מלאך התעתועים

זכויות יוצרים לרולינג וריירדן המדהימים! לא גונבת כלום. 

- מתרחש כחודש לאחר גיבורי האולימפוס מבחינת פרסי ג'קסון. מבחינת הארי פוטר וולדמורט הובס והארי, רון, הרמיוני וכל שאר התלמידים חוזרים להשלים שנה שביעית. כולם בסביבות גיל 15-17, אבל כולם לומדים ביחד בשנה שביעית -

"בוקר טוב, חניכים! עיניים אלי, בבקשה!" כירון צעק, מנסה להשליט סדר בחדר האוכל. אני המשכתי לבהות בצלחת שלי, משחק עם האוכל במזלגי - לא היה לי תיאבון היום. או בכל יום אחר. ישבתי כרגע בשולחן האגס, כששני אחי הקטנים יושבים מולי ומפטפטים ללא הרף: ליסה בת ה-13 וליאם בן ה-10. ליסה הייתה וותיקה במחנה - היא הגיעה אליו בגיל 9, והספקתי להתחבר איתה מאוד. היא הייתה אחות בשבילי כמעט כמו הייזל. ליאם, לעומתה, הגיע למחנה רק לפני שבועיים, אבל אני ולידה כבר הספיקנו להתחיל לחבב את אחינו הקטן.
לאחר כמה דקות של צעקות מצד כירון, השתררה דממה במחנה. טוב, עד כמה שיכולה להיות דממה בקרב שבעים חצויים היפראקטיביים... אבל הבנתם את הנקודה. בכל מקרה, כירון פתח בדבריו.
"כפי שאתם בוודאי זוכרים, לפני חודש ערכנו פגישה קצרה בין החצויים לקוסמים, מכיוון שלאחר סיום המלחמה שלנו ושלהם, החלטנו לנסות לחדש את הקשר האבוד.
לבסוף, החלטנו שכדי שבאמת נוכל לעזור ולהבין אחד השני, החלטנו על תוכנית חילופי תלמידים - ארבעה חצויים שיגשו אל בית הספר לקוסמים."
"איך נעשה קסמים?" צעק מישהו משולחן ארס.
"אנחנו לא בטוחים עדיין בזה, אבל מנהל בית הספר של הקוסמים, הוגוורטס, העלה תיאוריה מעניינת לפיה בגלל דם האלים שבכם, כן תוכלו לבצע קסמים - לפחות כמה פשוטים. וגם אם לא תוכלו - עדיין יש שיעורים רבים שלא כוללים בתוכם קסמים. ומלבד זאת... זכרו שהמטרה היא לא ללמוד קסמים, אלא להתגבש ולהכיר אנשים ותרבויות אחרות."
ואז ההמולה חזרה, וכירון השתיק את כולם בהנפת יד.
"ארבעת החצויים שיצאו להוגוורטס, הם," פתח כירון, "פרסי ג'קסון, בן פוסידון. ניקו די אנג'לו, בן האדס. ויל סולאס, בן אפולו, ואנבת' צ'ייס, בת אתנה. גשו אלי בבניין המרכזי לאחר ארוחת הבוקר, בבקשה."
הרעש חזר, ורק כשליאם טפח לי על הכתף (בעוצמה שמתאימה לאיש צבא עם אגרופי ברזל, לא לילד בן עשר) קלטתי שכירון אמר גם את השם שלי. האמת? לא היה לי כל כך אכפת - זה לא שהיה לי מה לעשות בשנה הקרובה. חוץ מזה, וויל בא איתי. בתנאים האלו, לא הייתה לי בעיה ללכת (לפגוש חבורה של קוסמים מטורללים).
"מה אתה אומר על זה, ניקו? לא מגניב?" ליאן קפץ לצידו בקול מלא התרגשות. מהיום שליאם הגיע, הייתי בטוח שיש טעות בסימן ההיכר שלו, כי ליאם לא נראה ולא התנהג כמו בן האדס. היה לו שיער בלונדיני קצת מתולתל שהגיע לו עד הכתפיים, פנים מעוגלות ושזופות ועיניים אפורות. הוא בטח נראה בדיוק כמו אמא שלו. ובטח גם מתנהג ככה, כי ליאם היה הילד הכי שמח במחנה. בן האדס? אני בספק.
ליסה באה אחריו וחיבקה אותי. "אני לא אראה אותך כל השנה," אמרה בעצב קל.
חבטתי בכתפה בקלילות. "כאילו שתתגעגעי אלי. כשאני אחזור, רק תתחנני כשאני אלך שוב."
היא צחקקה, ואז פניה הרצינו. כשליסה שמחה, היא לא נראית ממש כמו בת האדס, אבל כשהיא נהיית יותר רצינית, היא נראית כמעט כמו ביאנקה. שיער שחור ארוך, עיניים שחורות, גוון מסוים של ירוק זית - קצת שונה משלי. בפעמים הראשונות שראיתי את ליסה, זה העציב אותי. אבל עכשיו זה רק משמח - כמעט כאילו אני רואה את ביאנקה מולי כל יום.
"אל תדאגי, לי. אני אתקשר. ואנחנו נבוא לביקורים, זה ברור." חייכתי אליה, והיא חיבקה אותי שוב. החיבטק היה חמים ונעים - תחושה של אהבת אחים, של בית.
התכוונתי ללכת לחפש עכשיו ויל, אבל שולחן אפולו היה ריק לגמרי. למעשה, כמעט כל השולחנות היו ריקים לגמרי, אז פניתי לכיוון הבניין הגדול, אל כירון.
אני ו-ויל התחלנו לצאת לפני שבועיים, והשבועיים האלו הם אחת התקופות הנהדרות בחיי, כרגע. אני יודע, אני יודע! אני לא טיפוס רגשן. או רומנטי. אני לא אמור להיות כזה. אני פשוט לא. אבל הייתי חייב לומר את זה, מצטער. זה פשוט נכון.
בכל מקרה, אני ו-ויל התחלנו לצאת לפני שבועיים. לקח לויל פחות או יותר שבוע לקבל את עצמי ולצאת מהארון מול המחנה, ואז התחלנו לצאת. אבל אנחנו מתקדמים לאט. טוב, זו די אשמתי, כי אני זה שמעולם לא היה במערכת יחסים וקצת מפחד מזה...אבל לא משנה. בכל מקרה, עד כה הקטעים הרומנטיים שלנו הסתיימו בהחזקת ידיים, אולי נשיקה על הלחי פה ושם. ויל נישק אותי פעם אחת, אבל הייתי מטומטם וברחתי. אז אנחנו מתקדמים לאט.
הגעתי סוף סוף לבניין הראשי (ממתי ההליכה מחדר האוכל לבניין הראשי כל כך ארוכה?) - ויל, אנבת', פרסי וכירון כבר ישבו על הספות בחדר, מחכים רק לי. הסמקתי והתיישבתי על הספה ליד ויל. כירון התחיל לדבר. בהיסח הדעת, שמתי לב שויל מתח את זרועו כך שעכשיו היא מונחת על גבי ומלטפת אותי, אבל לא הערתי כלום.
אחרי שכולנו הסכמנו בכלל לבוא להוגוורטס, כירון דיבר על כל מיני הסדרים מיוחדים, חופשות ואיך הכל יתנהל בהוגוורטס. לבסוף הוא שלח אותנו לחדרינו להתארגן. שבוע הבא נגמרת חופשת הקיץ. מחרתיים אנחנו יוצאים.

		הפרק הבא