עלייתו של המת

הערה קצרה: בעיקרון לאחר שההורקרוקס שהיה בתוך הארי הושמד הצלקת לא אמורה לכאוב לו, אך שיניתי את זה שיתאים לי. בפרק הזה זה לא תקף, אבל שיהיה לפרקים הבאים.

וכמובן- כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג, ואין בכוונתי להרוויח מכתיבת הפאנפיק.

תיהנו מהפרק!

תומס סחב את מזוודתו הגדולה, מחפש את הרציף הנכון. ההגדרות בכרטיס היו משונות ולא מובנות. למה הכוונה 3/4? איך ייתכנו רבעי רציפים? מצד שני, הוא חשש לשאול כי הרגיש שלא יידעו לענות לו. הוא ראה משפחה בעלת מראה מוזר מעט ועקב אחריהם, מנחש שהם לרציף.
"סליחה, האם אתם הולכים לרציף תשע ושלושה רבעים?" שאל את אחת מהילדים, בעלת שיער אדמוני.
היא נענתה בחיוב והוא המשיך ללכת אחריהם. הם עברו בקיר אל התחנה, שהייתה עמוסה בילדים. תומס נופף לילדה ועלה על הרכבת, מחפש תא. הוא נכנס לתא ריק והוציא ספר שלא ישתעמם.
אל התא נכנס ילד שחור שיער, אחד מהילדים של המשפחה.
"אפשר להצטרף אליך?"
"כן, ברור, יש מספיק מקום".
הילד נכנס והתיישב, עיניו הירוקות מסתכלות בסקרנות.
"לי קוראים תומס נוק, ואיך קוראים לך?"
"אני אלבוס"
עכשיו היה תורו של תומס לתהות, מדוע הוא לא אמר את שם המשפחה שלו? אפילו תומס, שלא הכיר את משפחתו, נושא את שמו בגאווה.
למרות התהייה, הוא לא שאל.
הרכבת התחילה לנסוע ותומס החליף בינתיים למדי בית הספר.
"תגיד, אתה חושש ממצנפת המיון?" שאל אותו אלבוס פתאום.
"למה שאחשוש? זה סתם מיון פשוט, כל הבתים טובים."
"דוד שלי תמיד אומר שסלית'רין מרושעים."
"אני לא חושב שזה נכון. אי אפשר להכליל את כל האנשים באותו בית, זה כמו שתגיד שכל הג'ינג'ים עצבניים."
אלבוס צחקק, ונראה שהוא יותר מעודד.
ילדה נוספת נכנסה לתא, אך יותר בחוזקה ובמהירות. היה דמיון מסוים בין אלבוס לילדה, משהו בנמשיהם שכיסו את פניהם של הילדים.
" אלבוס! הנה אתה. חיפשתי אותך בכל מקום."
"בבקשה אל תגידי לג'יימס שאני כאן, ממש אין לי מצב רוח אליו עכשיו."
"אין לך מצב רוח אליו אף פעם", הילדה התיישבה ליד אלבוס ושמה לב בפעם הראשונה לתומס, "שלום לך, אני רוז וויזלי."
" אני תומס נוק". השם וויזלי נשמע לו מוכר. נדמה לו שפרופסור לונגבוטום, זה שהסביר לו לראשונה על הוגוורטס, הזכיר את השם וויזלי.
רוז ואלבוס דיברו רוב הנסיעה, ותומס קרא. הוא קצת התעצב שלא דיבר עם אלבוס, אך כבר היה רגיל לכך.
תומס היה יתום, אמו הייתה מכשפה ואביו מוגל. אמו, למרות כל כוחותיה, מתה בלידה. היא הורישה לו את דם הקוסמים שלה, והפכה אותו לקוסם שהוא.

אביו נעלם, שם את תומס בבית היתומים ומאז לא חזר. תומס נשאר רק עם שם משפחתו.
תומס היה רגיל לחברת המטפלים והיתומים האחרים, אך לרוב התבודד.
הרכבת נעצרה, והילדים הלכו אחרי אדם שעיר וגדול שהנחה אותם לסירות. הם הגיעו לבית הספר והתיישבו, מצנפת המיון הייתה מונחת על שרפרף. השמות נקראו לפי סדר אלפביתי. תומס נתן למחשבותיו לעופף ושם לב רק במעט במבטים שננעצו באלבוס. הוא דאג קצת לשלומו, כיוון שנראה שהוא מושך הרבה תשומת לב, אבל נראה שהוא מתעלם מרוב המבטים.
"נוק, תומס"
תומס קם והתיישב על השרפרף, מצנפת המיון מכסה את עיניו. הוא שמע את מחשבותיה של המצנפת.
זה מוזר, אני מכירה את המחשבות האלו כבר. נדמה שכבר מיינתי אותך.
אמא שלי למדה בהוגוורטס.
לא, זה לא זה. אלו בדיוק אותן מחשבות, אולי בהבדל קטן. מעולם לא נתקלתי במקרה כזה, ובטוח הייתי מעדיפה שמישהו אחר יתמיין בשנית, אך אין לי ברירה. טוב, במקרה כזה זה ברור לאן למיין. סלית'רין!
המצנפת הורדה מראשו ותומס הלך לעבר שולחן סלית'רין, תוהה מה פשר דבריה של המצנפת, מי הוא מזכיר לה?
"פוטר, אלבוס"
פתאום תומס הבין מדוע כולם מסתכלים עליו, פתאום הוא הבין למה אלבוס מיהר בביישנות למצנפת. מר לונגבוטום סיפר לו הרבה על הילד שנשאר בחיים. תומס חש דאגה לאלבוס, כי הבין עם מה הוא מתמודד כל חייו.
"סלית'רין!"
נשמעו לחשושים בכל רחבי האולם. פוטר? בסלית'רין? אלבוס הלך לשולחן סלית'רין והתיישב ליד תומס.
"טוב, לפחות אנחנו ביחד". אמר אלבוס, מעט מצוברח. תומס חייך לעבר אלבוס.
"מה זה משנה מה כולם חושבים? אתה בסלית'רין, וזהו. זה לא משנה כלום אם אתה בסלית'רין או ברייבנקלו, אתה נשאר מי שאתה, וזה הכי חשוב."
אלבוס חייך, ושניהם חלקו כיף.

		הפרק הבא