זיכרונות

ווא. יצא לי דיכאוני הפעם.

הארי פוטר בן ה- 80 נכנס למיטה הזוגית שבביתם הישן, לראשונה מאז שג'יני מתה. הוא ידע שזה אמור היה להגיע, שהיא הייתה חולה ומבוגרת ושום דבר לא יכל להציל אותה, אבל זה לעולם לא מנע ממנו להאמין בנאיביות שתמיד הייתה כה מזוהה איתו, ובכך שהכל יסתדר בסוף- כי בכל סיפורי האגדות שהקריא לילדיו, ולאחר מכן לנכדיו הקטנים, תמיד היה סוף טוב, הנסיך והנסיכה חיו באושר ועושר לעולם ועד. הוא פשוט שכח שהחיים הם לא עולם האגדות וגם לדברים הטובים ביותר יש סוף. זה היה נראה לו אירוני כל כך שלאחר שחמק ממוות בטוח כל כך הרבה פעמים, הוא לקח לו את הדבר שאהב יותר מכל- האישה שאהב מאז היה בן שש עשרה, שישים וארבע שנים קודם לכן. הם עברו דרך כל כך ארוכה מאז. והיום, היום עבר כבר שבוע שלם מאז הלוויה, שבוע שנדמה להארי ארוך יותר מכל תקופת חייו עם ג'יני. הוא ישן על הספה מאז, לא בטוח שהוא יוכל להתמודד עם הערימה האינסופית של הזיכרונות והרגעים המשותפים שחלק איתה, רגעים שרק מחכים להשתחרר ברגע שבו יניח את ראשו באותו המקום שבו היא ישנה פעם, מקופלת בתנוחת עובר, אותה התנוחה שבה ישנה מאז הותקפה על ידי הבסילסק ההוא. עיניו הבהבו במיליוני רגעים בהם צפה בה ישנה, שלווה וחסרת דאגות, פניה חלקים מקמטים גם בשבוע שלפני מותה. הוא שינן לעצמו את המיקום של כל נמש על לחייה, על אפה ועל מצחה, את החיוך המתעקל של שפתיה הורודות, אותו החיוך שהיה לה מאז שהייתה בת שבע עשרה. הוא זכר את הדרך שבה שיערה התפזר על הכרית כשהתהפכה, בוהק בגווני אדום להבה, ולאחר מכן לבן כשלג, פסי זקנה אפורים שזורים בו, את רפרוף העפעפיים העטורות ריסים ארוכים בכל פעם שהתעוררה. הארי נאנח וכיסה את עצמו בשמיכת הקיץ הדקיקה כאילו היא יכולה להגן עליו מכל היגון והצער שמתערבבים בכל זיכרון שלו ממנה. היה לה כל כך מתאים, לעבור מהעולם הזה דווקא בקיץ, כשהפרחים כבר צהבהבים בקצותיהם והעלים מתחילים להזהיב, המהירים שבהם כבר נושרים ונופלים סביב ארון הקבורה החום- אדמדם באותה חינניות אופיינית גם לאדם ששכב בתוכו. ביום הלוויה הוא היה מטושטש מבכי ומבגדי אבלים ומברכות מקרובים ונאומים על האדם הנפלא שג'יני הייתה. הדבר היחיד שזכר, ברור עד כאב, זה את הארון מתרומם כבחבלי קסם ונישא לעבר הקבר החצוב. הוא זכר עלה בודד, זהוב, נוחת על הארון ומנקד את הים החום המשמים באי של זהב. הוא זכר שמישהו הוריד את העלה מהארון ומאוחר יותר, העלה נרמס תחת מגפיהם של הבאים ללוויה, לא מודעים ככל שהם דורכים על המזכרת האחרונה שלו מג'יני. הארי שכח, כמובן, לקחת את תרופותיו ודשדש באיטיות לכיוון מטבח הבית הישן, מרפרף בידו הצהבהבה כל משטח בבית וכל פריט קטן עורר בו גל חדש של זיכרונות וגעגועים. היא הייתה זו שתמיד הזכירה לו לקחת את הכדורים, בלעדיה הוא היה מת בשינה כבר לפני שנים. אבל עכשיו היא כבר איננה והארי צריך ללמוד לחיות לבד את החיים המרים כמו הגלולה שבלע זה עתה, בזמן שהיא כבר למעלה, מופרדת ממנו. הוא ראה אותה לפתע מתיישבת על השיש השחור של מטבחם וצוחקת ממשהו שאמר, פיסת אושר גנוזה מאחד מתוך עשרות האביבים שהיו להם יחד. הוא ידע שזהו חזיון תעתועים כי שיערה עדיין היה אדום כמו האש שבאח, וגלש על גבה במפל שוצף. זה היה בתקופה שהיא עוד הלכה עם מכנסיים קצרים, הוא הבחין בהפתעה. הוא לא ידע שעבר מאז כל כך הרבה זמן. הארי דשדש בחזרה למיטתו ונזכר איך לפני חודש היא נשכבה לידו במיטה זאת ממש והעבירה את אצבעותיה בשיערו האפור- אך- פרוע- כמו- פעם. הוא זכר את הזיק של המרץ הבלתי נדלה שהבהב כל הזמן בעיני האגוז הגדולות שלה, עד הרגע האחרון. הוא נסחף במהירות לעבר עולם השינה השחור, והדבר האחרון שראה לפני ששקע בארץ החלומות הטרופים היה פניה המאושרות של אשתו, מפל אש מסתלסל סביב פניה הצעירות ועיניה דולקות בזיק פרד- ג'ורג'י שכזה, שלא ניתן היה לקחת מהן עד שנכבו לעד.

וכשמסתכלים על זה ככה, גם קצר.