לילה במחנה

לפעמים, כשאני עצובה, אני הולכת לחבק את הכלב שלי, קרמבו. הוא תמיד עוזר לי להבין, שגם אם אני קצת עצובה, תמיד יש דברים משמחים. אבל עכשיו, כשחייו נגמרו, אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שיש דברים משמחים, ויש דברים שאני אוהבת לעשות. אבל אני פשוט לא יכולה לחשוב עליהם, עכשיו, כשקרמבו איננו.

קוראים לי לילה ואני בת אחת-עשרה. אתמול בלילה, קרמבו מת. אני לא מאמינה לרופאים. הם אומרים שהוא היה זקן, כבר בן שבע-עשרה שנה. אבל איך הם יכולים לדעת? אני זוכרת, כשקיבלתי אותו מהורי, בגיל שמונה, שהוא היה עוד גור! אבל אף אחד לא מאמין לי, והורי סבורים שהם אימצו אותו בשבילי כאשר היה בן לפחות עשר שנים. אני לא מאמינה שהם שיקרו, אולי הם פשוט שכחו, או... אני לא יודעת.

הורי ניסו לנחם אותי, שהם יביאו לי כלב חדש. גור, שיחיה עוד שנים רבות, שלא כמו קרמבו, זקן. אני לא סיפרתי להם שהוא לא היה זקן. שכשקיבלתי אותו הוא היה עוד רק גור קטן וחמוד. המבט על פניו, כאשר מת, היה כאילו הוא מבועת ממשהו. חלק משערותיו הלבינו.

ביום שלמחרת, הלכתי כרגיל לבית-הספר, למרות ששנאתי אותו, ולמרות שהורי הסכימו לי לא ללכת. אני צריכה להבהיר משהו:

המשמעות של הורי זה לא אמא ואבא שלי, אלא אמא שלי - והאבא החורג המטומטם שלי. 

בבית הספר אין לי חברים, חוץ מאחד, יוליס. שם מוזר, כן, אני יודעת. יש לו בעיה ברגליים, נראה לי, כי יש לו פטור משיעורי ספורט עד סוף החיים שלו. הוא תמיד חובש כובע צמר סגלגל על הראש, עם פונפון שמתנדנד מלמעלה. הוא גם צמחוני. אותו היום היה היום האחרון בשנת הלימודים הזו, ולכן, לא יכולתי להבריז מבית-הספר. כבר שנה שלמה אני לומדת באותו בית-ספר. שיא חדש, בשבילי. אבל יוליס התנהג מוזר.

"לילה, אנחנו חייבים לצאת מהאוטובוס הזה מיד." הוא אמר. "יש כאן ריח של... ריח מוזר." הוא הוסיף.

"יוליס, אם לא שמת לב, האוטובוס נוסע כרגע. אתה מתכוון לקפוץ מהאוטובוס בזמן שהוא בתנועה?" זה היה מצחיק אותי אילולא העובדה שקרמבו מת אתמול.

"ממ..." הוא אמר והנהן, כאילו זה בדיוק מה שהוא מתכוון אליו.

פתאום גבר ענקי בגודל של - תאמינו לי, זה נכון - משאית נראה מחוץ לאוטובוס. והאם זה נכון שיש לו שתי קרניים ענקיות על הראש?!

"לא רעיון טוב, לא רעיון טוב..." התחיל יוליס לומר בזמן שהוא מכרסם לעצמו את חולצתו, כמו שתמיד עשה כאשר היה לחוץ. הגבר הענקי והמוזר התחיל לרוץ אחרי האוטובוס, ו - תאמינו או לא - הוא הרים את האוטובוס וזרק אותו באוויר. באותו הרגע התעלפתי, כך שלא הספקתי להבחין בשום דבר, חוץ מהעובדה המוזרה שלחבר שלי יש רגליים שעירות.

***

כשהתעוררתי שכבתי על מיטה מתקפלת בחדר מוזר, שנראה כמו מרפאה. 

"תשתי," אמר לי יוליס והושיט לי כוס מלאה בנוזל כתום.

"איפה אני?!" שאלתי אותו, בקול חזק מכפי שציפיתי.

"את, לילה," הוא התחיל להגיד, "נמצאת במחנה החצויים."