שקיבל מכות מאביו- על כך שקיבל תשומת לב ממנו ומאמו, שצעקה עליו וקיללה אותו ללא הרף.

הוא מעולם לא שכח את הערב הקיצי ההוא, בו חזר משוטטות עם פירס ועם שאר הכנופיה, אך הוריו לא נתנו עליו את דעתו. אביו הכה את הארי, שהיה כלוא בינו לבין דלת המטבח, ואימו עמדה מהצד ועודדה את בעלה.

דאדלי טרק דלתות וקרא להם, אבל הם התעלמו. הארי נפל לרצפה ודודו בעט בו.

דאדלי שעט אל חדרו וטרק את הדלת כל כך חזק אחריו, שאחת התמונות שבמסדרון נפלה והתנפצה.

הוא היה מפונק. הוא לא אהב כשאימו קראה לו בשמות חיבה מבחילים ושאביו קרץ לו כמשתף אותו בסוד, אבל הוא עדיין דרש תשומת לב כעולל המשתוקק אל שד אימו. לפעמים, כששכב במיטתו בלילה וגידף את הארי ואת כל השאר, הוא השתוקק, רק לרגע, שאביו יכה גם אותו. שייתן גם לו את תשומת הלב הזו.

אבל אז הוא היה נרדם ומתעורר בבוקר, והמחשבה הזו נראתה לו איומה ומופרחת. שגרת חיו האפורים המשיכה להתגלגל. הוא המשיך להרביץ, הארי המשיך לקבל מכות ולהילחם על חיו...

ולא פעם אחת, במיוחד כשהתבגר, דאדלי השתוקק לעשות כמוהו. הוא השתוקק להילחם. לעשות קסמים.

 

תחנת קינגס קרוס הייתה עמוסה לעייפה באותו היום. דאדלי הילך, כשידיו השמנות בכיסי מעיל העור שלו, ובחן את הקהל בחיפוש אחר אנשים יוצאי דופן.

ואכן, כשאימץ את מחשבתו ואת עניו מאד, הוא שם לב לאנשים הלובשים בגדים ישנים ולא אופנתיים, כאלה שנושאים כלובים עם עופות לילה או חבילות ארוכות עטופות. הוא תהה האם האנשים האלה חיים מסביבו תמיד, והוא פשוט לא שם לב אליהם, כמו כל שאר האנשים האפורים. המוגלגים.

האזור שבין רציפים תשע לעשר היה עמוס מאד. דאדלי עמד והתעלם מגידופיהם של שטף האנשים שנאלצו לעקוף אותו.

מוסתר חלקית בקהל האנשים, הוא צמצם את עניו הקטנות והתרכז בקיר הלבנים. הוא ראה את זה- הוא יכול היה לראות את האנשים המתקרבים אל הקיר ונעלמים פתאום. זה היה המקום... מקום של קסם, עמוק בתוך לונדון האפורה.

הוא לא ידע האם הארי יופיע. הוא לא ידע האם יש לו ילדים שהולכים לבית הספר הזה, או האם הוא עדיין חי בכלל, אבל זאת הייתה הדרך היחידה שלו למצוא אותו. הוא היה בספק האם אנשים כמו הארי מופיעים בספר הטלפונים.

החריגים. המוזרים האלה... הקוסמים הרב גוניים, שמתכסים באפור של אנשים כמו דאדלי כדי להסוות מפניהם את כישופיהם.

המחוגים בשעון שמעל לרציף המשיכו להתקדם. עשר ורבע... עשר וחצי... רבע לאחת עשרה...

אולי הם שינו את השעה?

יכול להיות. אבל הוא לא יכול היה לתת לערנותו להתערער- זאת הייתה ההזדמנות היחידה שלו.

ואז הוא ראה את זה. רעמת שיער שחורה ופרועה, מבצבצת מבין האנשים, מתקדמת לכיוון הקיר...

דאדלי עוד לא שכח את הרעמה הזו, עליה אביו התלונן ללא הפסקה ואותה אימו גזזה בגסות.

דמעות אילמות עלו בעניו כשנדחק בין האנשים, דולק אחרי בעל הרעמה, לא מתיק ממנה את עניו פן לא ימצא אותה בשנית.

מול הקיר עמדה משפחה, נעלמת לאיטה לתוכו...

זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלו.

 

ולהפתעתו, הוא הצליח.

