לבגוד באמת

אנבל

"תמהרי אנבל!" מהר, כבר חודשים לא יכולתי לעשות משהו לאט, תמיד מהר. לברוח מהר, לאכול מהר, לישון מהר, ועכשיו, לפתוח את הקשרים מהר. אני באמת לא יודעת איך אני אמור לעשות את זה, אני אפילו לא יודעת איפה קצה החבל, החבל שקושר את וויל לעוגן. העוגן קשור בצורה כמעט לא הגיונית לקצה הספינה, וויל קשור אליו בחבל דק וחזק, ממש מעל מי הים הסוערים.

"אני מנסה.." מלמלתי חזרה, ידי משוטטות במרץ על החבל ואצבעותיי ממשות וסורקות בין הקשרים. בקרוב הוא יבוא, קפטן מלרק יגיע מלרק כלא את וויל לפני כחודשיים ומאז הוא מנסה לצוד גם אותי, איכשהו הצלחתי להתפלח לספינה בזמן שעגנו ולהסתתר עד שהשטח התפנה. זו הייתי מין ספינת שודדי ים, אבל לא בדיוק, בעיקרון הם היו מין סוחרים של השוק השחור. אבל היה להם חוק אחד, מי שמגלה אותם-צריך למות.

וויל ואני גילינו אותם, בדיוק אחרי שחשבנו שנטבע למוות. ואז התחיל המצוד. מידי פעם ידי נתקלות בידיים של וויל, כל פעם כזו מעבירה בי רטט, וגורמת לשנינו להירתע, עד כמה שאפשר.. לא קשה לראות כמה כואב לו עם כל משיכה הכי קטנה שאני מנסה, החבלים הדוקים עד שאני בטוחה שמפרקי ידיו מדממים, וכל נגיעה הכי קטנה משפשפת אותם עוד יותר.

"אנבל!" אני קופאת על מקומי. מלרק הגיע. הצבעותיי מפסיקות לחפש, אני מסתובבת באיטיות, לראות את הקפטן עומד ומביט בי בשעשוע, ללא כל הגנה, בלי שום מלח שמחזיק סכין או אקדח, רק הוא. "כמה טוב לראות אותך אחרי כל הזמן שלא נפגשנו." שנים של מנוסה אימנו אותי לרגע הזה, אבל מקום לעשות משהו, אני משותקת באימה. מלרק מתקרב לאחד העמודים בנינוחות, אני הולכת קצת אחורה עד שאני נתקלת בידיו על וויל, מנסה שוב לשחרר אותו מאחורי גבי.

"את רואה את זה?" מלרק מצביע על מין ידית שנמצאת על העמוד. איפה הקצה הזה לעזאזל!  "זה יפיל אותו." זיעה קרה מבצבצת על עורפי. "ואת יודעת מה עוד, תכף את תרצי שאמשוך בידית, כי אני אספר לך את האמת." האמת? איזו אמת? הנה זה! ידי מגיעות לקצה החבל שטמון היטב בתוך הקשר, קרוב לידיים של וויל. אני יכולה להרגיש את ידיו רועדות מאחורי גבי.

"אתה יכול להיות בטוח שאני לא ארצה שתמשוך בידית." אני מסננת. "אז בואי תשמעי את זה." הוא עונה. "את יודעת איך ידעתי את המיקום שלך כל הזמן? בעזרתו, הוא מאוד טוב בלחשוב בראש שלך.." אני מפסיקה להתעסק עם החבל. "מה זאת אומרת?" אני מחווירה. "זה אומר שהוא בגד בך," הוא מסתובבת אל וויל. "אל תאמיני לו אנבל, את יודעת שבחיים לא הייתי עושה את זה!..." "אז איך אתה מסביר את זה שמצאתי אותה כל הזמן? ואת זה שהגעתי בדיוק בזמן?.." התגרה מלרק. הבטתי בוויל בציפיה. "זה.. לא.. אני.." "אתה בגדת בי." קטעתי אותו. זעם עיוור מציף אותי. חשבתי שאתה איתי! אמרת שמעולם לא תפגע בי! אבל פגעת בי, בדרך הכי כואבת.. אני רוצה לצרוח עליו את המילים האלו, אני רוצה שמשהו בו ישתנה, שהוא יחייך חיוך מרושע ויגיד שנפלתי בפח. אבל הוא רק מביט בי בתחנונים. אני כמעט יכולה לשקוע בעיניים החומות הגדולות שמרצדות על פני. "אם תעזבי את הקשרים אני מבטיח לך," אומר מלרק. "לא אפגע בך, את תשוחררי ללכת ולעולם לא ארדוף אותך שוב." אני יכולה לשמוע את המתיקות המזוייפת שנוטפת מהמילים שלו. יש כאן מלכוד אבל אני לא מתכוונת לעזור לבוגד. אני מתרחקת צעד אחד מוויל. "אנבל!.." המבט המיוסר שהוא שולח בי גורם לי להתערער לרגע, רק לרגע, אני מתעשתת על עצמי. אפילו אם הגב אליו אני יכולה לדעת שמלרק מחייך חיוך רחב. אני מסתובבת אליו. ידו מונחת על הידית. "החלטה נבונה ילדה." הוא מושך בידית. ושנייה אחרי זה המלחים מופיעים עם אקדחים שלופים ומכוונים אלי.

וויל

אני מספיק לקחת אוויר רגע לפני שאני פוגע במים יחד עם העוגן. אני לא יכול לעשות כלום, רק להתפתל בנסיון להשתחרר, וזה מה שאני עושה. ערבולי המים לא מזיזים לעוגן, אני פשוט שוקע למטה, אני סופר את השניות. חמש עשרה שניות...עשרים שניות.. חצי דקה.. דקה.. הכאב בלתי נסבל, אני נחלש אם כל שנייה שעוברת. אני חייב אוויר. מתוך רפלקס אני שואף דרך פי וממלא את ריאותיי, במים. זה חונק אותי, משתק אותי, אני מנסה להוציא את זה ממני, אבל זה אבוד, קצות ריאתי משחירים. אני מרגיש שאני נוחת על משהו רך, חול.. אני שוכב שם עוד כשתי שניות. רואה רק שחור ומפלל שהעינוי יגמר, המחשבה האחרונה שעוברת בראשי היא אני מצטער אנבל, אני אוהב אותך.