בקבוק אלכוהול מנופץ

הנער שחרחר השער גחן מעל בחור בערך בגילו, ששכב על הרצפה, לידו בקבוק של וודקה קרח, מנופץ על רצפת העץ.

שחור השיער, הידוע לאחרים גם בשם הארי, עיקם את פניו במין מבט מודאג-לא-מודאג. אולי זו הייתה תכונה של גריפינדורי, לדאוג לאנשים ללא תמורה. הוא באמת דאג לכסוף השיער. רק מקרוב היה יכול להבחין שבשערו נשזרו גוונים בלונדינים וחומים בהירים עד שכמעט לא נראו.

הדמות חייכה מתוך שינה, הארי לא יכול היה שלא לחייך בחזרה. הוא משך את קווצת השיער שנפלה על פניו של הדמות מעלה, מאחד אותה עם שאר הגלים הכסופים. רק עכשיו שם לב כמה שערו רך וענוג, הוא חנק חיוך נוסף.

ואז הוא התעשת. "מאלפוי!" קרא, מטלטל את הנער.

לנער הסלית'ריני לקחו כמה שניות להתעורר ואז עוד כמה שניות כדי לקלוט איפה הוא נמצא. השיער השחור והצלקת של הארי התנוססו מעליו כמו דגל ניצחון אחרי מלחמה שוררת. הוא קם מהרצפה בכעס ומשך בחולצתו מטה, גורם להארי להפנות את מבטו לחלק בחולצה שנותר גלוי לפני שדראקו התעסק בו. הוא נעץ בהארי מבט עוין.

"בוקר טוב," הארי אמר בשעשוע.

דראקו לא ידע איך להגיב, הוא היה עצבני כל כך. הוא הרגיש את הדם הטהור שלו מבעבע מתוך גופו. ומלבד הזעם המתבקע בתוכו היה את כאב הראש המטורף שהתקיף אותו.

"פוטר..." הוא לחש, קולו על סף כניעה. הארי הפנה את ראשו אל פניו של הבחור כמעט בסימפטיות. כמעט. "אני חייב להקיא."

ואז הוא פשוט הקיא על הרצפה.

לחש ניקוי מהיר העלים את זה עוד לפני שדראקו הספיק למצמץ. דראקו צחצח את שיניו בקסם יעיל שלמד אחרי לילות עם בנות הוגוורטס.

הארי שלף מכיסו עלה צהבהב, מכוסה במין מעטפת גז אדומה. מזכרת מהמסיבה אמש. כמובן שאלכוהול לא היה מורשה, אבל תמיד היה ניתן להשיג מהאנשים הנכונים. את העלה הוא לקח ליתר ביטחון, למקרה שרון ולבנדר יתנשקו יותר מדי והוא ירגיש דחף עז להקיא. "תסניף את זה," אמר לבחור, מציג לו את העלה, "זה יעזור."

"פוטר, אני לא מתכוון להריח שום דבר שאתה נותן לי." דראקו גיחך, גיחוך שעלה לו בלחיצה מנטאלית מתמשכת על הראש. האצבע שלו הושטה לכיוון הארי באזהרה.

"זה יעזור לך להאנגאובר, פשוט קח את זה."

"לא."

"נו, קח." 

"תשתוק כבר. לעזאזל, אין לי האנגאובר!" הוא קרא. כאב פילח את ראשו של דראקו והוא נאנק בספק זעם ספק כניעה. הארי הביט בו בתוכחה. "טוב, בסדר, תביא את העלה המסריח שלך."

"עוד לא הרחת אותו בכלל!"

"נו, הארי, באמת, כל דבר שנגעת בו מסריח ועכשיו תביא את זה."

אצבעותיו של הארי הניחו בעדינות בכף ידו של דראקו את העלה, משתהות שם יותר זמן מן הנחוץ.

"הנה, עכשיו גם אתה מסריח." הארי צחק.

כשהסניף את העלה המשונה לנער הבלונדיני-בספק עלו שתי מחשבות לראש: האחת, פחות כאב לו הראש. השנייה, יותר כאב לו בחזה. המגע של הארי השפיע עליו באיזו דרך אמורפית שלא כללה כעס. הוא פחד לחשוב על כך. זה לא אמור לקרות. עוד מחשבה עלתה לו לראש; שאולי הוא עדיין מעט שיכור מהלילה שעבר. דראקו קפץ על ההזדמנות בידיים קפוצות. כן, הוא עדיין שיכור.

"מהם המניעים שלך בכלל?" דראקו שאל בחשד. "למה אתה עוזר לי, ולמה להארי פוטר הקוסם התמים שדמבלדור כל כך אוהב יש עלה נגד האנגאובר בכיס הגלימה?"

"לא כיף להציק לך כשאתה נראה מת," הארי השיב בזחיחות, "וזה היה רק כי- ובכן- רון ולבנדר."

שתי מילים אלה, יחד, סיכמו הכל. כולם, בכל הוגוורטס, אפילו המנהל, ידעו כי רון ולבנדר הם זוג. היה קשה לפספס את מכתבי האהבה שלה אליו, צרחן האהבה ואת זה שבכל פינה בה היית מסתכל היית רואה אותם מתמזמזים. הם העבירו המון זמן בצחצוח גביעים.

דראקו גיחך שוב, כאשר הפעם ראשו פחות דואב. חולצתו השחורה היה מעט חרוכה בקצוות. כנראה הוא בילה זמן ליד הקמין עם עוד איזו בחורה מזדמנת, מנסה להרגיש משהו. הוא לא זכר דבר מאתמול וקיווה בכל ליבו שזו לא הייתה פנסי.

הארי חייך אליו במבט אניגמטי, מודע לכך שהבחור אינו מודע לנסיבות בגדיו המרופטים. "זה היה נוויל, למקרה שתהית. קרבור ברח מהידיים שלו ואתה היית הקורבן. אמרת שאתה מעדיף לשרוף את החולצה הזאת, אז קצת עשית את זה..."

"אם אתה אומר שקרבור נגע בי עם הרגליים הריריות שלו אני חייב להוריד את החולצה הזאת עכשיו." וכך אכן עשה. הארי תהה מה הוא עדיין עושה שם, מדבר עם דראקו.

הרי הם לא בדיוק היו חברים, ההפך הוא הנכון, אך כשדראקו פשט מעליו את החולצה... הוא איבד את נשימתו לשנייה. דראקו לא שם לב, הוא היה עסוק בלנקות מעליו כל שארית זיכרון אבודה מצפרדע מסוימת.

הם עמדו לצאת מהחדר, הרי ממילא לא היה להם על מה לדבר. הארי הביט בחדר סביב, במטרה להסית עיניו מחזה הנער.

דראקו היה היחיד שנשאר שם, ישן על הרצפה בשכרות. הוא היה יכול להיתפס ולקבל חודש ריתוק על הוודקה. החברים שלו נוראיים אם הם נטשו אותו כך. לאחר כמה שניות של הרהורים הארי קלט שהוא דואג לדראקו. זה קרה קודם, אבל עכשיו זה הפחיד אותו יותר.

הנער מעד, עדיין מסוחרר, נופל אילולא נער עם העיניים הזכות ביקום תפס אותו. ירוק. אזמרגד. הוא היה מבולבל.

הארי גם כן היה מבולבל בהחלט. הוא אחז בכתפיים הקפואות של דראקו עם שתי ידיו. הוא שם לב כמה הן קרות רק כשהרגיש את לחיו מתחממות ואת גופו בוער. הארי הסתכל על דראקו, על הצלקת הקטנה במורד הצוואר שלו, על השפתיים הפסוקות שלו. העיניים שלו נצצו בברק מיוחד שאותו לא ראה מעולם, חרף התנסותו של הארי עם ברקים.

הנער חסר החולצה עמד שם והביט בו גם כן, עמוק אל תוך העיניים. הוא זיהה שם רגשות שהדחיק עוד מאז ילדותו.

עוד מאז, "אדון מאלפוי הצעיר, משחק לך עם ילד מוגל... בושה למשפחתנו. מה אם מישהו היה רואה? לך עכשיו לפינת החדר ותישאר שם עד לסיום הארוחה. עבורך אין ארוחת ערב ואני רוצה שתדע את זה בכל ביס שניקח."

זה היה מזמן, אבל דברים אלה רדפו אותו כל ילדותו. הרגשות שלו התפרצו מול הארי, זה הרגיש מדהים ונוראי בד בבד. אבל היה לו קשה להתרכז במקום מלבד עיניו של הבחור, האף המשורטט, החזה שלו שחה בכאב.

הם היו קרובים ועיניו הכסופות של דראקו הזכירו להארי את הלילה במערה עם סיריוס ופיטר, את חבריו הטובים ואת רמוס ההופך לאיש זאב חסר רחמים. זיכרונו היה חי מתמיד, מרגיש מקרוב את הירח המלא בוקע מבעד לחשרת עננים.

הוא פחד. ואז דראקו רכן לקראתו, כמו ומבקש להתקרב. הארי נשך את שפתו התחתונה ברעד. דראקו הצמיד את שפתיהם באימפולסיביות. בדיוק ברגע בו השפתיים הנפוחות שלהם נפסקו הפחד של הארי התפוגג.

שניהם בערו, הארי היה וויסקי-אש ודראקו היה וודקה-קרח, זה היה שילוב מסוכן ומעניין אבל הרגיש כל כך טוב. הארי חש שלם לרגע אחד עם עולמו. זה היה משונה, כאילו הוא מצא משהו שהוא לא ידע כלל שחיפש.

זאת בניגוד אל השני, שרץ מהחדר כל כך מהר, רגליו מטופפות על רצפת הקרשים כמו טללים הנוחתים מן השמיים.

הוא עזב את חולצתו הבלויה, את החלון הסדוק במקצת שהבריח לחדר מעט אור, בניגוד לבקבוק הוודקה השקוף. הוא – מצדו - היה מנופץ לחלוטין, קר. בדיוק כמו הנער שהשאיר מאחוריו.