מתנשף ומתנשם, הוא מצא את עצמו אוחז בזרועו של בעל הרעמה, שעמד כשחציו לצד דאדלי וחציו השני בעבר השני.

גל של צפייה עבר בדאדלי, ולאחר רגע, בן דודו פנה לאחור וניצב במלואו מולו.

הוא לא היה גבוה יותר משהיה ביום שנפרדו, יותר מתשע- עשרה שנים קודם לכן, שיערו עדיין היה פרוע מאד ועניו הירוקות, העצובות, מרצדות מאחורי זוג זגוגיות משקפיים. מלבד זאת, כמה קמטים נוספו לפניו ובשיערו בצבצו פסי כסף ולובן, והמראה הנערי השברירי שאפיין אותו בעבר נעלם והתחלף בחזות בריאה ומרשימה יותר.

הם הביטו זה בזה. גם הארי בחן את בן דודו; את השקים הנפוחים שמתחת לעניו הקטנות, את לחיו הנפולות שהשווה לו מראה עצוב מאין כמוהו.

"אבא?" ילדה קטנה ואדומת שיער אחזה בידו של הארי והביטה בו ובאיש הזר והגדול שאחז בו בעניים גדולות, מלאות בתמיהה ותמימות. דאדלי הרגיש כאילו העולם נוטה להתהפך, כי אפילו שהעניים היו חומות ולא ירוקות, המבט שהיה בהן החזיר אליו זיכרונות רחוקים, בהם הוא הרביץ לאביה של הילדה הזו וזה הביט בו באותו מבט מבלבל, לא מבין.

הארי המשיך להביט בדאדלי גם כשהטה את ראשו לכיוון ביתו. "תיכנסי, לילי. תגידי שאני כבר אגיע."

הילדה הגניבה הצצה אחרונה בשני המבוגרים לפני שנעלמה פתאום מאחורי הקיר.

המוגלגים המשיכו להלך בתחנה כמו נחיל נמלים עמלות, ולא שמו לב להיעלמותה של הילדה הקטנה.

פתאום הארי הביט במשהו מעבר לכתפו של דאדלי. "כדאי שנפנה את המעבר," הוא אמר ופנה ללכת. דאדלי עזב את זרועו ברפות ועקב אחריו.

ליד הקיר שבין רציפים עשר לאחת- עשרה היה קצת פחות צפוף. הארי נשען על הקיר, בין מכונת הכרטיסים לבין מיכל מחזור קטן והשיב מבט לדאדלי, שהתנשא מעליו בשתיקה.

אבל נראה היה שהוא לא מתכוון להאיץ בו. מבטו נדד אל האנשים החולפים ואל הרכבות החונות, כאילו שכח שדאדלי שם.

"רציתי לבקש סליחה."

הארי הרים את מבטו. "אז למה אתה מחכה?" שאל.

דאדלי הופתע. הוא היה בטוח שהארי יגיד משהו אצילי כמו, "אתה לא צריך" או "על מה?". אבל לא. הוא רצה את הסליחה של דאדלי.

"אני ואשתי התגרשנו," הוא אמר, כי משום מה, חש שהוא חייב להארי הסבר על ההתנהגות המוזרה שלו.

"לא ידעתי שהתחתנת," היה כל מה שהארי אמר, ולא הראה שום רגש.

דאדלי נזכר בילדה הקטנה, לילי. "גם אני לא ידעתי שאתה התחתנת."

הארי משך בכתפיו. "לא ידעתי איך אתה והוריך תגיבו אם אשלח לכם הזמנה לחתונה."

דאדלי הרגיש מוזר. "בכלל רצית אותנו שם?"

הארי משך בכתפיו בשנית, הפעם ביתר כבדות, והביט בדאדלי. מבטו התרכך מעט. "אחרי שהמלחמה נגמרה, חשבתי אולי לבקר אותם. אתה יודע, ליישר את ההדורים."

דאדלי הנהן, למרות שאף פעם לא באמת היה בטוח מה משמעות הביטוי "ליישר את ההדורים".

"אבל... ובכן, אני לא יודע. אני מניח שהייתי עסוק, שיקום ולימודים... עד שהתפניתי עברו שנים. חשבתי שתעדיפו לשכוח אותי."

