חילופי העונות

פרק ב'

לכבס ולתלות

לחיות בבית אחד עם נער מתבגר היה פחות קשה משרמוס ציפה, אם כי, לא במובן לו התכוון. מההיכרות שלו עם נערים מתבגרים, והזיכרונות שלו מימי נעוריו, הוא ציפה למצוא ערימות של בגדים מלוכלכים בחדר הרחצה ובחדרו של הארי, כלים מלוכלכים בכיור וחפצים מפוזרים בכל הבית. אבל הארי תמיד דאג לסדר אחריו (אם כי נטה לשכוח את ספריו במקומות שונים ומשונים) וניקה את הבית למרות שרמוס לא ביקש ממנו. כשהאדם- זאב שאל אותו על כך, הוא אמר שבכל מקרה אין לו שום דבר טוב יותר לעשות, אבל הביט בפניו כשאמר זאת רק לעיתים רחוקות.

רמוס היה מקבל בשמחה לכלוך ורעש בתמורה לחיוך אחד על פניו של הארי.

"דבר איתו," אמרה לו טונקס בבוקר אחד, כמעט שבוע אחר שהארי עזב את הוגוורטס. היא הותירה את המצעים שעל הספה בחוסר סדר וקמה להכין לעצמה כוס קפה, עדיין לבושה בגופייה ובמכנסיים הקצרים איתם ישנה. "הוא לא יידע מה אתה חושב אם לא תגיד לו."

היא הניחה את ידיה על גבה הכואב והתמתחה. רמוס השפיל את מבטו אל הנביא היומי במהירות, שב להתרכז בדיווח על התפוצצות בלון גז בבניין משרדים מוגלגי. משרד הקסמים חשד שהייתה זאת עבודתם של אוכלי המוות.

רמוס נאנח והעביר עמוד, מסתיר מעניו את התמונה הנעה שהציגה מכבי אש מוגלגים מכבים את שרידי האש האחרונים, ופצועים ומתים מובלים מתוך הבניין המפוחם.

"משהו מעניין?" שאלה טונקס, שמזגה את המים שזה עתה רתחו לתוך ספל.

"קודם משרד הקסמים סירב להאמין גם להוכחות הבולטות ביותר לחזרתו של וולדמורט," אמר רמוס, וטונקס התיישבה מולו בשולחן הקטן. "ועכשיו הם חושדים שכל תאונה קטנה היא מעשה ידיו. זה כאילו אין לאוכלי המוות שום דבר לעשות מלבד לבצע שלוש התנקשויות במוגלגים בשבוע."

"אולי באמת אין להם," אמרה טונקס. רמוס הכריח את עצמו להביט בפניה ולא בשום מקום אחר. "תחשוב על זה- וולדמורט סומך רק על קבוצה מצומצמת מאד מהכלבלבים שלו למשימות החשובות באמת."

"אולי את צודקת," אמר רמוס והעביר עוד עמוד ברשרוש. "הכל שטויות, כמו תמיד."

טונקס לגמה מהקפה. הארי נכנס למטבח לאחר כמה רגעים, מגרד את שיערו הפרוע, ואוסקר טופף בעקבותיו בקלילות, זנב המברשת שלו מונף באוויר.

הארי מלמל דבר מה בצרידות. רמוס לא היה בטוח מה זה היה, אבל הוא אמר, "בוקר טוב."

הארי פתח את המקרר, אורו הלבן מפציע לפתע במטבח, והוציא החוצה קרטון חלב. אוסקר התיישב לרגליו והביט בו ממלא כוס זכוכית, מיילל בתחינה. הארי נענה לו וטפטף מעט חלב לתוך קערית המים שלו שבפינת המטבח. אוסקר כרע מייד ללקק ממנה, והארי החזיר את החלב למקרר, מתיישב לשולחן בין רמוס לטונקס.

"איך ישנת?" טונקס שאלה אותו.

"בסדר," הוא אמר בשקט, ורמוס ידע שהוא משקר. שינתו הייתה קלה, ובלילה הראשון בו שמע זעקה חנוקה בוקעת מחדרו של הארי הוא הזדקף בבהלה ושלח יד אל שרביטו. אך אחריה הגיעה רק דממה מתוחה, ונדמה היה לו שהצליח לקלוט נשימות חנוקות מהצד השני של הקיר... הוא שמע בכי, וידע שהארי סובל מסיוטים.

