האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

HPortal מאחל חג סוכות שמח!

משחקי הרעב ה-76 לילדי הקפיטול

מרד שני נפתח נגד הקפיטול.
המחוזות ניצחו. הקפיטול הפסיד.
כנקמה על מאות הנערים והילדים שמתו במשחקים, החליטו לעשות משחקי רעב אחרונים לילדי הקפיטול.



כותב: קייל סמית
הגולש כתב 2 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 1392
5 כוכבים (4.667) 3 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: Nc17 - זאנר: מתח, דרמה, פנטזיה וכ'ו. - שיפ: אין ממש. - פורסם ב: 06.05.2018 - עודכן: 06.08.2018 המלץ! המלץ! ID : 9761
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

שלג. 

הוא יורד בזמן שמשדרים משדר חירום שמודיע שעל כול הקפיטול להתפנות לבית הנשיאותי ושם הדאגו לנו. 

אמי ואבי שניהם בלי איפור, בולעים בחוזקה רוק. 

זהו. זה רשמי- הקפיטול עומד להפסיד. 

אף אחד לא חשב שזה אפשרי. משחקי הרעב נועדו כדי להבטיח שהמחוזות לא ימרדו. כול שנה חוזרים ומדגימים לנו את עוצמת הקפיטול במצגים צבאיים מרשימים שבועיים אחרי שמסתיימים המשחקים. כול זה בשביל להרגיע את התושבים ולהצהיר שלאף אחד אין סיכוי מול הקפיטול. 

אף אחד לא חשב שהמחוזות ימרדו. שוב. 

בהתחלה, כולם היו אופטימיים לחלוטין והיו בטוחים שהקפיטול ימחץ את המחוזות כמו שעשה לפני 75 שנה. 

זה לא קרה. 

המורדים כבר כאן. 

אנחנו שמים נעליים ולובשים מעילים בהלם, עדיין לא מעכלים. אנחנו גרים ארבע רחובות מהכיכר הנשיאותית, אז נגיע די מהר. 

אני עדיין לא עיכלתי. 

"קיידן, בוא. צריך למהר." אמר אבי. גם בקולו נשמע ההלם. 

אני קם מהספה ונפרד בשקט מהבית. אני יוצא בעקבות הורי, ואבי נועל את הדלת. אנחנו יורדים במדרגות ומצטרפים לנחיל התושבים הססגוני והמוזר שעשה את דרכו לכיכר.המשפחה שלנו לא דגלה באופנה המוזרה של הקפיטול. אמי ואבי שמו קצת איפור. אני לא שמתי כלום מכול המבחר המוזר שהיה לקפיטול להציע. חברי לספסל הלימודים תמיד לעגו למשפחה שלי על האופי שלנו. טוב, די קשה לקחת משהו ברצינות שהוא נראה כמו המוטציות ממשחקי הרעב. 

שמתי לב שרוב התושבים היו יחפים וחלקם בקושי לבושים. אחרי צעדה שהייתה אמורה להיות חמש דקות, אבל נמשכה כעשרים דקות, הגענו לכיכר. אוכפי שקט עמדו על הגגות והשגיחו שהכול יתנהל כשורה ואין אף מהומות. רכבים משוריינים עם תותחים עמדו בכיכר שרוביהם מופנים לכיוון ממנו עולה עשן מהמבנים שהותקפו על ידי תרמילים שהמורדים הפעילו. אני דורך על מרצפה רופפת ויודע שדרכתי על תרמיל. אני לא מתייחס וממשיך לנוע לכיוון שער בית הנשיא. 

"תושבים יקרים, זהו אינו תרגיל. המורדים קרובים יותר מתמיד ועליכם להתפנות לבית הנשיא. השערים יפתחו עוד מעט ותוכלו להכנס לבית הנשיא ושם ידאגו לכול חסרונכם. אך קודם, אנא הביאו את ילדיכם אל קגמת הכיכר שם יפנו אותם לאזןר מיוחד ומוגן. מי שילדיו בטווח הגילים 3-17 יביא אותם אל קדמת הכיכר. תושבים יקרים..." מודיעים הרמקולים. 

"לך, קיידן, לך," אמי נותנת לי נשיקה ואבי מחבק אותי. אני מנשק ומחבק אותם בחזרה. 

אני עובר בין בליל האנשים והולך לקדמת הכיכר. טור של ילדים ממתין ליד חומה מביטון, ואוכף שקט שעומד על משוריין מרים את הילדים ומוסר אותם לצד השני. הטור מתקדם לאט מאוד, והפיצוצים נשמעים קרובים מתמיד. 

אחרי חמש דקות טורי מגיע. 

"בן כמה אתה?" שואל אותי בקול רגוע. 

"15," אני עונה ביבבה. בחיים שלי לא פחדתי ככה. 