"גם אני חשבתי ככה," אמר דאדלי ולפתע חש מטומטם. "כלומר, שאתה תעדיף לשכוח אותנו." הוא שתק לרגע, כמנסה לקפוץ שורה או להעביר דף בשיחה, גמגם ואמר, "בגלל זה רציתי לבקש סליחה. אני מרגיש... שזאת אחריותי לבקש סליחה בשם אבא שלי, או משהו כזה."

הארי הרים גבה ולרגע התעניינותו בשיחה גברה. "למה אתה צריך להתנצל בשמו?"

למעשה, דאדלי לא באמת ידע למה, ומכיוון שלא היה חזק בחשיבה מהירה, לקח לו זמן מה לענות. בסוף החליט לספר את האמת. "טוב, אמרתי לך שהתגרשתי." הוא הרגיש כאילו הוא מצדיק את עצמו. "ו... הלכתי לפסיכולוג, כי... טוב, ככה. והוא דיבר איתי על המשפחה שלי... בעצם, אני לא בדיוק יודע מה הקשר, אבל אתה עלית לשיחה איך שהוא, ונזכרתי איך ההורים שלו היו מתייחסים אליך. שכחתי ממך כל השנים האלו, אבל עכשיו נזכרתי, וחשבתי עליך ועל הילדים שלי- כי יש לי ילדים עכשיו, אתה מבין... פשוט החלטתי שמגיעה לך... ובכן, התנצלות, כי אבא שלי לא יתנצל בפניך..."

"לא, אני מניח שלא," אמר הארי ודאדלי הופתע מהקרירות שלו. הוא קלט את המבט שדאדלי שלח בו ואמר, באותה קרירות, "תראה, זה לא שאני לא מעריך את זה, פשוט שהתחלתי חיים חדשים עכשיו. לפני שמונה עשרה שנים, בעצם. ומעולם לא ציפיתי או רציתי התנצלות, כי להגיד את האמת, דאדלי, זה לא היה עוזר- לא מההורים שלך ולא ממך. כלומר, כל עוד הוא היה ממשיך..." לפתע הוא חייך חיוך עצוב שהעמיק את הקמטים בפניו וגרם לו להיראות זקן. "אבל אני באמת מעריך את ההתנצלות שלך, דאדלי. תודה."

הוא שלח את ידו קדימה ודאדלי לחץ אותה בידו הבצקית והלחה. ידו של הארי הייתה צנומה, כולה עור דק ועצמות, ומגעה קריר.

דאדלי המשיך לבחון את בן דודו, אבל לא מצא בו דבר לא שגרתי. אפילו הצלקת המוזרה שלו הסתתרה תחת בלורית שיערו. הוא לבש בגדים רגלים ופשוט עמד שם, נורמאלי לגמרי, לא קסום בשום אופן.

אז מה היה מיוחד בו כל כך? מה היה מוזר? מה היה בו שלא היה בדאדלי- למה הוא היה קוסם ודאדלי לא? למה הוא חטף מכות ודאדלי לא?

הארי הציץ בשעון הרכבת הגדול. "יש עוד עשר דקות," אמר והתרחק מהקיר, "אני חייב להיכנס לרציף, הבן שלי מתחיל ללמוד בהוג- כלומר, בבית הספר היום-"

"כן, גם אני צריך ללכת," מיהר דאדלי להגיד. ושלח את ידו פעם נוספת, כי היה נבוך.

הארי לחץ אותה. "היה טוב לראות אותך, דאדלי," אמר, "מקווה שהעניינים יסתדרו."

"תודה," אמר דאדלי, למרות שידע שהעניינים לא יסתדרו, "היה טוב לראות גם אותך..."

לרגע הוא שקל פשוט להתפרץ ולשאול את השאלה שהטרידה אותו יותר מכל, אבל הארי כבר נופף לפרידה וחזר לכיוון הקיר שבין הרציפים תשע לעשר, ידיו בכיסיו.

ענן קיטור אפרפר כיסה את הרציפים לרגע. דאדלי ציפה שהארי יעלם מאחוריו, אבל להפתעתו, כשהענן התפזר, הוא עמד מול המחסום, ידיו לפותות בחוזקה בין ידיו של איש זקן לבוש במקטורן צמר שאפיין אנשים במאה ה-18. האיש היה כפוף ומקומט להפליא. מקל ההליכה שלו נשכח על רצפת הרציף כשהוא לחץ את ידיו של הארי בהתרגשות, דמעות נוצצות בעניו, וזקנו האפור והארוך מטלטל יחד עם גופו הצנום.