הוא רצה לדבר עם הארי על כך, אבל החליט שזה עדיין לא הזמן; הארי בוודאי חשב שהתפרצויות הבכי שלו בלילות היו הסוד שלו ושל הדוויג, ורמוס לא רצה לגרום לו לחוש מבוכה עוד יותר גדולה בקרבתו, אחרי מה שקרה בקינגס קרוס.

"אני רוצה שתאכל משהו הבוקר, הארי," הוא אמר לו במקום להוכיח אותו על שיקרו.

"אני לא אוכל בבוקר," ענה הארי את התשובה הקבועה שלו, מביט בכוס החלב בה לא נגע כאילו יכולה הייתה לספק לו נחמה.

"או בכל זמן אחר ביום," טונקס נחלצה לעזרתו של רמוס. היא הרימה את שרביטה מהשולחן ונופפה בו לכיוון הארון. צלחת עמוקה התעופפה מחוץ לארון אחד וקופסת דגני שוקולד (רמוס קיווה שהארי יאכל יותר אם יהיה בבית דבר מה שיאהב לאכול) מאחר. הקופסא שפכה את תוכנה אל תוך הצלחת (רמוס שם לב לכמה פתיתים שנפלו על השיש) וזאת הניחה את עצמה מול הארי. טונקס אמרה, "זה קסם המטבח היחיד שאני יודעת לבצע, אז אתה חייב לאכול את זה."

הארי חייך חיוך קטן ומשועשע ושפך את החלב לקערה, אך אז נעצר, "אין לי כף."

רמוס לא הצליח להחניק גיחוך. טונקס זקרה את סנטרה לכיוון הארי, אבל ברור היה שגם היא עוצרת את עצמה בקושי שלא לצחוק. היא קמה וחזרה עם כף לאחר שנייה. "יש לך עוד דרישות?"

"לא," אמר הארי בטון מסתייג אך משועשע משהו.

"לא," טונקס חיקתה אותו בהגזמה לא מוצדקת, והארי צחק פתאום, אבל השתתק במהירות, כאילו הדבר הסב לו כאב חד, והחל להניע את הפתיתים בקערה שלו.

רמוס חייך אל הארי, למרות שהעמיד פנים שהוא קורא בעיתון. הוא ידע שאם יש חבר מסדר שיצליח להצחיק אותו, זו טונקס.

פתאום הוא הבין שטונקס מנסה לתפוס את מבטו, והשיב לה מבט. היא לגמה מהקפה, אך גלגלה את ענייה לכיוון הארי ברמיזה עבה.

רמוס הניע את ראשו קלות, לא מבין מה היא מנסה להגיד. טונקס הניחה את הספל ואמרה, "תספר לו." בלי קול.

רמוס הניד בראשו קלות והתכוון לשוב לעיתון, כשלפתע הארי הרים את מבטו בשאלה.

"הארי, רמוס רוצה להגיד לך משהו," אמרה טונקס בקול רם, כמעט מהר מידי.

הארי הביט ברמוס בשאלה, דאגה וסקרנות מתגנבות לפניו.

רמוס חיכך בגרונו ומשך קלות בצווארון חולצתו. "כן, אה, רציתי לדבר איתך על משהו... זוכר ששאלת אותי אם המצב שלי לא מהווה בעיה באימוץ שלך?"

הארי הנהן.

"ואני אמרתי לך שמצאתי פרצה בחוק."

הארי הנהן שוב, יותר באיטיות.

רמוס משך בצווארונו שוב, כי חש שהוא לוחץ לו פתאום. "ובכן- אם נדלג על הפרטים הפחות מעניינים, אה... השורה התחתונה היא שבתנאים מסוימים, אם אדם- זאב נשוי, הוא... הוא מקבל בחזרה כל מיני זכויות, וביניהן האפשרות לאמץ ילדים."

"אז... התחתנת?" שאל הארי.

"כן," אמר רמוס, וטונקס הוסיפה מייד, "איתי."

הארי העביר את מבטו מרמוס לטונקס וחוזר חלילה. רמוס ציפה לתגובתו במתח, וחש הקלה כשהארי צחק פתאום.  "שניכם, נשואים? זה פשוט מוזר..."

