לב של אבן

פאנם. מחוז 6. החלק הצפוני של העיר. בקתה של 8 מט' על 8' מטר, שתי קומות. חדר בקומה למעלה. מיטה כחולה. ילד. ושמו ת'רש.

הוא ישב, עם רגליים שמתנודדות מקצה המיטה. היה לו מזל. להוריו היה עבודה טובה, והוא זכה לחום, מזון, ובגדים בשפע יחסי. לפחות הילד הצעיר לא נאלץ לשים יותר מפתק אחד בהגרלה של חג האסיף, כדי שמשפחתו תוכל לשרוד, כמו יתר חבריו.

הילד הקטן משחק בידיו בפחד גדל. היום חג האסיף. היום אולי לא יחזור לביתו. בבוא המחשבה שוטט מבטו אל חפציו וחדרו. אט אט קם והעביר יד על הקירות וחפציו. כדי לזכור למקרה שלא יחזור.

הוא רץ אל מיטת הוריו בפאניקה מתגברת. הוא התכרבל בין זרועותיהם, ואמו ליטפה אותו מתוך שינה.

לאחר שעתיים, התעוררו הוריו. הם הלבישו את בנם יפה כבכל שנה, הפעם עם דאגה מוסתרת בעיניהם. "בוא, מתוק שלי" אמרה אמו כשזרועות של ילד בן 11 עוטפות אותה בחוזקה. "אני מפחד, אמא".

"אתה לא תיבחר, מתוק. ילדים אחרים שמו הרבה יותר פתקים". ת'רש ניתק מאמו וניגש אל אביו. "הי ילדון, זוכר את הדרקון?" הוא אמר את הבדיחה המשפחתית וחיבק את בנו.

אוירה עליזה השררה בלבו של ת'רש.

"והמיועד מהבנים הוא" קראה קייטי והורידה את הכפפה מידה ושלפה פתק. "ת'רש היתמוס".

פניו של הילד הכהה החוירו. צעקה מאי שם בישרה לו שאמו התעלפה.

לאט הוא צעד אל  אוכפי השקט.

"אני לא רוצה" הוא הביט בהם ולחש. "לא רוצה!".

אבל אוכפי השקט רק דחפו אותו אל עבר הבמה.

"אני לא רוצה!" הוא אמר בקול רם יותר, פניו הופכות לאדומות כועסות.

"בוא בוא" קראה קייטי, "בוא תלחץ יד עם לינדזי!"

הוא הושיט את ידו אל הילדה בת ה16 השרירית ועם מוות בעיניים. היא מחצה את ידו.

"יש לכם 2 דקות" אמר אוכף השקט לאבי.

"אבא!" חיבקתי אותו. "תשמור על אמא ותדע שאני אוהב אותך!"

"אני אוהב אותך," מירר אביו בבכי. "תעשה הכל כד לנצח ואני רוצה שתדע שאני-"

אוכף השקט ניתק את אבי ממני וגרר אותו החוצה.

"בני! בני!" שמעתי אותו צורח.

"דקה" אמר אוכף השקט.

אמי נכנסה, בוכייה וחולצתה מרוחה נזלת.

חיבוק מחץ אותי, ואני מחצתי אותה בחיבוק גדול עוד יותר.

"החוצה" אמר האוכף בקול מתכתי.

ואז נפלתי אל חשכה שהיא תוצאה של פחד שלא יצא מהלב.

		הפרק הבא