האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

שנת הלימודים הוירטואלית התחילה!

משחקי הקסם

איזה שילוב יותר טוב יש מספר פוסט-אפוקליטי על ילדים שרוצחים אחד את השני וספר ילדים מקסים על תלמיד חדש בבית הספר לקוסמים?



כותב: דמטר50
הגולש כתב 1 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 2033
5 כוכבים (5) 3 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: PG - זאנר: פלאפי ומתח (אני חושבת) - שיפ: פרים אוורידין/זלדה לוקד - פורסם ב: 08.04.2018 - עודכן: 12.10.2018 המלץ! המלץ! ID : 9659
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

הפאנפיק שלפניכם מתרחש חמישים שנה לאחר מאורעות הארי פוטר ובמקביל למאורעות משחקי הרעב.

מה אם פרים אוורידין התקבלה להוגוורטס?

 

קול הנחת הצלחות נשמע חזק במיוחד. ידעתי שזה לא היה בסדר. אבל לא היה לי תיאבון. שיחקתי עם האוכל שלי במקום לאכול אותו. אמא הבינה מה אני עושה. "פרימי, בבקשה תאכלי. אני לא רוצה לראות אותך במצב הזה." עדיין היה אפשר לראות את דמעותיה הלחות. יבשות למחצה על לחייה. לא חשבתי על תשובה יותר טובה. "אין לי תיאבון אמא." אמרתי, היא זרקה את הסכין שלה. "אין לך תיאבון? אין לך תיאבון?! גם לי אין תיאבון. אבל בכל זאת אני אוכלת! מי יודע מתי אנחנו נקבל את חתיכת הבשר הבאה שלנו." נרעדתי בכיסאי. נורי יילל, כאילו הוא הזהיר את אמא מלעשות לי משהו. לקחתי את המזלג שלי בעדינות ואכלתי את הציפור האחרונה שקטניס צדה. בדיוק לפני האסיף. רק אחרי כמה ביסים אמא קלטה שהיא עשתה משהו לא בסדר. "אוי, פרים, אני כל כך מצטערת. אני לא התכוונתי. אני רק לחוצה." עכשיו היה תורי לזרוק את הסכין על השולחן. "את חושבת שקטניס תמות נכון! את לא מאמינה שהיא תצליח! היא תצליח, היא יודעת לצוד!" "הלוואי שזה היה מספיק פרימי." "זה מספיק! ואת יודעת את זה!" צעקתי עליה, איכשהו חשבתי שכששתינו נאמין בזה זה יהיה יותר נכון. אמא קמה מהכיסא שלה וחיבקה אותי. היא הרגיעה אותי ובאמת הדמעות שלי הפסיקו לנזול. "כן, קטניס תנצח." היא אמרה. "קטניס תנצח, קטניס תנצח..." מילמלתי שוב פעם ושוב פעם.