"זה לא מצב כל כך הזוי," אמר רמוס, כי באמת חש שיכלו להיות זוג מוצלח, לולא היותו אדם- זאב.

צחוקו של הארי גווע לאיטו, וטונקס חבטה בכתפו בידידותיו. "הי, עכשיו אני אימא שלך."

הארי צחק שוב. הוא לא צחק זמן כה רב, שנראה היה כאילו עצם הפעולה מסבה לו כאב פיזי בצלעותיו. רמוס חייך אליו, והופתע כשאוסקר זינק אל חיקו במפתיע והחל מושך קצרות במכנסיו בציפורני רגליו הקדמיות. רמוס ליטף את גופו המשיי בזמן שטונקס לגמה את שארית הקפה שלה במהירות וקמה. "טוב, יש כאן אנשים שצריכים לעבוד." היא עזבה את המטבח ורמוס קרא אחריה, "אל תשכחי שהיום עושים כביסה!"

"אני זוכרת, יקירי!" היא קראה מעבר לכתפה בהלצה, ונתקלה במשקוף הדלת. "אוץ'! אוף..." והיא נעלמה במסדרון.

אוסקר התגלגל לכדור בחיקו של רמוס וגרגר כשזה גירד מאחורי אוזנו. נראה היה שהארי שכח מהדגנים שלו (או שניצל את האירוע כדי להעמיד פנים שכך הדבר) ושלח יד ללטף את פרוותו של אוסקר. "חכה שג'יני תשמע על זה. היא תמיד הייתה בטוחה שבסוף טונקס וביל יהיו ביחד-"

"רגע, הארי," קטע אותו רמוס, שהבין שהארי לא ירד לעצם העניין. "טונקס עדיין יכולה לצאת עם מי שהיא רוצה. אנחנו נשואים רק בעיני החוק. אנחנו לא באמת... ביחד."

"הו," אמר הארי, נבוך לפתע, והרחיק את ידו מפרוותו של אוסקר. "אני מצטער."

"אל תצטער. זה לא רציני," אמר רמוס, והם נפלו לשתיקה. רמוס ידע שהוא חייב לדבר. היו כל כך הרבה דברים עליהם היה צריך לשוחח עם הארי; המלחמה, הדרסלים, סיריוס... והסתבר לו, כפי שהסתבר לו שוב ושוב בחייו, שהוא פחדן מכדי לעשות זאת. הוא חש סחרחר לפתע כשהמציאות הכתה בו במלוא הכוח, והוא הבין פתאום איך חיו נראים. פעם הוא דמיין שיראו כך, כשהיה צעיר יותר ובודד וחש ספק לגבי הסכמתו להשאיר את הארי אצל הדרסלים, אבל אחרי שגילה שסיריוס היה בעצם חף מפשע, שוב התעוררו בו תקוות, והוא דמיין חיים שקטים עם חברו הטוב ביותר ועם הארי, יום אחד.

ואז סיריוס מת בפתאומיות מזעזעת. ורמוס איבד את האדם האחרון שקישר אותו אל ימי הזוהר והאושר של נעוריו... אבל עכשיו רמוס החליט שאחרי שיאבד את הארי, אז יתנתק הקשר האחרון אל התקופה שמעבר לשתים עשרה שנות החשכה שאחרי מפלתו של וולדמורט. הוא הביט בהארי, מודע לכך שהנער משפיל את מבטו אל צלחתו כדי להתחמק ממבטו שהיה נעוץ בו, ונזכר בתינוק הקטן שהיה קרן אור באפלת המלחמה הראשונה, ובנער בן השלוש עשרה שפגש שלוש שנים קודם לכן; נער צנום ופעלתני, סקרן וטוב לב.

הוא צחק, והארי הרים אליו מבט מופתע. "נזכרתי," אמר רמוס, "כשהיית תינוק... קראת לי יָחוני." אבא, יחוני וסיוס...

