האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

תורת הצמחים - שיעור חדש פורסם!

הסרט "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" יצא לאקרנים!


דבי מייקלסון - המאומצת, הסיוט או סתם דבי

דבי מייקלסון בסך הכל מכשפה בת 15, ידוע בתור המאומצת,הסיוט,ועוד המון כינויים לא מחמיאים. כולם חושבים שהיא המכשפה הכי מחרידה עלי אדמות. אבל מי היא באמת?



כותב: נימפלורה לסטריינג'
הגולש כתב 6 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 482
5 כוכבים (5) 1 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: pg13 - זאנר: מתח - שיפ: לא כזה קשה לנחש... - פורסם ב: 28.09.2017 - עודכן: 12.08.2018 המלץ! המלץ! ID : 9164
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

בס"ד

 

"לא נראה לי שאנחנו נמצא אי פעם תא פנוי ברכבת הזאת." אמרה רייצ'ל ברצינות, בעוד מרפרפת בעיניה על התאים שעברה, נאבקה לגרור אחריה את המזוודה העמוסה שלה מבלי למעוד.

בעוד רייצ'ל הייתה אדישה למדי למצב, סופיה הייתה על סף פיצוץ.

"לא נמצא קרון?" היא התפלאה, ואז משמעות הדבר. אחזה בה והיא תפסה את מישל בכתפיה ונענע אותה בטירוף.

"אנחנו לא נמצא קרון!!" עיניה כמעט יצאו מחוריהן בדאגה, בעוד מישל מסתכלת עליה במבט חצי מבוהל חצי צוחק.

"אנחנו נתקע כאן לנצח! במסדרון האנגלי השומם הזה!! מה נעשה?!" מישל כבר לא יכלה להתאפק ופרצה בצחוק רם, ואפילו רייצ'ל נעצרה מחיפושיה ושלחה לעברן מבט משועשע.

דבי גלגלה את עיניה בחיוך. היא כבר מזמן  התייאשה מחיפוש תא והייתה ישובה על המזוודה השוויצרית הכחולה הגדולה שלה, מסתכלת על המראה בחיוך על פניה.

המראה היה כל כך רגיל-סופיה המשתגעת, רייצ'ל הלא-מודאגת-מכלום, מישל אופטימיות...

כמעט כאילו הן עדיין היו בבית ספרן, בניו אורלינס...

החיוך דעך כמעט מיד. מרסל. שריפה. הכל הכה בה במהירות מסחררת. טוב, זה לא שהיא הצטערה על כך שבית הספר נשרף. ממש לא-זה חלומו של כל תלמיד-להתעורר בוקר אחד באמצע תקופת המבחנים ולגלות שמה שנשאר מבית הספר לא ניתן לאסוף בכפית. לא, הדבר היחיד שהעציב-או אפילו הפחיד אותה עד מוות היה מה שסימלה השריפה של בית ספר. מרסל הידק את המושכות, לא מתיר לאף מכשפה או מכשף את הזכות ללמוד את טיבו של הקסם.

"הוא מתנהג בכזאת תינוקיות." אמר לה אלייז'ה פעם, כשעזר לה לארגן את המזוודה לנסיעה ללונדון. היא לא הייתה צריכה לשאול למי הוא מתכוון.

"לשרוף את בית הספר. נו באמת. זה ממש כאילו הוא מפחד שאיזשהי מכשפה תבוא אליו בוקר אחד ותהפוך אותו לקרפדה או משהו."

באותו הזמן זה נראה לה מצחיק ותו לא. כיום נראה לה שיש צדק מסויים בדבריו.

"היי, נראה לי שכאן יש מספיק מקום בשבילנו." הכריזה רייצ'ל ונעמדה מול תא אחד, קרוב מאוד לסוף הקרון.

דבי ניעורה מחלומה בהקיץ וקמה מהמזוודה, תוהה למה התכוונה רייצ'ל כשאמרה שיש 'מספיק מקום', הרי נאמר להן שבכל תא יש 8 מקומות והן הרי 4, אבל אחרי שגררו היא וחברותיה הנוספות את המזוודות לכיוונה של רייצ'ל הן שמו לב לשלושה נערים שישבו שם וצחקו כנראה מבדיחה טובה. הבנות החליו מבטים מהוססים, תוהות מה הן צריכות לעשות.

דבי אזרה אומץ ודפקה שתי דפיקות מהוססות על דלת התא, ואז פתחה אותה והסתכלה בחשש על הנערים, שנרגעו מהצחוק והביטו בה בסקרנות.

"אנחנו יכולות לשבת פה?" היא שאלה והחוותה לאחור, שם עמדו חברותיה וחייכו בהיסוס.