שכבתי במיטה שלי ושמעתי את אמא בוכה במיטה שלה. היה אמצע הלילה. והיא חשבה שלא אשמע אותה. אבל לא יכולתי לישון ולכן עשיתי זאת. נקישה נשמעה בדלת. אמא עצרה רגע ואז המשיכה לבכות. בזמן שאני רצתי אל הדלת בתקווה לאיש קפיטול שימסור לי חדשות על קטניס. אבל לצערי הייתה שם רק ילדה קצת יותר גדולה ממני שמעולם לא ראיתי. היא הייתה ג'ינג'ית ומעוטרת כולה בנמשים. והייתה גם לבושה מוזר. לראשה היתה מצנפת שכיסתה כמעט את כל ראשה וגלימה סגולה כהה הגיעה עד ברכיה. היא לא הייתה מפה, זה היה בטוח. "פרים, את מכשפה. איפה ההורים שלך? ההורים של פרים!" היא צעקה בכל כוחה. "ששש, אמא שלי שלי ישנה. את לא יכולה לחקות עם המתיחה הטיפשית הזאת עד הבוקר." "מתיחה?" היא שאלה אותי בשיא הרצינות. "זאת לא מתיחה. את נבחרת במסגרת תוכנית היפוגריף ללמידה בבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות." נראה שהיא התכוונה להמשיך. אבל אני קטעתי אותה. "קסמים לא אמיתיים." "קסמים כן אמיתיים." "קסמים לא אמיתיים." הילדה הסתכלה על עצמה ולפתע חייכה. וכהרף עין הפכה אל חתולה אדמונית ובחזרה אל ילדה. הבטתי עליה בפה פעור. היא קדה קידה קלה. "נראה לי שאני ניצחתי בוויכוח הזה." הנהנתי הנהון לאות כניעה. הילדה הסתכלה בצמיד מוזר שהיה תלוי על פרק ידה. "יואו! מה השעה! טוב, הורים או לא הורים. אני עכשיו לוקחת אותך לעולם שלי!" היא אחזה בפרק ידי והובילה אותי בריצה אל היער. היא עברה בזריזות מרשימה את הגדר החשמלית והובילה אותי אל תוך היער. הרגשתי עם זה מאוד לא בנוח. העצים היו יותר המקום של קטניס. שלא לדבר על העובדה שילדה זרה מושכת לי ביד אל עבר מקום לא ידוע. אבל כעבור כמה ירידות ועליות מאוד תלויות הגענו למה שרק ניתן לתיאור כג'לי גדול ומעופף. "זה השער לעולם שלי. תיכנסי לתוכו." לא רציתי להיכנס לתוך הדבר הזה. אבל מצד השני לא רציתי להיות נתונה לחסדיה של הילדה האדמונית. נכנסתי אליו, ואחרי כמה דקות של הרגשת בחילה נחתתי בתוך רחוב ציורי ושקט. מלא בעשרות חנויות שעומדות אחת אחרי השנייה.עכשיו הוא היה שקט, אבל עשה רושם שבשעות היום הוא עמוס מאוד. הילדה ללא שם יצאה הג'לי. שלפה מקל קטן ולחששה משהו. הג'לי נעלם כלא היה. רציתי לשאול אותה מספר שאלות גדול כמו מספר החנויות. אבל היא תפסה בידי ומשכה אותי שוב פעם. את הדבר היחידי שיצא לי הוא "גם אני מקבלת אחד כזה?" "בדיוק לזה אני לוקחת אותך." תיארתי לעצמי שכשהיא מתנשפת כמו שהיא מתנשפת עכשיו קשה לה לחשוב על משפטים תקינים תחבירית. לא שאני יודעת משהו על זה. היא נעצרה ליד חנות קטנה ועלובה. שאומנם הייתה סגורה אבל עדיין בקע ממנה אור. ניסיתי לקרוא מה כתוב באותיות הזהב של החנות. אבל זה הצריך ממני ריכוז רב מדי. בינתיים הנערה האדמונית נגשה אל הדלת כמו שאני מניחה שהיא ניגשת לכל דבר אחר. זאת אומרת, צועקת ודופקת עליה בכל הכוח. "ג'וניור! ג'וניור!" היא צעקה הפעם. "החנות סגורה, זה כתוב על השלט. תני לי לישון!" צעק קול של נער ממה שנשמע כמו גג החנות. "אה, דניאל." "אה, אבא שלי באיסוף חומרים בספרד." הקול פתח את הדלת. צדקתי, זה באמת היה נער. רק שהוא היה גדול ממני ומהילדה האחרת בכמה שנים טובות. והגובה שלו רק הוסיף לרושם. "את לא יכולה לחזור בבוקר?" שאל "זה בדיוק מה שאני אמרתי לה." אמרתי בשקט אבל היא השתיקה אותי מיד. "דניאל, אני צריכה טובה. שנת הלימודים מתחילה מחר ולפרים כאן אין עדיין שרביט." "תראי, גם אם הייתי רוצה לעזור לך אני לא יכול. אני בשנה השביעית שלי בהוגוורטס. אין לי ניסיון בכל העסק המשפחתי." "דניאל, שנינו יודעים שאתה מנהל את החנות הזאת באופן בלתי-רשמי מאז שאתה בן תשע. תפסיק לעבוד עלי." "טוב, אני אתן לכם להיכנס." אמר ופתח את הדלת. "בתוספת שתי אונקיות. ובגלל המחמאה, ובגלל שהמשפחה שלי חייבת לסבתא שלך. אבל זהו זה." "אוי, סבתא שלך, מינרווה מקונגל האחת והיחידה..." שמעתי אותה ממלמלת לעצמה בחיקוי גס של קול מבוגר. עכשיו לפחות ידעתי ששם המשפחה שלה הוא מקונגל. החנות הייתה אחת מהמקומות האלה