הוא שקל להגיד גם זאת להארי, אך פתאום הבין שאין לו מה להגיד בתשובה לדבריו, והחליט לחסוך ממנו את הצורך לאלץ דבר מה. הוא חש שגרונו נשנק ולגם מהתה שלו, למרות שכבר היה קר. הוא הרים את אוסקר והניח אותו בחיקו של הארי לפני שלקח את הספל לכיור. שופך את תוכנו, הוא גבר על המחנק ואמר, "גם אני צריך לצאת עוד מעט. אתה תסדר לבד כמה שעות?"

"כן," אמר הארי, כמעט בחוסר סבלנות. "לאן אתה הולך?"

"יש לי פגישה עם דמבלדור."

"בקשר למה?"

רמוס לא שש לספר להארי מה נושא הפגישה, אך לפני שאסף את הארי הוא סיכם, בינו ובין עצמו, שיתייחס אל הארי כשווה לו. "אנחנו בודקים אפשרות שאני אצא לרגל בשביל המסדר בפלוגות אנשי הזאב של וולדמורט. אחרי שתחזור להוגוורטס, כמובן. אנחנו לא רוצים למשוך אילנו תשומת לב מיותרת, במיוחד כשאתה לא מוגן בקסם הדם."

הארי השמיע קול כאילו הוא מתכוון להגיד דבר מה, אבל התחרט ורק הנהן.

ינשוף הגיע יחד עם הבריזה הרעננה שנשבה אחר הצהריים. רמוס פתח לו את החלון בסלון בזמן שהארי עזר לטונקס להכניס את המזוודות שלה פנימה.

היא הניחה את אחת המזוודות בכניסה והסיטה את שיערה הוורוד מפניה. "תגיד, לא יכולת לשכור בית במקום מוגלגי פחות?"

רמוס, שבדיוק סיים לקרוא את המכתב, שלח בה מבט והיא גלגלה את ענייה. "אוף, אתה צודק, כמו תמיד," היא הודתה.

הארי הניח שתי מזוודות נוספות לצד המזוודה הראשונה, ורמוס נופף במכתב ואמר, "זה מלשכת הרווחה. יפתיעו אותנו מתי שהוא עד סוף החודש."

"נפלא, אז אנחנו עומדים בלוח הזמנים," אמרה טונקס, מביטה במזוודות.

"אז למכבסה," אמר רמוס, סוגר את החלון ומניח את המכתב על הספה לצד אוסקר המנמנם. הוא והארי לקחו את שני השקים בהם הם הפרידו את הכביסה הכהה מהבהירה, והשלושה יצאו מהדירה. רמוס נעל את הדלת במפתח הרונות.

"זה לא קצת מסוכן?" שאל הארי בזמן שהם פנו אל היציאה המוגנת שלהם (היציאה והכניסה היו מעברים שונים), "לתת לאנשים ממשרד הקסמים את הכתובת, כלומר?"

"ובכן, כן," אמר רמוס, "אבל דמבלדור משך בכמה חוטים ודאג שהעובדת הסוציאליסטית שלנו תהיה אישה שהוא בוטח בה."

"אם כך, למה היא בכלל צריכה לטרוח להגיע אלינו? היא יכולה פשוט לרשום שעברנו את הביקורת," אמרה טונקס. הם ירדו במדרגות הבניין הצרות והמטונפות. עקביה של טונקס השמיעו קולות נקישה על הרצפה.

"דמבלדור בוטח בה, אבל היא לא חברת מסדר. והיא נוקשה מידי בכדי להפלות אותנו," אמר רמוס, "אבל זה לא אמור להוות בעיה, כי אנחנו באמת נשואים. רק אל תשכחי שאת ישנה בצד ימין-"

"אבל אני ישנה בצד שמאל מאז... תמיד!" קטעה אותו טונקס. הם הגיעו לקומה השלישית, ורמוס הטווה סימן בשרביטו על דלת היציאה מחדר המדרגות.

"ובכן, זה הבית שלי, והמיטה שלי, והתמיד בו אני ישנתי בצד שמאל הרבה יותר ארוך משלך, אז אני מנצח." הם נכנסו למסדרון ארוך ומרובע, חסר חלונות, שהואר רק על ידי אור קטן מסופו.

"אבל אני הבחורה, אתה חייב לתת לי להחליט!"

"אבל אני מבוגר יותר, ולכן את חייבת לתת לי להחליט."

"אבל... הגב שלי עדיין כואב!"

"מה הקשר?"