הם חייכו. דבי שמה לב לכך ששניים מהם, נערים אדמוניים גבוהים ונאים מאוד נראים זהים עד לאחרון הנמשים שעל פניהם, ואילו הנער שישב מולם נראה כהפך הגמור שלהם-גובה ממוצע,עור כהה ועיניים חומות בורקות.

"אין לנו בעיה שתשבו פה," אמר אחד התאומים וחייך לעברן חיוך קונדסי.

"אבל אתן תצטרכו לסבול את חפירותיו הבלתי פוסקות של לי בנוגע לציוני הבגרות ה'מושלמים' שלו". הנער השחום עשה פרצוף ופצה את פיו כדי למחות, והנערים הג'ינג'יים סתמו את אוזניהם וסימנו לדבי לעשות כמוהם.

"הנה זה מתחיל..." הם נאנחו בלאות אל מול מבטו הרצחני של לי, גורמים לדבי לצחוק בקול, דבר שלא עשתה כבר זמן רב.

"טוב," נאנחה גם דבי בייוש כשחיוך קורן מרוח על פניה ופתחה את דלת התא לרווחה.

"נראה לי שנצליח לסבול את השהייה פה. כנסו, בנות."

דברה נכנסה כדי לפנות להן מקום בעבר עם המזוודות. רייצ'ל נכנסה ראשונה, ולי קם מיד כדי לעזור לה עם המזוודה. למרות היותה של רייצ'ל אדישה בדרך כלל, נראה היה שהוקל עליה כשראתה את לי.

רייצ'ל עצמה הייתה שחומה מעט פחות ממנו, והיא הייתה די לחוצה שבבית הספר האנגלי תהיה הנערה הכהה היחידה.

מיד אחריה נכנסו צופיה ומישל, עיניהן בוהקות בקונדסיות הרגילה שלהן. היה נדמה לדבי שהן יסתדרו טוב מאוד בחברתם של הנערים בעלי חוש ההומור הבריא-בהחלט.

אחרי שרייצ'ל הכניסה את מזוודותיה למדף המזוודות (בעזרתו האדיבה של לי, שהושיב אותה לידו במחווה פשוטה מיד לאחר מכן), דבי ניסתה אף היא להרים את המזוודה שלה, אבל היא לא הייתה צריכה להתאמץ הרבה. אחד הנערים האדמוניים תפס את המזוודה שלה והניף אותה על המדף בתנועה חלקה אחת. דבי ראתה את שרירי ידיו המפותחים מתכווצים ומתרפים ברגע שהמזוודה נחה בשלום במשכנה החדש.

הוא תפס אותה בוהה בו וחייך שוב את החיוך הקונדסי שלו, תוך שהוא מושיט לה את ידו ומחווה לה להתיישב.

היא הסמיקה מעט במבוכה והתיישבה במרחק של מושב אחד מאחיו התאום, שהביט במתרחש בחיוך.

אחרי שעזר גם לסופיה ולמישל עם המזוודות (אחד התיקים של סופיה נפל וכמעט פגע בראשו של הנער, והיא הרימה אותו והתנצלה באריכות שגרמה לו להרים גבה בפליאה), הנער הג'ינג'י התיישב במקום הפנוי בין אחיו התאום לדבי, וזאת נאלצה לזוז מעט כדי לפנות לו מקום לשבת.

מולם רייצ'ל ולי היו כבר באמצע שיחה קולחת שגרמה לדבי לחייך. רייצ'ל לא נפתחת בפני הרבה אנשים, לי הוא כנראה נער מיוחד.

היא הרגישה את מבטו של הנער שלצידה עליה והחזירה לו מבט, אך במקום להרתע הוא הושיט לה את ידו בחיוך שובבי.

"פרד וויזלי" הוא אמר.

"דבי מייקלסון." היא לחצה את ידו המחוספסת בחיוך קונדסי לא פחות.

"אז, דבי." פרד נשען לאחור בידיים שלובות, סורק אותה במבטו באגביות ונעצר בעיניה הירוקות.

"מאיפה המבטא הבריטי?"

דבי הופתעה מעט מהשאלה הישירה.

"ההורים שלי באו במקור מאנגליה, וגם אני גרתי פה כמה שנים." היא לא הוסיפה שכשהוריה הגיעו לאמריקה אף אחד מלבד יחידי סגולה לא ידעו על קיומה, או את העובדה שמגוריה באנגליה החלו כשאחיה ניקלאוס חטף אותה והביא אותה לכאן בהיותה בת פחות משנה וחצי, כך שאפשר לומר שהיא כמעט נולדה פה.

לא, פרטים שוליים.

