קשורה

אני מנסה לברוח, אבל אין לי אפשרות להשתחרר.

בראש אני כבר אומרת 'תוותרי, די, המשחק נגמר'.

אני לא יכולה להפסיק להיאבק, אבל הקרב אבוד מראש.

אני רוצה לברוח, להשתחרר, לצאת מהכבלים.

לברוח מהמציאות.

אני כבר עמוק בתוך המרוץ, כבר לא יכולה לפרוש.

להתנתק.

אני כבר רואה שחור בעיניים, לא יכולה יותר לצחוק, לאהוב להרגיש.

כשאני מסתכלת עליהם אני אומרת 'טיפשים'.

אבל ליבי מתכווץ מקנאה וכאב כשאני רואה אותם.

מאושרים, שמחים, אוהבים.

הוא הבטיח לי אהבה, אני רואה בגידה.

מנסה להשתחרר מהכאב, מהאפלה התמידית.

אבל הוא, החיוך שלו, השלווה, היה העוגן שלי.

הנקודה השפויה שלי.

אני צועקת, בורחת, אבל אני כבר תקועה עמוק.

תקועה בתוך עצמי.

הטחתי אגרוף בשולחן והבטתי במראה, מחפשת בעיני סימן לשפיות ורואה במקום ניצוץ סדיסטי בעיני.

אני צועקת, מטיחה ושוברת, אבל שום דבר לא יכול לחלץ אותי מהתהום העמוקה של השיגעון שלי.

הוא סיפר בדיחה והיא צוחקת.

גם לי סיפרת אותה, זוכר?

דמעה בודדת זולגת על לחיי ואני מנגבת אותה בייאוש.

מקשיחה את ליבי.

אני מנסה להשתחרר מעצמי, מגופי.

"למה עשית לי את זה?" שאלתי בקול רועד ומיד מבינה את הטעות.

הוא מחייך ומסתכל עלי "עשיתי מה? עשיתי מה?" קולו מהדהד בראשי.

התעוררתי.

ליום חדש.

לאכזבה חדשה.

כבר הרסתי דבר שאי אפשר לתקן.

הרסתי יותר מדי.