"הצד השמאלי רך יותר, כי ישנת בו כל כך הרבה שנים-"

בסוף המסדרון הייתה דלת מעלית מאלומיניום מט, ומעליה מנורת ניאון יחידה. רמוס הטווה את הסימן השני על לוח הכפתורים, והדלת נפתחה מייד בקול גרירה. השלושה נכנסו פנימה; המעלית הייתה קטנה למדי, וקירותיה נעטפו בבד מחוספס עם דוגמאות מכוערות באדום וירוק. מיקרופון יחיד מאחת הפינות השמיע מוזיקת מעלויות מלנכולית.

"תשמעי, אני הצעתי שאני אישן על הספה ואת במיטה, אבל את לא הסכמת. את לא יכולה לנצל את זה עכשיו." רמוס יכול היה לסיים את הוויכוח מזמן, אבל שם לב שהם משעשעים את הארי, ולכן המשיך.

טונקס עשתה לו פרצוף של ילדה קטנה שלא מוכנה להודות שהובסה. "העובדת הסוציאליסטית לא תשמח לשמוע איך אתה מתייחס לאשתך."

רמוס פזל אליה. "בסדר, את יכולה לקבל את צד שמאל."

גבותיה של טונקס זינקו אל מצחה בהפתעה. "באמת?"

"לא."

"נו, רמוס!" במעלית עבר רעד אלים, ורמוס הטווה את הסימן השלישי על הדלת לפני שדחף אותה והם יצאו לרחוב פעלתני מתוך אחד הבניינים. שני טורי מכוניות התקדמו בכביש כמו טורי נמלים, וברחוב חלפו אנשים מהמעמד הבינוני, חוזרים מעבודותיהם, עורכים קניות או יוצאים למשמרת לילה. קבצנית צעירה עמדה בקרן הרחוב ולהטטה כדורים תמורת פרוטות. השלושה השתלבו בקהל, ורוח רעננה נשבה מעל לראשיהם, סוחפת עננים נמוכים.

"מה אכפת לך לישון בצד ימין, בכלל?"

"למה לך אכפת?"

"כי... אוף, אל תרגיז אותי!" היא שילבה את זרועותיה והביטה לכיוון אחר בעקשנות. היא הופרדה מרמוס ומהארי לרגע על ידי אימא שהחזיקה בידיהם של שני ילדיה, אבל רמוס לא נתן לאיש להפריד אותו מהארי, גם כשזה אמר לאלץ איש מבוגר לעקוף תיבת דואר.

כשטונקס מצאה אותם שוב היא נדחקה ביניהם וכרכה זרוע מסביב לכתפיו של הארי. "ובכן, הארי, הגיע הזמו לשאלות אישיות. יש לך חברה? אה?" היא נתקלה בו בזמן ההליכה בידידותיות.

"למה את שואלת? את מציעה משהו?" אמר הארי בקול חסר הטון בו דיבר לאחרונה, אך רמוס הבחין בקצה משונה בו, וכשראה את השניים מביטים הישר זה בזו, דבר מה הזדחל בחזהו, והוא חשב שמעולם לא היה ברור יותר שהיא חושקת בו.

הוא לא הרשה לעצמו לנסות לפענח את רגשותיו, והתנתק מהם בכוונה בזמן שחצו את הכביש ביחד עם עשרות אנשים אחרים.

"איך אתה מדבר, הארי? אני אישה נשואה," הוא שמע את טונקס צוחקת היכן שהוא משמאלו, בין קולות האנשים האחרים. הוא הכריח את עצמו להתעלם מדבריה, ומטון דיבורה שגרם לו לחוש זעם פתאומי ובלתי מוסבר. הוא הפנה את פניו אל השמיים בדחף פתאומי, בחיפוש אחר הירח, ומצא אותו, חיוור באור היום הגווע בין העננים. כן, עוד שלושה או ארבעה ימים- האירועים האחרונים גרמו לו לאבד את הספירה. הירח כבר היה מלא כמעט לגמרי. אין פלא שהוא חש רגשות מוזרים ולא מוסברים.

הוא עשה כמיטב יכולתו להתעלם משיחתם של הארי וטונקס עד שהגיעו למכבסה, חדר מרובע בקומת הקרקע שהגישה היחידה שלו לעולם היא בעזרת חלון גדול בחזיתו.

בפנים עמד ריח חזק של מרככי כביסה ובד רטוב. חלק גדול מהמכונות היו תפוסות, אבל הם מצאו שתיים מהקופסאות הלבנות צמודות זו לזו בירכיתי המכבסה. הם שמו את הבגדים הכהים באחת ואת הבהירים באחרת, והארי הלך לדלפק לקנות אסימונים (כי הוא באמת היה היחיד ביניהם שהבין איך להשתמש בכסף של מוגלגים) בזמן שרמוס שם את נוזל הכביסה והמרכך, וטונקס הכניסה חופן תחתונים וחזייה אחת לשק רשת כדי להגן עליהם.

"תגיד," היא מלמלה באוזנו של רמוס כשרכן אל תוך המכונה. הוא יכול היה להריח היטב את הבושם שלה, ניחוח מתוק מעורב בעשן סיגריות, ושערה דגדג את פניו. "למה אנחנו עושים כביסה במכבסה? אתה יודע, למה לא בדרך הישנה והטובה?"

"חשבתי שהארי ישמח לצאת קצת מהבית, להעסיק את הידיים שלו במשהו. וחוץ מזה, חשבתי שנוכל לבלות קצת זמן איכות," ענה רמוס, ולמרות כמה שניסה, לא יכול היה שלא לרכון לכיוון הריח שלה.

"כמשפחה? זה ממש נוגע ללב." היא חייכה, ופתאום הוא הבין כמה הם קרובים. יותר מידי קרובים. לשמחתו, היא התרחקה ראשונה, והארי חזר עם האסימונים לאחר רגע, והם הפעילו את המכונות.

הארי התיישב על אחת מהן והוציא מגזין מוזיקה מגולגל מכיס הקדמי של הסווטשרט שלו. טונקס ניסתה גם היא להתיישב על אחת המכונות, ונראתה מתרשמת. "וואו, זה נוח."

"אני יודע," אמר הארי ופתח את המגזין, מעניין בו כשמרפקיו שעונות על ברכיו.

רמוס נשען על המכונות המשקשקות ביניהם, צופה באנשים שבמכבסה ומחוץ לחלון, מסרב לאבד את ערנותו גם באזור מוגלגי נידח כל כך. הסיכויים לתקוף אותם כשהיו בדירתו של רמוס היו אחד לעשרת אלפים, פחות או יותר; גם אם אוכל מוות יצליח לגלות מהו רצף הרונות שמגן עליהם, מתי ואיפה לטוות כל אחד, אם לא יידע בדיוק היכן הדירה הוא יאבד במבוך מסדרונות, מלבד הקסמים הפשוטים יותר שפשוט ימנעו ממנו להתקרב אל הדלת שלהם. אבל מחוץ להגנת הרונות הם היו פגיעים כתמיד, ולרמוס הייתה הרגשה שוולדמורט כבר מזמן יודע שהארי לא אצל הדודים שלו.

פתאום טונקס הניחה את ראשה על כתפו, והוא לא העז לזוז אפילו סנטימטר, ובוודאי שלא לנסות ולהביט בה. הוא חש את אצבעותיה על צווארו, קטנות ומלטפות על קצה הצלקת שירדה על עצם הבריח שלו, אל מתחת לחולצתו. לרגע הוא חשש שהיא תעקוב אחריה, אבל פתאום זה כבר לא הדאיג אותו, כי הוא חש את שפתיה על לסתו. הוא רצה לפלוט קול כשצמרמורת התפשטה בכל גופו מהמקום בו היא נגעה בו, אך עצר את עצמו. אסור היה לו לרצות אותה. הוא לא יכול היה לעולל לה את זה.

הוא ניסה להרחיק את ראשו, אך פתאום הוא הבין שזרועה אחת שלה כרוכה מסביב לחזהו, ושהוא לא יכול לזוז. הוא חש את קצה לשונה, חמה ורטובה על תנוך אוזנו, ולרגע כמעט חייך, אבל אז נזכר היכן הוא. הוא רצה להגיד את שמה, לבקש שתפסיק למרות שלא רצה. הוא עצם את עניו ופתח את פיו, אבל טונקס לחשה באוזנו, "מה קרה, בעלי?"