פרד הביט בה בסקרנות.

"מאיפה באנגליה?"

"ווילטשייר"

פרד הרים גבה. ווילטשייר היה למקום שרק בעלי הון יכלו להרשות לעצמם לגור בו.

" ווילטשייר? ומה גרם לכם לעבור משם לאמריקה?" דבי משכה בכתפה.

"העסקים של אח שלי." היא חייכה ברוגע, כמעט בנוסטלגיות.

" אח שלך? יש לך אחים?" שאל פרד. דבי צחקה. היה לה צחוק יפה, מתגלגל ומתוק כזה.

"לא הייתי מגדירה אותם בדיוק 'אחים'. הם יותר 'יצורים-מתנשאים-חמומי-מח-שבמקרה-קיים-קשר-גנטי-חריג-ביני-וביניהם' ".

פרד חייך.

"מה, הם כאלה נוראים?" דבי חשבה רגע.

"טוב, קלאוס-הבכור הוא ממש קוץ בתחת, אלייז'ה הוא דווקא די סבבה, ורבקה-טוב, היא די מושפעת מקלאוס, אבל בתור אחותי היחידה היא הייתה יכולה להיות גרועה הרבה יותר."

"את הכי צעירה?" שאל פרד בסקרנות. דבי נאנחה.

"אל תזכיר לי את זה." היא הפטירה לעברו, נשענת אף היא לאחור, שקועה במחשבות.

"ולך יש אחים?" היא שאלה פתאום.

"זאת אומרת, חוץ ממנו..." היא החוותה בראשה במבוכה לעברו של התאום, שהקשיב לשיחתם וחייך לעברה גם הוא.

פרד פקק את אצבעותיו ברוב חשיבות.

"היכוני לכאב ראש."הפטיר לעברה התאום כשהוא נשען על החלון ומביט בהם מחוייך, ואילו פרד הרגיע אותה ואמר ש"אף אחד לא מצליח לזכור את כולם על הפעם הראשונה."

דבי הרימה גבה בשעשוע.

"מה,יש כל כך הרבה?" פרד והתאום החליפו מבטים, משועשעים גם הם.

"הרבה יותר ממה שאדם ממוצע מסוגל לסבול." הסכים פרד, מצחיק שוב את דבי.

"טוב, אז בואו נראה." הוא מתחיל וזוקף אצבע ראשונה.

"הבכור הוא צ'ארלי. הוא סיים את הוגוורטס לפני כמה שנים ומאלף דרקונים בהונגריה. מיד אחריו בא ביל (הוא זקף אצבע שניה), הוא עובד בגרינגוטס במצרים, אוסף להם זהב או משו כזה. אחריו בא פרסי (הוא זקף אצבע שלישית וגועל ניכר על פניו). לא במקרה הוא יצא האצבע השלישית, הוא בהחלט זין (דבי צחקה). הוא סיים לימודים לפני שנתיים ואנחנו לא מרבים לדבר עליו במשפחה (הוא כחכח בגרונו). שנתיים אחריו נולדנו אנו הצנועים, פרד וג'ורג', בשנתנו השביעית והאחרונה בהוגוורטס עם 6 שנים של ניסיון בלימוד, רכישת ידע, והקשבה בלתי פוסקת בשיעורים החשובים כל כך( הוא הרים אצבע רביעית וחמישית והחווה לכיוונו של אחיו התאום, שניהם מביטים בא במבטים מתממים שגרמו לה שוב לצחוק). אחרינו, בהפרש של שנתיים, נולד רוני מדריכוני, הוא בשנה החמישית (הם צחקקו ופרד הרים אצבע נוספת בידו השניה), ושנה אחריו נולדה אחותינו, סקיני ג'יני, והיא בשנתה הרביעית." הוא הרים אצבע שניה בידו והראה לה את כל 7 האצבעות המונפות בגאון. דבי פערה את פיה בתדהמה.

"שבעה ילדים?!" היא בהתה בהם בהלם ופרד החזיר לה חיוך שובבי.

"כן, כן. אין שום צורך לפעור את פיך עלמתי." דבי סגרה את פיה וחייכה.

"מה אתה רוצה, אנחנו רק 4." היא הצטדקה.

 

"ויש לכם רק אחות אחת?" רחמיה נכמרו לאותה אחות צעירה, בודדה בין ששת אחיה הגדולים.

ג'ורג' צחקק.

"סקיני ג'יני? כן אחותנו היחידה." הוא חייך בלאות. "אני עדיין זוכר שהכחשנו את הקשר המשפחתי בינינו, זוכר פרד?"

"כן," פרד חיקה את הבעת הפנים של אחיו. "אבל השיער שלנו בגד בנו."