דאדלי התקרב בדרכו אל מחוץ לתחנה וקיווה שהארי יהיה עסוק ולא ישים לב אליו, כדי שלא יצטרך לומר מילות פרידה שוב.

הוא חלף בדיוק מאחורי הזקן- מעיל העור שלו אפילו השתפשף בצמר של המקטורן שלו, אך לא הוא ולא הארי נתנו עליו את דעתם.

"-לא חשבתי שאזכה- ציפיתי שנים- תודה לך, אדון פוטר, תודה לך-"

דאדלי שמע את הארי מגמגם תשובה מופתעת ומעט נבוכה שכללה הרבה "תודה" ו"כן" ו"אני בטוח" ולא נשמע מיוחד בכלל.

דאדלי יצא מהתחנה. הוא לא ידע האם הארי הספיק לחמוק מהזקן בזמן ולהיפרד מבנו, אבל זה גם לא שינה לו כבר. על שמשמת המכונית שלו חיכה לו דו"ח חנייה חדש, ועד שנכנס למכונית, התניע ונסע משם, מגדף ומקלל לעצמו, פניו סגולות, כל המחשבות שבראשו כללו דו"חות חנייה, בנקים, וחוליגנים שרוכבים על אופנועים. 

___

כל הזכויות שמורות לג'יי. קיי ^^

תגובות

ואוווו · 24.03.2012 · פורסם על ידי :DreamedOfParadise
מדהים מדהים מדהים מדהים! פשוט מדהים.

אחד הפיקצרים הכי טובים שקראתי בכל חיי. מהמם!

מסכים עם התגובה שמעלי · 23.03.2013 · פורסם על ידי :YnD
זה באמת פיקצר אדיר! גם הרגיון וגם האופן שבו הוא כתוב! פשוט מדהים!

מסכימה אם שתי התגובות שמעלי! · 23.04.2013 · פורסם על ידי :גרפינדורית חמודה
מהמם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מסכימה עם כל התגובות שמעלי! (הזכיות שמורות לYnD) · 28.04.2013 · פורסם על ידי :ליאלוש
פקיצר מדהים!

זה מדהים · 17.09.2013 · פורסם על ידי :White Gold
זה פשוט מדהים. וכל מילה נוספת מיותרת.

מדהים. אין לי מילים. · 25.07.2014 · פורסם על ידי :Ophelia
אני יודעת שפרסמת את הפאנפיק לפני ארבע שנים, אבל אני לא יכולה לא להגיב עליו.
הוא פשוט מדהים.
ראיתי לא מזמן ריאיון מאוד-מאוד-מאוד ישן עם אמה, דניאל ורופרט. זה היה במהלך או אחרי צילומי הסרט השלישי - ריאיון ממש ממש ממש ישן ומאוד מצחיק.
אמה סיפרה שם שהיא הייתה ב"טופשופ" יום אחד, ואישה אחת שעבדה שם ניגשה אליה ואמרה - "זה כל כך מצחיק! את נראית בדיוק כמו הילדה שמגלמת את הרמיוני!"
ועוד כמה זמן אני אראה ספר, שאת כתבת (אהם אהם - מקווה שלא תאכזבי אותי), ואגיד לכולם - "זה כל כך נחמד! אני הכרתי את הסופרת הזו (אני לא כל כך מכירה אותך, אבל זה לא קשור) כשכל מי ששמעו עליה היו המשתמשים בפורטל!"
אני לא יודעת למה כתבתי כאן את הסיפור על אמה. במבט לאחור זה נראה לי ממש לא קשור. אבל אני לא אמחק אותו. זה סיפור חמוד.
מחכה לקרוא ספר שכתבת, כי את מוכשרת במידה שאי אפשר לתאר!!!

יפיפה · 02.10.2014 · פורסם על ידי :Write is my life
ממש ממש ממש מדהים!
כתוב בצורה רהוטה ומיוחדת, הסיפור מפורט היטב ומסביר את נקודת מבטו של דאדלי בצורה מעולה!
הלכתי לקרוא עוד פיקים שלך...

מושלם!!!!!! · 28.02.2016 · פורסם על ידי :חתולת בר

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
50106 20880 54637 36334


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007