"אין צורך לפחד. ברגע שכולם יעברו לבית הנשיא, קברניטי המשחק יפרסו שדה כוח סביב האחוזה ויפציצו את המורדים." הוא אומר לי. 

אני מהנהן והוא מרים אותי לעבר החומה. אוכף שקט שני מעביר אותי מניח אותי על הקרקע ומורה לי להכנס למחסה עשוי מביטון שגדר תיל ואוכפי שקט שומרים ומאבטחים אותו. אני נכנס ומצטופף עם כול הילדים הרועדים מקור. גם אני רועד מקור, למרות המעיל שלי. שמתי לב שאף אחד שם עם התסרוקות והנצנצים והאיפור. כול היו ילדים ונערים רגילים לגמרי אשר מחבקים את קרובי המשפחה שלהם. כולנו מקשיבים ומנסים לראות מה קורה מעבר לחומת הביטון. 

לפתע נשמע פיצוץ וצרורות על גבי צרורות של יריות. כולנו מתכווצים בפחד ומחכים שיעלו את שדה הכוח אבל שום דבר לא עולה. פיצוץ מפוצץ את חומת הביטון וכולנו רואים מחזה האימה שראינו רק במשחקי הרעב- דם אשר זולג מגופות של אוכפי שקט ושל אזרחים צובע את השלג שעל המדרכה באדום. לפתע המדרכה נחצת לשניים ותושבים, מורדים ואוכפי שקט נופלים לתוך הבור שנסגר לפתע. 

"קברניטי המשחק הפעילו את התרמילים שכאן." לוחש ילד קטן בקול רועד. 

אנחנו שומעים צרחות ויריות. אני רואה את המורדים על הגגות יורים בלי הבחנה, אבל נרטה כאילו הם מנסים שלא לפגוע בתושבים אלה רק באוכפי שקט. 

לפתע נשמע רעש ואנחנו רואים רחפת של הקפיטול אשר מורידה אלינו מצנחים בדיוק כמו בזירה. כולנו יודעים מה זה אומר, ויוצאים מהמחסה כדי לתפוס את הקופסאות. אחרי שניות מייסרות המצנחים מגיעים אל הקרקע. הילדים הנלהבים תופסים אותם ומנסים לפתוח אותם והקופסאות יוצרות פיצוץ שמעיף את כולנו לכול עבר. אני מתרסק על הקרקע הקשה ודם זולג לי מהראש והידיים. צרחות של ילדים פצועים נשמעות. 

לא. למה שהנשיא סנואו יפוצץ אותנו? אבל מספיק לי מבט אחד באוכפי השקט בשביל לדעת שזה המורדים. אני שומע קולות אשר באים לכיוון שלנו ואני מנסה לראות מי זה.

המורדים. או יותר נכון הרופאים שלהם. רופאה צעירה שנראת כבת 12-13 כורעת ומתחילה לטפל בי. יש לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות. 

אני זוכר אותה. זאת פרים אוורדין. אחות של קטניס אוורדין אשר מובילה את המרד. אני רוצה להעיף את הידיים שלה ממני אבל כואב לי כול כך שזה לא משנה לי. 

"אל תדאג," היא אומרת לי בקול מרגיע." הכול יהיה בסדר. הכול יהיה בס-" 

"פרים!" צעקה מוכרת עד מאוד נשמעת. 

"קטניס! אני בסדר!" משיבה לה פרים. אני רואה מזווית עיני שקטניס- העורבני חקיין של המרד- רצה לקראתנו. "אני כבר באה! אני רק מטפלת-" פיצוץ שני והרבה יותר חזק קוטע אותה. 

אני מרגיש איך היא עפה וספגה את כול ההדף והרסיסים. היא נקרעת לגזרים מהפיצוץ שמעיף אותי יותר רחוק ותוקע לי רסיסים בכול מקום. הכאב קשה מנשוא. אני מרגיש איך הראייה שלי והגוף שלי מתחילים להתעמעם עד שאני שוקע בהעלטה כבדה. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני מתעורר ושומע את הצפצופים שהמכשירים משמיעים ומרגיש מגע חם ביד שלי. 

אני פוקח את עיני ורואה את אמא שלי יושבת לידי ודמעות יורדות לה על הלחיים. הראייה שלי מתפקסת ואני קולט שמישהו חסר בנוף הטבעי. 

"איפה אבא?" אני שואל בצרידות. 

"כאן, יפה שלי," אני שומע את קולו המוכר ומפנה את מבטי. כול גופי כואב אבל לא אכפת לי. 

אני רואה אותו באותה תלבושת שיצא איתה מהבית, רק חרוכה יותר. אני גם שם לב שידו צבוע באדום. 