לקח לדבי שניה לעכל.

"רגע, היא גם ג'ינג'ית?" שאלה בתדהמה.

"כולנו ג'ינג'ים." השיב לה ג'ורג'. דבי פערה את פיה בשנית.

"מה???? איזה מגניב!!!!! הלוואי עלי..." היא נאנחה, תולה מבטים מקנאים בשיערם של התאומים.

 סופיה, שהקשיבה היא ומישל עד עכשיו לשיחה, הערבה במפתיע וחיוך קונדסי על פניה.

"כן, דבי חולה על ג'ינג'ים." דבי הסמיקה ודרכה על רגלה של סופיה, שישבה לרוע מזלה לידה.

" זה לא נכון!" היא מחתה, אבל כעבור שניה גלגלה את עיניה בכניעה.

"טוב, אולי קצת..." סופיה חייכה בניצחון, עיניה החומות בורקות בתיגר.

"הא! אמרתי לך! 1-0 לי!" התאומים הפנו לעברה מבטים תוהים ודבי צחקה.

" אל תתייחסו לסופיה, יש לה קטעים מוזרים." סופיה הסתכלה עליה במבט מוזר.

"לא, ולך, אוהבת ג'ינג'ים." היא נסתה לחקות את קולה של דבי, וזאת קפצה עליה והחלה להכות אותה באגרופיה, מעודדת על ידי התאומים ועל ידי לי, שניעור מהשיחה עם רייצ'ל.

דלת התא נפתחה בטריקה ובפתחה עמד נער בערך בן גילם שהביט בתא בהבעת גועל ניכרת על פניו.

הוא היה רזה אבל לא צנום, והחולצה הצמודה שלבש הבליטה את שרירי בטנו מה גם את עיניו הגדולות האפורות. היה לו עור חיוור ושיער חיוור אף יותר, בצבע בלונדי-כמעט לבן, ומשום מה הוא נראה לדבי מוכר מאיזה מקום.

הוא הסתכל על פרד וג'ורג' בבוז.

"וויזלי, תפסיקו לעשות פה רעש או שאאלץ להעניש אתכם". הוא הבליט את חזו, מחווה על סיכה בצבע ירוק-כסוף שהוצמדה לחולצתו ברוב חשיבות.

"אתם יודעים כמה אני מחכה לזה."

פרד וג'ורג' הסתכלו עליו בעיניים יוקדות.

"תתחפף מפה, מאלפוי." אמר ג'ורג' בקול קר.

"ברגע שתפסיקו להפר את הסדר. 10 נקודות מגריפינדור." הוא הכריז בהבעת ניצחון.

הוויזלים ולי נראו נסערים, אבל דבי ממקומה על הרצפה נסתה להזכר.

' מאלפוי...מאלפוי... מאיפה השם הזה נשמע לי מוכר...?'

פתאום היא נזכרה.

"דראקו?" היא קראה בהפתעה, קמה ממקומה על הרצפה ומנערת את האבק מחצאיתה.

דראקו הרים גבה חיוורת. מאיפה היא נראת לו מוכר...?

שפתיים מלאות, שיער נפוח, עיניים ירוקות גדולות...

"דבי?"

הם בהו אחד בשני בבלבול ניכר, לא מסוגלים לזוז.

דראקו סקר אותה במבטו. היא הרזתה בהרבה מהפעם האחרונה שבה ראה אותה. רזונה החדש נתן תווים חדשים לפניה-הבליט את הירוק שבעיניה ואת עצמות לחייה הגבוהות, נתן צורה לגופה.

'היא יפה.' הוא הופתע מעצמו על עצם המחשבה.

'שדבי תהיה יפה? היא חברה נאמנה, כריזמטית ומלאת חיים, נכון, אבל יפה? מי היה מאמין?'

אבל לא היה ספק בכך. הדרך שבה פרד הסתכל עליה לא הותירה מקום לספק. דראקו חש צביטה קלה שצובטת את ליבו אבל הוא התעלם ממנה, נבוך מהגילוי.

'דבי כבר לא שלך מזמן, ואתה כבר לא שלה.' הוא ניסה ללא הצלחה לשכנע את עצמו.

לא, דבי היא לא מי שהייתה פעם, וגם הוא לא.

אבל הוא לא היה יכול לתת לחברתו הטובה להתבזבז ככה על איזה וויזלי.

'לא,היא תחזור להיות שלי.' הבטיח לעצמו.

הפרק הבא
תגובות

הייתי חייבת לקרוא · 30.09.2017 · פורסם על ידי :ונסה לסטריינג'
מהמם! תמשיכי!

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
53506 22385 55722 36574


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007