תדע, שאני אוהב אותך

זה בשבילך helloing. על שחפרת כאילו אין מחר.

_~_~_~_~_~_~_~_

כשהזמנת אותי לגור בבית שלך עד שאמצא דירה, משהו קפץ בתוכי, זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש בתוכי משהו, משהו כלפייך.

אני זוכר את החלומות, פניך המשתקפים באגם הצלול,  העיניים השחורות שלך היו מביטות בי, שער חום מתפרע ברוח הקלילה, הייתי לוחש את שמך, אך אתה לא ענית, דמותך נמוגה באפלה, רק השתקפות שחורה שמביטה מהאגם.

בערבים, כשהיינו יושבים מול הטלוויזיה, הייתי יושב קרוב אלייך, קרוב על שברכינו נגעו, הייתי מביט בך, איך שפתייך העדינות מתעקלות בחיוך קל כשיש משהו מצחיק בסרט.

תבין, זו מעולם לא הייתה אשמתך, רק אשמתי.

אשמתי שהתאהבתי בך,

אשמתי שלמרות הכל, ניסיתי להתקרב.

אבל זה היה ברור שאתה לא אוהב אותי,

למרות זאת, המשכתי לקוות,

התקווה שאולי תאהב אותי,

אולי תסתכל עלי ותגיד לעצמך,

הוא חמוד, אני אוהב אותו

אבל בתוכי תמיד שידעתי, שזה לא יקרה.

למרות הכל, באותו ערב, כשצחקת ממשהו שאמרתי, לא יכולתי לשלוט על עצמי, אני זוכר את נישקתי אותך, כל כך רציתי אותך.

אבל אתה לא רצית, אתה התנתקת, לא הבטת בעיני, רצת לחדר שלך.

ואני נשארתי שם, מסתכל למקום בו נעלמת.

אני זוכר שקיבלתי החלטה, שפתחתי את המגירה והבטתי בחפץ השחור.

אני זוכר ששלפתי את האקדח, שהצמדתי אותו לרקה.

אני זוכר את הבום.

כל כך פחדתי, פחדתי שאתה לא מתכוון לזה.

אני אהבתי אותך,

אני זוכר ששמעתי קול נפץ מבעד לדלת חדרי, רגע אחרי שברחתי.

פתחתי את הדלת.

אני זוכר את הדם,

את פנייך הדוממות.

עיניים חסרות חיים בוהות בתקרה.

אני זוכר שגופך נח על הרצפה מכוסה בדם,

האקדח היה מוחזק בידיך ברפיון,

עשיתי טעות,

אני אוהב אותך,

אהבתי אותך.

לקחתי את האקדח ממך ביד רועדת,

אני זוכר שנשכבתי ליידיך על הרצפה האדומה מדם,

קנה האקדח מופנה לליבי.

בום.