הוא מבחין בי, "תרמיל אש. למזלי, היה שם מורד שהתייצב בטעות ביני לבין הלהביור. הוא הציל את חיי." אמר. 

"גם רופאה מורדת הצילה לי את החיים. פרים אוורדין." אני אומר ושומע את הקולות המופתעים שלהם. "היא לא שרדה. ראיתי אותה נקרעת לגזרים. זה משהו שרואים רק בזירה."

אמי מהנהנת ומחבקת אותי. אני נאנק מכאב והיא משחררת אותי. 

לפתע הדלת נפתחת ורופא נכנס לחדר ובודק אותי. זה רופא מהקפיטול, לא של המורדים. 

"הקפיטול הפסיד. כלאו את הנשיא סנואו בחממה שלו ויוציאו אותו להורג בעוד יומיים. המורדים משתכנים באחוזה, והודיעו לנו שיהיה הודעה מיוחדת אחרי ההוצאה להורג." אמר. 

זה היה ברור. מהרגע שהם נכנסו לקפיטול ידעתי שנפסיד. אני מהנהן. 

"הוא יחלים לגמרי בעוד יום." הוא אומר. אבי מודה לו והוא יוצא. 

"רוצה לאכול משהו, קיידן?" שואלת אמי.

אני מהנהן. מסתבר שמאחורי ראשי היה מגש ועליו אוכל חם ומהביל. אני לא הרחתי את זה בגלל מכשיר ההנשמה.

אבי מסיר ממני את מכשיר ההנשמה, ונותן לי כף מהמרק החם והטעים. רק אז אני מרגיש איך הגרון שלי יבש כמו המדבר. 

אני מסיים את את כול האוכל והשתייה ומרגיש איך הגוף שלי נהיה יותר כבד ואיטי. אני נרדם שהראש שלי צונח אל כתפי. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

התעוררתי שלא שמעתי כלום. הרגשתי חופשי יותר. פקחתי את עיני וראיתי פתק שהונח על ערמת בגדים שהונחו על הכיסא שעליו ישבה אמי. 

הוצאתי את זרועותי מן השמיכה וראיתי שהעור היה חלק לגמרי. בדקתי גם בשאר הגוף. אין כאב, אין צלקות. לקחתי את הפתק וקראתי מה כתוב בוא-' קיידן, יפה שלי, התעוררת. הרופא אמר שתתעורר כאשר תחלים לחלוטין. יש היום מספר דברים: ההוצאה להורג של הנשיא סנואו. וההודעה של הנשיאה קווין. יש על הכיסא, כפי שראית, בגדים. כנס להתקלח ותפגוש אותנו באולם הכניסה בקומה 0. תעשה את זה מהר, כי ההוצאה להורג בשעה 12:00. אוהבים, אבא ואמא.'

הסתכלתי בשעון וראיתי שהשעה עשר בבוקר. קמתי מהמיטה והשיער השחור החלק שלי נפל על עיני. הסטתי אותו ושמתי אותו מאחורי האוזן. ראיתי בזווית העין ניצנוץ. הסתכלתי מאחורי הבגדים וראיתי את הנזר של סבא רבא שלי. אוקי, בסדר, זה הדבר המוזר היחיד שאני לובש. זה עבר אלי בירושה מאבא. הנזר נעשה במלאכת מחשבת ועשוי מחוטי מתכת דקים שמתעקלים לכול מיני צורות יפות ובמרכסה יש אבן חן בשם ברקת. כמו צבע עיני. אני לובש אותו האירועים חגייגים בלבד. אני לא חושב שטקס ההוצאה להורג של הנשיא שהערצתי נחשב אחד כזה. הוא אמור לתפוס לי את שני קצוות השיער שלא יפולו לי בין העיניים. 

נכנסתי להתקלח ובחנתי את גופי באופן יסודי יותר. שום צלקת. עורי נשאר חלק ויפה כמו תמיד. אני מסיים ולובש חליפה חגיגית בצבע ברקת ומכנס שחור. אני מסיט את הפוני הנופל אל מאחורי אוזני ושם את הנזר. הוא מרגיש נוח על ראשי.  

אני יוצא מהחדר ורוצה כול כך לפגוש את אמי ואבי ואולם הכניסה. אנשים לוטשים בי עיניים מהופנטות. 

אני מחייך חיוך קטן. אני באמת יפה עם הנזר. 

אני נכנס למעלית ולוחץ על הכפתור. המעלית יורדת במהירות למטה ונשמעת מוזיקת מעליות רגיזה. 

הדלתות נפתחות ואני יוצא לפגוש את משפחתי. 

הפרק הבא
תגובות

מדהיםם · 18.05.2018 · פורסם על ידי :פרופסור מקונגול
המשךךךךךךך

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
35048 18957 38613 35600


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007