האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

שנת הלימודים הוירטואלית התחילה!

ירוק לא הולך עם אפור

דראקו מבין כמה דברים.



כותב: Buffy Summers
הגולש כתב 21 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 566
5 כוכבים (5) 3 דירגו
פיקצר
דירוג הפאנפיק: PG - זאנר: רומאנס, אנגסט - שיפ: דראקו/הארי, דרארי - פורסם ב: 07.07.2017 המלץ! המלץ! ID : 8812
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק גמור

הוא היה אש קרה, הוא היה רעיון ותחליף, משהו שיכול לנצח מציאות עגמומית וחשוכה לאין שיעור. הוא היה הגחלים במדורה, נשרף אט אט, נחרך לקול פצפוץ האש.

וצפיתי בו, מורכב מאשליות וניגודים. מוטיב הנגטיב צורח מכל עבר. לו היה שיער כהה מהעלטה ולי הייתה פלומה בהירה של שיער בצבע של הל שמפיצה נורה באמצע חושך מהגיהינום.

הוא לא הפסיק לחייך, למרות שהחיים החזיקו אותו בצוואר ואיימו לחנוק אותו בכל רגע ניתן. הוא היה עם החברים שלו, הם צחקו יחד. תמיד צוחקים. הרגעים היחידים בהם היה שביב של צער בפניו החלקים היו כשהיה עובר לידי, כשהיינו מחליפים מילות גנאי עם משמעויות נסתרות. וגם כשהיה מביט בתמונה שאכסן בתיקו ולא נתן לאף אחד לראות. בעצם, פעם אחת יצא לי להביט בה. לכמה רגעים. הוא יצא מהמרתפים בסוף שיעור שיקויים ושכח את התיק שלו. תכננתי להחזיר אותו, באמת, אבל אז ראיתי את התמונה מבצבצת מהרוכסן של התיק הכחול שלו. לא יכולתי לעמוד בפיתוי והוצאתי את התמונה.

היו שם שני אנשים; בחור שנראה בדיוק כמוהו, עם השיער השחור והמלוכלך, בעל עיניים בהירות אחוזות בניצוץ שובבות שנדמה שהחזיק אותו בחיים. העיניים הצוחקות שלו היו בצבע של קליפת אגוז המקדמיה וקצת מהליבה. הוא אחז באישה אדומת שיער ומנומשת והיו לה את העיניים הירוקות שלו, שהיו מלאות בכל כך הרבה שמחת חיים. הם רקדו יחד ברינה כל כך מכאיבה. ראיתי את החיים והמוות בריקוד הזה.

הוא תפס אותי מסתכל בפעם ההיא. הוא נכנס באוושה קלה לכיתה הכמעט-ריקה. הוא הביט בי - בעיניים שלה, הירוקות, שהיו מלאות בכל כך הרבה ברק וחן אבל באותו הרגע היו כל כך ריקות, כאילו שאבו מהן את כל תוכנן. "למה אתה נוגע לי בדברים?" הוא שאל, הקול שלו היה יבש מהיום החם ביותר של הקיץ.

"אנ... אני מצטער..." הצלחתי לפלוט בקושי, גלגל המזל במוח שלי מצביע על צבע ארגמן והפנים שלי מגיבות בהתאם. נהיה לי חם מאד פתאום.

"לך מפה." הוא כמעט נהם. יצאתי משם במבוכה, שולח מבט קצר לעיניו המבריקות. זה באשמתי? גרמתי לו לבכות? משום מה המחשבה הבעיתה אותי.

למחרת במסדרון הכתפיים שלנו נפגשו, הוא נעץ בי מבט והחברה-הכי-טובה הצמודה שלו חייכה אליי. נדמה היה שהיא לא שנאה אותי, למרות איך שקראתי לה. זה היה מפתיע, אולי היא השיבה לי כגמולי באותו הבוקס בשנה השלישית ונעשינו שווים.

למרות שלעולם לא נוכל באמת להיות שווים, הרי אני מאלפוי והיא... בת מוגלגים. היא לא טהורת דם, הדם שלה אמור להיות מזוהם, מלא בוץ. המחשבה הזו הייתה אמורה להפריע לי אבל הוא היה בדיוק מולי עם השיער הפרוע שלו. למה הוא לא יכול לעזאזל להשתמש במסרק? והגוף שלי הגיב בהתאם.