הוא קפא, והמשיך לחוש את נשיקותיה על פניו, אבל קולה המתוק המשיך להצטלצל בראשו, צלול ולועג...

"מה קרה, בעלי?"

"...יש לך חברה?..."

"למה את שואלת? את מציעה משהו?"

"איך אתה מדבר, הארי? אני אישה נשואה..."

הוא התנתק ממנה בפתאומיות וידע שהיא צופה בו בבלבול, למרות שלא העז להביט בפניה. היא השתעשעה בו כמו בכלבלב מחמד. היא ידעה שהוא רוצה אותה, אבל לא יכול להיות איתה. אולי היא הייתה בודדה, והארי לא יכול היה לרַצות אותה...

הוא נגעל מהמחשבות שהעז לחשוב ומלמל דבר מה על עיתונים כשהתרחק משם.

רק כשהיה בטוח לצד עמדת המגזינים הוא העז להציץ לאחור. מבטה של טונקס נקב בו חורים, והוא מיהר להסית את מבטו. נאנח ובוחן את העיתונים מבלי באמת לראות אותם, הוא החליט שפשוט יגיד לה את מה שהוא הכריח את עצמו לחשוב; שהמשיכה שלה אליו נוגעת לליבו, אבל הם לא יכולים להיות ביחד. הוא לא יוכל לתת לה להרוס את החיים שלה רק בגלל תקופת בדידות מיואשת אחת. שתהיה עם הארי- הוא ישמח בשבילם אם שניהם יהיו מאושרים מכך. והנער בכל מקרה היה קרוב יותר לגיל שלה מאשר רמוס. שש שנים לעומת ארבע- עשרה. רמוס לא יכול היה לנצח בזה, ולמרות שעל פני השטח חש זעם פרוע, זאבי, מחשבתו האנושית השקולה אמרה לו שהוא לא יכול לקנא בהארי. האושר של הנער היה חשוב לו מידי.

חוזר עם עיתון אקראי, רמוס החליט לתת להם להיות מאושרים ולסבול בשקט, כמו שעשה תמיד.

הארי לא הרים את מבטו מהמגזין שלו, וטונקס נראתה כמתעניינת יתר על המידה בהוראות הכביסה שהיו תלויות על הקיר. רמוס התיישב בספסל שליד המכונות ובהה במגזין הפתוח, מחשבותיו במקום אחר לגמרי. איזה יופי של זמן איכות זה יהיה.

המכונות סיימו לעבוד אחרי עשרים דקות. הארי שם את הכביסה הנקייה והלחה בתוך אחת העגלות ודחף אותה לכיוון איזור המייבשים. לאחר רגע רמוס שמע את טונקס אומרת, "ירחוני, תראה."

הוא קם מייד, ידו נשלחת אל שרביטו, במחשבה שקורה דבר מה חשוד, אך הארי רק עמד מול אחת המכונות ונראה כמסביר משהו לבחורה מבוגרת ממנו מעט (אם כי יכול היה מאד להיות שהיא הייתה אפילו צעירה ממנו, אי אפשר היה לדעת בגיל הזה) על המכונה, והיא החזיקה ערימה גדולה של כביסה רטובה בזרועותיה.

"תראה, עכשיו היא תפיל את הכביסה. כל רגע עכשיו-" חולצה כהה וזוג מכנסיים נפלו לרצפה לרגליהם של השניים. הארי מיהר והרים אותם. רמוס קרא את שפתיו, "הינה." ועוד משהו שלא הצליח לקלוט. הנערה צחקה והודתה לו. הם פטפטו בזמן שהכניסו את הבגדים למכונות והפעילו אותן, ורמוס הבין שהיא מציגה את עצמה. הארי אמר לה את שמו והיא חייכה אליו. היא הוציאה עט מהתיק שלרגליה ושרבטה דבר מה על זרועו החשופה של הארי לפני שנפרדה ממנו בחיוך.

"אז מה," אמרה טונקס פתאום ופנתה אליו, ופנייה היו קרובות כל כך לשלו שלרגע הוא היה משוכנע שהיא עומדת לנשק אותו. "נעמיד פנים שאנחנו שקועים בשיחה כדי שהוא לא יבין שהסתכלנו עליו?" היא חייכה אליו, חיוך שלטעמו היה לעגני.

