הלורד וולדמורט חוזר...

פיק ראשון שלי... תגובות בונות ולא ביקורתיות מדי בבקשה ... :)

ערפל כבד שרר ביער אלבניה.
עסקי השודדות היו משגשגים מאוד באותה התקופה.
גופת האדם המוגלגי האחרונה שרצחו השודדים, היתה עדין תלויה על ענף עץ בשלווה.
הדממה המעיקה היתה מקפיאת דם, ולפתע - בקע קול מבטן האדמה: "כוחחח .... עוצמההה ... חייםםםםם ..." קול מצמרר, קולו של וולדמורט.
צמא לחזור לחיים, ולהעביר את כולם שוב תחת שלטונו. אבל קודם, הוא חייב להשיג את אבן האוב... להחזיר לחיים אותו, את בלטריקס שפחתו הנאמנה, ועוד אוכלי מוות שמתו למענו במלחמה על הוגוורטס, במלחמה שבו הוא עצמו נהרג... בגלל הפוטר הזה...
רוח לבנה התעופפה בחופשיות ביער אלבניה, רוחו של וולדמורט.
כל בעל חיים ביער עצר את נשימתו, ואז וולדמורט השלים את משימתם והרג אותם.
היער דמם יותר מתמיד. שום ציפור לא צייצה, מלבד גוזל שחיפש את אמו, שהתעופפה לחפש מחסה בטוח לעצמה. וולדמורט הרג גם אותו.
אבן האוב היתה מונחת על גזע עץ חלול, מחכה למישהו שיחזיר אותה לפעולה.
וולדמורט החזיק בה בידו הקרה. אבן האוב היתה מוכנה לשרת את אדונה החדש.
שודד דרכים שעבר בסיבה, הביט על וולדמורט בפליאה, הביט על הדבר האחרון שיראה בחיו, לפני שקללת ה'אבדה-קדברה' פגעה בו.
וולדמורט נכנס לגופו של השודד. "קצת להתגלח ואני מסודר..." בחן את עצמו במראה שזימן, ולא היה משנה לו שהיא היתה ורודה, ושהוא הרגע זימן אותה מתוך ידיה של נסיכת פרס. לאחר מכן, ניפץ אותה לרסיסים.
וולדמורט התעתק למוזיאון הקוסמים, וחטף את שרביטו מתוך כלא זכוכית מזוגגת, רגע לפני שקללת 'שתק' איימה לפגוע בו, משומרי המוזיאון חמורי הסבר. הוא התעתק שוב.
הפעם עם שרביטו בידו. השרביט פלט ניצוצות כחולים. "עכשיו אני לא אהיה יותר חלום בלהות, אני אהיה אמיתי." חשב לעצמו וולדמורט באכזריות. עתה, משימתו היתה להחזיר את תומכיו הנאמנים. הוא הפך בידיו 3 פעמים את האבן. אבל משהו השתבש...
בלטריקס שפחתו הופיעה. אך היה בה משהו מוזר; גופה היה של פרניר גרייבק, אבל ראשה היה שלה. לפתע הופיע גם פרניר, בגוף של לוציוס מאלפפוי, ובראשו שלו.
לוציוס הופיע בסדר, אם לא מזכירים את העובדה שגופו היה גופה גופה של בלטריקס. נרקיסה התערבבה עם רוקווד, ונראה שגם לרוקווד היתה בעיה דומה. כך תומכיו הופיעו, ואף אחד לא הגיע נורמלי.
אבן האוב התחילה להבהב חלושות. לפתע הופיעו גם משפחת וויזלי הגדולה, ומשפחת פוטר, שזה אומר: ג'יימס ולילי (הוריו של הארי), הארי וג'יני, ג'יימס, אלבוס ולילי, דמבלדור, צבא דמבלדור, מסדר עוף החול, משפחת לונגבוטום, ודובי, שבגן עדן הוא הספיק להתלבש טוב - זה אומר בשמלת סטרפלס של רחל אמנו...
לפתע דובי הסתבך בשמלת הסטרפלס שהיתה גדולה עליו בכמה מידות, ונפל על הארי,  וזה נפל על פרד, פרד על ג'ורג', וכך הלאה, כמו מפולת דומינו. 2 דקות, וכולם היו על הרצפה, מטושטשים. וולדמורט ותומכיו הכעוסים ניצלו את הרגע, והתעתקו משם. מי יודע לאן...
"שיט! פיספסנו אותם!!" רטן פרד. "ואוו... איזה שנה אנחנו בכלל?! יה, פשש... אני חי!!!! וואלה שהתגעגתי לשיער הג'ינג'י שלי, ולחנות... הו, היי ג'ורג' אחי!!" שמח ופניו קרנו. "פרד!!" אמרו ג'ורג' ופרסי והתנפלו עליו בקריאות שמחה. "נכון פוזה מצחיקה עשיתי כשמתתי??" פרד שאל בתקווה. רון ופרסי הסתכלו אחד על השני ורון אמר: "תכל'ס, כן, פחות או יותר..." "יש!!!!!" פרד שמח. "זה היה חלום חיי...!" ואז הם התעתקו למכתש גודריק, לא לפני שלונה אמרה: "טוב, אני מאמינה לך הרמיוני, זו לא באמת היתה קרן של שנורקק." הרמיוני חייכה חיוך של ניצחון.
החבורה הגיעה לבית של לילי וג'יימס - הבית שנשרף בלהבות כתוצאה מן הקללה שהשאירה להארי את צלקת הברק הבולטת שלו. דמבלדור מילמל משהו, והבית תוקן במפליא. הם נכנסו לבית.
"בואו בדוק שכולם פה. רון, הרמיוני, לונה, מולי, ארתור, פרד, פרסי, ג'ורג', רמוס, ביל, צ'ארלי, פלר, ג'יימס, אבא..., אמא..., לילי, אלבוס, דמבלדור, נוויל, סבתו, אליס, פרנק, סיריוס!!!, טונקס, דין, שיימוס, צ'ו, סדריק, או, היי!!, סנייפ, הו.. שלום., דובי... מה הקטע של הסטרפלס?" הארי אמר. "הו, אדונילי, גבירתילי רחל אמנו נתנה לדובי את זה! גבירתילי כזאת נחמדה!" דובי התמוגג. כולם התפוצצו מצחוק. "טוב. אז איך אנחנו חיים?" שאל נוויל. "על זה," אמר דמבלדור וחייך, "אני יכול לענות..."

@קרדיט לי.... ולענברצ'וק המקסימה והמאמיי ...!

		הפרק הבא