פעם הייתי מתמלא זעם, הייתי צוחק עליו, הייתי מחפש את נקודת התורפה שלו. ומצאתי אותה בתמונה ההיא, אבל לא באמת רציתי להשתמש בזה. לא כשהיינו בהפסקת האש המבורכת הזו.

כי האמת היא, שממש לא היה אכפת לי שהוא לא טהור דם כמוני ולא ממשפחת מאלפוי (תודה לאל), או בלק, או כל דבר אחר. שמחתי שהוא פוטר.

שמחתי שהוא הילד שנשאר בחיים כי יכולתי להיות שם לצדו.

וגם אם הוא עדיין חשב שאני פרעוש מציק, זה לא היה יכול להיות משנה עד כדי כך – כי הוא היה שם. חייכתי אליה חזרה, אל מי שלא יכולתי לשנוא יותר, למרות שהיא הייתה חכמולוגית וכל-יודעת. איך אפשר לשנוא אותה? יש סיבה שהוא אוהב אותה. הוא בן אדם טוב.

והחיוך שלי גם לכד אותו. הוא חייך חזרה את החיוך הכי קטן בעולם, אבל באותו רגע הכל קפא לשנייה וזה לא היה משנה כי הוא לא שנא אותי על שפגשתי את העבר שלו. הוא לא שנא אותי על איך שהייתי בעבר שלי. הוא לא שנא אותי.

ואיכשהו זה גרם לחיוך שלי להתרחב, אבל רק בלב. כי מאלפוי אמתי לא יכול להראות יותר מדי רגשות.

 

ולמחרת, בארוחת הבוקר קיבלתי מכתב מאבא שלי. הוא כתב לי שהוא מאחל לי בהצלחה במשימה שלי.

ואז הזכוכית המפרידה בין המציאות לחלום הסחרחר התנפצה ברעש נפץ עצום, כמו אלפי זיקוקים. הייתי צריך לעזור למשפחה שלי ולזה שאף פעם לא יכולתי לומר את השם שלו ולכל האנשים האלה שאמורים להיות חברים שלי. הייתי צריך לעזור להם נגד הילד ששרד.

הילד שרציתי שישרוד.

ורציתי גם עוד כמה דברים.

אבל הייתי צריך להתקין את המעבר ולתת לאוכלי המוות להיכנס לנטוש הכל, את העבר שלי ואת העתיד שלי, למשכן אותם עבור כמה רגעי שלווה בשביל ההורים שלי. בשביל אנשים שאני לא מכיר. הייתי צריך למכור את מי שאני אוהב.

וכשנזכרתי בתמונה המבצבצת מהתיק האוקיינוסי והבלוי של פוטר, הרגשתי מעין דקירה בלב שלי. שסובבה לי את כל החזה. העיניים הירוקות שלה.

העיניים הירוקות שלו.

ההבנה הכתה בי כמו קללה. כי כנראה שירוק לעולם לא ילך עם אפור.

תגובות

יפה מאוד! · 08.07.2017 · פורסם על ידי :Riva Ash
הכתיבה עמוקה ומעניינת, השימוש שלך במושגים כמו נגטיב מוסיף ומעשיר.
אני ממליצה לך בפעם הבאה שאת כותבת אנגסט להשתמש בשיפ קצת פחות צפוי כמו רונמיוני או היני.
אבל הבחירה של דרארי בטקסט הזה הייתה נכונה.
אהבתי מאוד.
הכתיבה שלך סוחפת ומרתקת, אולי פעם הבאה תכתבי פאנפיק?

וואו וואו וואו · 11.07.2017 · פורסם על ידי :LiorMalfoy
זה פשוט מדהים.
הכתיבה שלך ככ טובה... מלא זמן לא קראתי משהו דומה לזה...
תמשיכי לכתוב!! אני אשמח לקרוא עוד פאנפיקים שלך :)

וואו ווואו וואו · 20.08.2017 · פורסם על ידי :כותב הפאנפיקים המושבע
יש עוד מה לומר? שכחתי את המילים!!!

אני לא יודעת מה לכתוב.. · 18.05.2018 · פורסם על ידי :אריה300
זה פשוט כל כך עצוב, כל כך מציאותי..
תמשיכי לכתוב, את מדהימה בזה..
ממליצה ומדרגת

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
35194 19177 38926 35649


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007