על חיוכים ומה שהם עושים

מוקדש לליאם ♥

היא יושבת לידי, על הספסל העתיק. היא כל כך רכה, האצבעות הגרומות שלה מעבירות קווים מדגדגים על צווארי. אני מרגישה את טביעת ידה הדקה על שלי כאשר אנו מצמידות ידיים. היא מחייכת ומשהו נשבר בי. אנחנו משלבות אותן יחד, כמו צמה עם ממש מעט קצוות.
היא צוחקת. משהו בי מתנפץ לחתיכות. זה לא חדש, אבל לראות אותה כזו נחושה וכזו מאושרת פוגע בי קצת לפעמים. כי כל העולם פרוש למענה ואילו מולי פרושות כמה אפשרויות בודדות, שכוללות אפס הנאה, אפס חיוכים. אבל ריילי ממשיכה לחייך ומתי שהוא גם מדביקה אותי בקרניים הזוהרות שהיא פולטת.
כשאני חושבת שלא יכול להיות יותר טוב מכעת היא מתקרבת והנשימה שלי יורדת בהדרגה. היא מסתכלת עליי במבט צופן סוד, אך אותו אני מכירה מימי קדם. אז אני מתקרבת ומניחה את ידיי על גבה, מתחת לגופייה הדקיקה שלה. ריילי מסתכלת עליי, עדיין לא אומרת דבר. אני עוצמת את עיניי ומתקרבת אליה, היא מניחה את ידיה גם כן על מותניי. השפתיים שלנו נדבקות ואני מרגישה בטעם הלימונדה הזחוחה שלה.
הנשימה שלי נעתקת כשהיא מחייכת תוך כדי הנשיקה; אני לא יכולה לעצור בעצמי ומחייכת גם אני. כשאנחנו מתנתקות היא לא עוזבת אותי, ממשיכה עם החיוך המעצבן שלה. עם עצמות הלחיים המלאות והכהות שלה. השיער החום שלה נופל על כתפיה ואני ממששת אותו באצבעותיי, מלפפת אותו סביב אצבעי. אני לא מפחדת יותר. "אני מתה על זה," אני אומרת בשקט ובמתינות, העיניים הכחולות הגדולות שלי סוחפות את שלה.
"על מה, מאיה?" היא שואלת, לא מתיקה את מבטה.
הרוח מעיפה את חולצת הלהקה הישנה שלי ומקפיאה את הרגליים שלי מתחת לג'ינס המשופשף. "על להיות אתך." אני מניחה שאני לא צריכה להזכיר שזה מזכה אותי בעוד נשיקה.