נעלמת

רעדתי והתיישבתי בכיסא שמול המראה בחדרי הסיעודי בבית האבות.

ברגע של צלילות, הבטתי במראה.

אישה זקנה ומקומטת, פגעי האלצהיימר נתנו בי את אותותיהם.

הרימתי יד רועדת אחת אל מול השמש השוקעת בחלון שלשמאלי, יד זקנה, מנומרת בכתמי זקנה, יד רועדת וחולה.

מחיתי את האיפור ופני עוטרו כעת בדמעות, ברעמת שיער לבן.

כעת נאבקתי לא לטבוע, לא לטבוע בים השכחה, במחלה האוכלת אותי מבפנים.

נאחזתי במציאות,בעובדות הפשוטות, באהובי, כדי לא להיכנס לשיגיון, לזמן האינסופי, מנותקת מהעולם הסובב אותי.

ארצ'י, בעלי המנוח, הופ, ילדתי הבכורה, רונה, אחותי הצעירה, ויק, בני.

שתיים כפול שתיים הם ארבע.

כלב נובח, פרה גועה, חתול מיילל.

ברק אובמה היה נשיא, בוב דילן הוא זמר, מארי קירי הייתה מדענית.

כעת לפתתי את חולצתי ברעד, מנסה לא, לא להיכנע לאי הידיעה, לאי המודעות.

אבל עכשיו הרמתי דגל לבן.

טשטוש מילא את ראשי ואישה צעירה נכנסה לחדר.

"אמא?" שאלה ברעד.

הבטתי מעלה את האישה, מטושטת.

היא נראית נחמדה, חשבתי, אני לא מכירה אותה.

"אמא" היא אמרה בבכי "נעלמת".

"מי את, גברתי ולמה נעלמתי, ולאן?" שאלתי אותה בנחמדות.

"אמא!" התייפחה ביגון "זו אני, הופ, הבת שלך!"

בזיק של זיכרון נזכרתי בילדתי הקטנה, הופ.

אפינו ביחד עוגת שוקולד והיא לכלכה את השיש.

"מצטערת, גברתי, אך בתי הופ היא עוד ילדה קטנה. אפינו ביחד עוגת שוקולד והיא לכלכה את השיש, אז אם תסלחי לי" אמרתי וקמתי ברעד למטבח.

להפתעתי, השיש היה נקי לחלוטין, ואף לא טיפת שוקולד עליו.

"האם את ניקית?" שאלתי את האישה "תודה רבה לך"

כעת היא בכתה בבירור, נחילי מסקרה שחורים על פניה "אני זוכרת את זה, זה היה לפני הרבה זמן. הכנו עוגה ביחד" היא אמרה.

"אני מצטערת, אולי טעית בחדר. יש לי שני ילדים קטנים, הופ וויק. הם כל כך חמודים. היום זה יום ההולדת של הופ ואפינו יחד עוגה"

"זה היום הולדת שלי, אבל אמא, אני בת שלושים ושמונה, לא בת שבע!" אמרה.

לפתע היה לי רגע של צלילות.

"הופ, ילדתי!" קראתי והיא נפלה לתוך חיבוקי.

"אני אוהבת אותך!" אמרתי.

"גם אני אותך!" אמרה.

לפתע לא היה ברור לי מיהי האישה ומדוע אנו מתחבקות.

"אנא ממך, צאי מחדרי, גברתי" אמרתי והיא יצאה, מוחה את דמעותיה.

ולפתע היה לי רגע אחרון של צלילות לפני שנפלתי, לתוך תהום השכחה המתוקה.