שנראים גדולים יותר מבפנים. עם אלפי קופסאות שמונחות אחת על וליד השנייה. דניאל אמר לי להישאר במקום ולקח קופסא אחת. "אתה לא צריך למדוד אותה או משהו כזה?" שאלה מקונגל. "זה יותר הקטע של סבא שלי. אני לא צריך, אני מריח את זה. עכשיו תורי לשאול שאלה. היא בת-מוגלגים?" "או, בת-מוגלגים פלוס. תוכנית היפוגריף, הביאו אותה מאיזה חור קוסמי עם טכנולוגיה סופר-מתקדמת או משהו." ניסיתי להתעלם מהעובדה שהיא קראה לעולם שלי "חור קוסמי". וזה היה קל, בהתחשב בעובדה שלא ידעתי מה זה "קוסמי". דניאל בא אלי עם הקופסא. בסדר, תנופפי בזה." הוא אמר לי. תפסתי את המכסה ביד אחת והוצאתי את ה'שרביט' ביד השנייה. בעץ הרגיש קר בידי. "ימינית מה?" "כן" "זה היה רטורי." אני אוסיף את זה לרשימת המילים שאני לא יודעת, עדיין. לקחתי את המקל ונתתי לו ניפנוף. מנורה אחת נשברה בכיוון שבו כיוונתי בו. עשיתי קסם, אני, עשיתי קסם. "בסדר, כבר צמצמנו את העניין לנימי דרקון. הינה, קחי את זה." לקחתי את השרביט הבא ולא הספקתי להזיז אותו לפני שדניאל חטף אותו מידי. "טיפש שכמוני, ברור שזה גמיש למחצה, ברור!" הוא נתן לי עוד שרביט. הפעם הוא טרח להסיר אותו מהקופסא לפני שהגיש לי אותו. חרכתי איתו את האוויר והמעקה של המדרגות כמעט יצא ממקומו. לא נראה שלדניאל זה שינה משהו. "דובדבן, איך לא ראיתי את זה עלייך?" הוא אסף קופסא ממדף אחד. ניסיתי את השרביט אבל פוצצתי את שולחן העץ של החנות. ככה זה היה עם כל המדף. פעם אחת כמעט שרפתי לו את החנות. הילדה הג'ינג'ית נרדמה על השולחן שעליו היא ישבה. הגענו סוף סוף לשרביט האחרון במדף. "בסדר, תנסי את זה. אני חושב שאם הוא לא יתאים לך תהיה לנו בעיה רצינית פה." ראיתי שהוא משיט לי אותו בסוג של עצב. כאילו הוא מרחם עלי. תפסתי את השרביט בעדינות. כאילו כדי לא לכפות עליו את חברתי. פתאום חום קטן התפשט בידי. חום של חברות. הזזתי את השרביט טיפה. אבל הפסקתי באמצע. ראיתי את היד שלי. היא זהרה. כולי זהרתי. חבל שזה נגמר כל כך מהר. אחרי כמה דקות הפסקתי לזהור. אני, עשיתי, קסם. אפילו מקונגל התעוררה. "אה, אז אני רואה שוויליאם בחר בך. ברכותי, הוא שרביט פשוט חמוד." הוא לקח את הקופסא ושם את השרביט בתוכה. "קצת עצלן, אבל מאוד נאמן. אני נשבע שבפעם הראשונה שראיתי אותו חשבתי שהוא שערת חד-קרן. יש לו הרבה מהאופי שלה. הוא סביר פלוס בבערך הכול. ללא תכונות מיוחדות. את תהיה קוסמת פשוט נפלאה. כשיש לו מוטיבציה הוא שרביט מעולה. ועם הקוסם הנכון הוא יהיה מצוין. אני מקווה שאת תעני על התיאור הזה." "אני אשתדל." "טוב, תודה דניאל." אמרה מקונגל ושמה בידו חופן מטבעות זהב טהור. המראה שלהם היה פשוט משכר. כל כך הרבה אוכל בכל כך מאט מקום. אבל ידעתי שאני לא יכולה פשוט לגנוב לה את הזהב. "זה עוד ארבעה אונקיות." הילדה נאנחה ושמה לו עוד שתי אונקיות בתוך כף היד. דניאל שם אותם במגירה קטן ונתן לי קופסא יפה. "בבקשה פרים, זה פרים נכון?" הנהנתי בראשי. "עץ דובדבן, גמיש-למחצה. עשרים ותשע סנטימטרים וליבת נימי דרקון. הידוע יותר בתור וויליאם." הנהנתי שוב פעם ללא סיבה. הוא נתן לי את הקופסא. החזקתי אותה כאילו היא הדבר היקר לי בעולם. מה שהיה סוג של נכון. הילדה יצאה מהחנות יחד איתי. "טוב, את כל השאר קניתי במקומך. הנחמדים במשרד הקסמים כתבו לי גם את המידות שלך. אז החלוק כבר מוכן. כמובן שקניתי אותו מיד שנייה. אבל יש לך כמות כסף מוגבלת במסגרת התוכנית ואני רוצה שיהיה לך קצת כסף לבזבוזים. אבל על שרביט אסור לוותר, מניסיון." היא פתחה את השער השקוף שוב פעם וחזרה איתי הביתה. זה כבר היה סוף הלילה. היא פתחה מזוודה שלא שמתי לב אליה על השולחן שלי. ואחר כך הסתכלה עלי בעיניים עייפות. "את הולכת לעזור לי לארוז לך או לא?"

הפרק הבא
תגובות

מגניב! · 11.04.2018 · פורסם על ידי :מקשנוזל
פאנפיק לא שיגרתי, כתוב יפה ומעניין

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
35225 19277 38949 35649


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007