איך יכלה לעשות לו את זה? היא ידעה מה הוא.

אך למזלו, הארי חסך ממנו את הצורך להגיב ולהסתכן בפליטה של כל מה שחש. הוא נזכר שהלילה הם יתחילו לישון באותה המיטה, וחש מתוסכל. "אני יודע שהסתכלת, טונקס. את לא צריכה להעמיד פנים."

"היא נתנה לך את המספר שלה! אמרתי לך שבנות מתות עליך," היא אמרה בהתרגשות, מסיימת את העמדת הפנים מייד. "איך קרואים לה? היא נראתה חמודה."

"זה לא משנה. אני לא מתכוון להתקשר אליה או משהו," אמר הארי, מושך את שרווליו בחזרה על זרועותיו הדקות. רמוס שם לב שידו עדיין חבושה. "לרמוס אין טלפון בכל מקרה."

רמוס גילה ששוב שקע במחשבות רק כשטונקס מרפקה אותו. "מה? אה, דווקא יש לי טלפון."

טונקס הביטה בהארי בתוכחה, ורמוס הגיע למסקנה שאם הוא רוצה לשמור על השפיות שלו, הוא צריך להפסיק לנסות להבין אותה. אולי גם היא כבר לא שפויה.

"אני לא הולך להתקשר אליה," הארי התעקש, וכדי לשנות את הנושא, הוציא מכיסו חפיסת קלפים. "יש לנו עוד ארבעים דקות עם שהמייבש מסיים."

אז הם ישבו על הרצפה בפינת המכבסה ושיחקו קלפים במשך ארבעים דקות, כל אחד שקוע במחשבותיו, ולרמוס נדמה היה, רק לרגע, כשטונקס הניחה על הרצפה שלוש לב, היא הרימה אליו מבט משועשע.

כשסיימו הלילה כבר נפל בחוץ, אך הרחוב לא היה פעלתני פחות. טונקס הלכה מלפנים, והארי ורמוס מאחוריה, נושאים את שני שקי הכביסה.

"הארי," רמוס אמר פתאום, מחליט שעליו להגיד משהו בנושא, לא חשוב מה. "מה... מה קורה עם טונקס?"

"היא כל הזמן מתעקשת שאני צריך חברה. אני לא יודע מה יש לה," ענה הארי. הוא נראה אדיש, חסר רגש כתמיד, אך חייך מעט כשרמוס הניח יד על כתפו.

"גם אני לא מבין אותה לאחרונה," הוא אמר, מביט בגבה של טונקס. לא היה אכפת לו אם היא שומעת.

זרועו של רמוס נותרה כרוכה סביב כתפיו של הארי כשנעצרו לצידה ברמזור, והוא לא התנגד. הם עמדו כמה דקות בין עשרות זרים וטונקס, שצפתה קדימה ונראתה מהורהרת. במשך כמה רגעים של שתיקה נעימה, הארי הניח את ראשו על כתפו של רמוס, והוא חש, לרגע אחד של שמחה, שהוא עדיין לא איבד את היכולת לנחם אותו.

אבל אז הרמזור התחלף והארי התנתק ממנו כשצעד.

הדרך בחזרה הייתה ארוכה למדי. טונקס שוחחה עם רמוס על הביקור של העובדת הסוציאלית, והוא לא הצליח להבין איך יכולה הייתה להתנהג כאילו שום דבר לא קרה, אחרי מה שעשתה במכבסה. הוא לא הבין- שום דבר שעשתה פשוט לא היה הגיוני, והתיאוריות הלכו והתרבו.

הם עברו את המחסומים בשתיקה, ורק כשנכנסו לדירה, טונקס כרכה זרועותיה מסביב לכל אחד מהם וקירבה אותם אליה.

"אני הולכת להתקלח," היא אמרה, ונשקה לכל אחד מהם על הלחי בתורו. היא התרחקה, והם נשארו לעמוד שם. רק כשדלת חדר הרחצה נסגרה אחריה, הארי אמר, "היא השאירה אותנו עם הכביסה."

"כן."

ובאותו הלילה רמוס העמיד פנים שנרדם על הספה בזמן שקרא.

הפרק הקודם		הפרק הבא