אני? אתם בטוחים?

פרק 2. תהנווווו :)

אריאל הסתובבה וראתה לפניה גבר ואישה. האישה הייתה אפורת עיניים ובעלת שיער בלונדיני מתולתל. הגבר היה לבוש בחולצת הוואי ומכנס קצר, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות כשל אריאל.

היא זיהתה אותם כפוסידון-אל הים, ואתנה-אלת החכמה. היא מיהרה לקוד. "אדוני, גברתי, מה מביא אתכם לספריית בית הספר הוגוורטס?" שאלה אריאל נפעמת.

"את יכולה לקרוא לנו אבא ואמא" אמר פוסידון ואריאל הזדקפה. היא לא ציפתה לשמוע דבר כזה בצורה ישירה כל-כך.

"זה אומר שאני?..." שאלה בהיסוס "הבת שלנו" אישר פוסידון. "זה אומר שהדם שלי-" החלה אריאל לומר אך נקטעה על ידי אתנה. "לא. לא דם. איכור, איכור זהוב כמו לכל האלים" אמרה לה אתנה.

"יש לי דם אלים?" שאלה אריאל המומה עוד יותר ואתנה הנהנה. המחשבות התרוצצו במוחה של אריאל. היא? הבת של פוסידון ואתנה? יש לה איכור? די אמורטאלס! (הערת הכותבת-פירוש-אלים אדירים!) רגע, היא חשבה עכשיו משהו ביוונית עתיקה?

"זה מסביר את מה שקרה באגם..." אמרה  פתאום בהבנה ופוסידון הנהן. "אנחנו חייבים לשוב לאולימפוס. תרצי להצטרף?" שאלה אתנה.

"לא תודה...." אריאל בלעה את רוקה. "אמא" אמרה אריאל ואתנה הנהנה. "קחי. זה טלפון אולימפי. השתמשי בו כשתרצי ליצור עמנו קשר" אמרה לה אתנה והושיטה לה טלפון קטן עם אותיות יווניות שלהפתעתה של אריאל, הבינה.

שני האלים נעלמו, מותירים את אריאל לחשוב אם במקרה נרדמה על השולחן בספרייה וכל זה חלום. שעון הקוקייה הראה שהגיע זמן ארוחת הערב.

אריאל הלכה מבולבלת לאולם הגדול ופתחה את דלתותיו. לפני שהספיקה לעשות אפילו צעד לעבר חבריה בשולחן גריפינדור,

מעל ראשה הופיעה הולוגרמה בוהקת ומסתחררת של אור ירוק בצורת חנית עם שלושה חודים-קלשון. עיניים נדהמות נשאו לעברה. "אבא שלה-" קרא לפתע ילד מרייבנקלו המום.

"פוסידון" מלמל דמבלדור."מרעיד האדמה, מביא הסערה, אבי הסוסים. הריעו לאריאל לוטוס, בתו של אל הים" הכריז דמבלדור. כולם כרעו ברך, אפילו סלית'רין שלא נראו מרוצים בכלל.

אור בוהק נוסף הופיע מעל ראשה של אריאל, הפעם בצבע לבן ובצורת ינשוף. מבטים מבולבלים הורמו אליה. לסתו של דמבלדור נשמטה והוא החוויר.

"אתנה..." אמר בשקט. דמבלדור נראה מבולבל. הוא התנער והכריז בקול: "מביאת הצדק, שוחרת השלום, האמנית הדגולה. הריעו לאריאל לוטוס, בתה של אלת החכמה" מבטים מופתעים ונפעמים הופנו לעברה של אריאל.

"סימני ההיכר..." חשבה לעצמה בעודה רואה שכולם עדיין כורעים ברך. "זה... זה בסדר, אתם יכולים לחזור לארוחה" אמרה אריאל והתלמידים צייתו.

סימני ההיכר מופיעים רק לבני האלים. אז איך אלים מכירים בצאצאים אחרים שלהם? או שהם לא מכירים? אריאל התבלבלה.

היא התיישבה ליד חבריה והארוחה עברה בשתיקה כשמדי פעם הוגנבו לעברה מבטים וכמה התלחששו אודותיה. הארוחה הסתיימה והיא הלכה למועדון גריפינדור בלווית חבריה.

ברגע שנכנסו זעק רון: "את בת של אלים, ולא טרחת לספר לנו?!?!" אריאל נבהלה מעט. "היי, רגע, רק לפני הארוחה גיליתי את זה!" אמרה בהתגוננות וסיפרה להם את מאורעותיה.

"וואו... בגלל זה הנחשול באגם..." מלמל הארי ואריאל הנהנה. "אם את בת אתנה, בטח את יודעת המון! את יודעת אולי צאצאים של מי אנחנו?" שאלה הרמיוני בהתרגשות.

אריאל הנהנה, לא מבינה מאיפה כל המידע הזה הגיע למוחה. "אתה, רון, הנין של נמסיס-אלת הנקמה" אמרה אריאל לרון שנראה מאוכזב ושפתיו קפוצות. "זה מסביר את הצורך התמידי לנקום במאלפוי" צחק הארי,

ורון חבט בידו של הארי והתיישב על הכורסא, זועף.

"את, הרמיוני, הנכדה של הנכדה של אמי, אתנה-אלת החכמה" אמרה אריאל להרמיוני שחיוך דק עלה על שפתיה. היה אפשר לראות שהיא מרוצה מהקשר לאלה, אבל לא מהקטע שהקשר כל-כך רחוק.

"נראה שאנחנו קרובות משפחה" התבדחה אריאל והרמיוני פלטה צחקוק והוסיפה: "רחוקות מאוד-מאוד". אריאל חייכה ופנתה להארי שחיכה והביט בה בציפייה.

"ואתה, הארי, אתה הנין של הבן של זאוס-אל השמיים ואבי האלים" סיפרה אריאל להארי שנראה מרוצה מכך שיש לו קשר לזאוס.

"אז תני לנו להבין. אנחנו-" התחיל רון.

"קוסמים פשוטים-" המשיכה הרמיוני.

"צאצאים של צאצאים של צאצאים-" המשיך הארי.

"של אלים שלא מכירים אותנו בכלל-" הוסיף רון.

"ואת-" אמר הארי.

"הבת-" המשיכה הרמיוני.

"של שני אלים!!" סיים רון.

אריאל הנהנה במבוכה וכולם צחקו ולבסוף עלו לישון, חושבים על מאורעות היום, כשהנסערת מהם היא, כמובן, אריאל.

תגובות בונות בבקשה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא