♣ מ"ת הקיץ של הפורטל - רימונה של הרה / הרשמה ♣, ההרשמה עדיין פתוחה ♣

אנו מציגים בזאת את מ"ת הקיץ של הפורטל - בנושא פרסי ג'קסון;
♣ רימונה של הרה / הרשמה ♣

האלים התאספו בחדר הכס. כולם - בלי יוצא מן הכלל, ה-12 וגם האדס שעלה במיוחד מן השאול.
הייתה זו הרה אשר כינסה את האסיפה. אתנה ומינרווה התנדנדו בין עצמן לבין עצמן בלי הפסקה, ארס שאג בכל פעם שהפייסטוס ניסה להוציא צליל מפיו.
אחריי שנתיים שלמות של שקט, שנתיים אחרי שהקרב הגדול נגמר, נדמה היה שהכל נהרס שוב.
זאוס רקע ברגלו והברק האיר, וכל האלים השתתקו (פרט לאתנה\מינרווה, שהייתה עסוקה בעיקר בעצמה).
"כינסנו את כולם כאן הי-" הוא התחיל, אך הרה קטעה אותו. אחרי הכל, זאת הייתה האסיפה שלו.
"עברו שנתיים מאז הבסנו את ה... ענקים," היא אמרה בשקט. הדבר עדיין היה צרוב במוחה - הקליעה הנוראית, ומה לא. כל העניין הזה היה בלגן אחד גדול.
"אבל כבר עכשיו עומד בפנינו אויב חדש."
אפילו אתנה\מינרווה השתתקו למען העניין, עומדות לבושה בשריון הרומי ומחזיקה בידה את פסלה של ניקה.
"חמקמק יותר מבעבר, ושוב אין לנו מה לעשות נגדו, אלא לשלוח את ה... צאצאים הללו, להציל אותנו מהסוף המר שמגיע אלינו." האולם עדיין היה שקט כמו קבר, רק האדס צחק לו בצד - כל המבטים הופנו עליו.
"ומה הוא עשה לנו ה... אויב הנורא הזה? אני לא רואה שום דבר לא תקין," הוא ציין, מתעלם מהעובדה שאתנה\מינרווה עדיין נראו מבולבלות בהחלט.
"הוא... הוא גנב את הרימון שלי."

הסברים
מה קורה בדיוק?
גנבו את הרימון של הרה. כן, כמו שזה נשמע. מהו הרימון של הרה? זהו הסמל של מלכת האלים, הסמל של הרה. פרט להיותה מלכת האלים, היא גם אלת הפריון - ובגניבת הרימון שלה, העולם ילכד בלופ קצר מאוד בו לא יוולדו אנשים חדשים, וכולם ימותו תוך פחות ממאה שנים, פשוט כי לא יוולדו אנשים חדשים למלא את מקומם של החסרים. והאלים - הדבר מכניס אותם לבלגן. עברו רק שנתיים מאז שהביסו את הענקים, אך כולם מרגישים בעובדה שהרימון חסר. אתנה\מינרווה שוב במלחמה עם עצמה, וכל שאר האלים כועסים, רגישים ולא משתפים פעולה - חושדים בכל.

מי אתם?
אתם חצויים. אתם יכולים להיות מהמחנה הרומי, מהמחנה היווני - או לא להיות בשום מחנה, אלא להסתובב לבד בעולם תחת הנחייתם של ההורים האלוהיים שלכם - במידה ואתם לא בולטים מדי. אתם נבחרים למסע החיפושים, או שאתם בורחים במטרה לזכות לכבוד אלוהי, או שקיבלתם אות מההורים שלכם (או שאתם חשובים שקיבלתם אותו, בכל אופן) - ויש לכם מטרה אחת, למצוא את הרימון של הרה, למנוע את קץ העולם, מכל סיבה שתהיה לכם.

רגע, ו... מה המצב בכל המקומות?
כן, המחנות המוכרים מהסדרה אחרי סיימו אותה במצב קצת לא רגיל. בשנתיים שעברו מאז מחנה החצויים נבנה מחדש - תחת הנהגתם של אנבת' צ'ייס וריינה רמירס-אריאנו, בעוד ג'ייסון ופרסי התמנו להיות פריאטוריי המחנה הרומי. המחנות נבנים מחדש וחוזרים לניתוק הקבוע שלהם - בעקבות העובדה כי הדרכים של המחנות שונות, וכי יש הבדל בין הקיום הרומי וקיום היווני של הצאצאים. אם זאת, נשמר קשר מינימלי בין המחנות (בעקבות העובדה שארבעת המנהיגים שומרים על קשר הדוק) - וחניך רומי המוצא את עצמו בסכנה בסביבות לונג איילנד, מוזמן לקפוץ לזכות בתמיכה אשר הוא צריך, במידה והוא לא גורר יותר מדי מפלצות אחריו.

אבל רגע, מה עם הקללה של אפולו?
במידה ואתם מעריצים מעודכנים, אתם מודעים לעובדה שאפולו נענש בסוף הספר החמישי. המ"ת מתעלם מהעובדה הזאת, על מנת שנוכל להוציא את משחק התפקידים לפועל.

חוקים
1. חוק השליטה וחוק הידע תקפים. על החוקים תוכלו לקרוא כאן.
2. אין לעבור על החוקים הגלובאליים.
3. אין לפגוע, לקלל, להתאגד או לפגוע בשחקנים האחרים - בדמויות שלהם, לגיטימי, אבל לא בהם.
4. במידה ואינכם מתקבלים, אתם מוזמנים להמשיך ולנסות להתקבל - אך בלי לרדת לפסים אישיים ולפגוע באנשים אחרים.
5. אסור להספים. באשכול זה ניתן להגיב פעם אחת בלבד, ולערוך בתגובה זו את הטופס שלכם.

טופס
כיוון שמטרתו של מ"ת זה להוות שער כניסה לשחקנים חדשים לפורום הזה, הדרישות בטופס לא יהיו גבוהות במיוחד. אם זאת, כל שחקן אשר מתקשה או מעוניין בעזרה, מוזמן לפנות לאחד השחקנים המנוסים יותר - אמנם אין להם חובה לעזור, אך אני יכול.ה להבטיח שרבים יסכימו. בנוסף, אתם מוזמנים כמובן לפנות אליי בהודעה פרטית. את הטופס יש לפרסם באשכול זה. אין צורך לבקש שמירה - כיוון שכמות המקומות לא מוגבלת.

ההרשמה פתוחה עד ה-20 לאוגוסט.

שם + כינוי: ג'ורי \ ננשי + נאטסומי.
שם הדמות: רובי סמית' (Roby Smith). זה היה אמור להיות Ruby, אבל כמה אנשים היו שם על סמים כשהיא נולדה.
גיל: 14.
מין\מגדר, נטייה מינית: נקבה, לא חשבה מעבר לזה.
הורה אלוהי: האדס.
מראה: רובי קיבלה את שמה מסיבה שניתן לראות בשנייה שמסתכלים עליה - השיער האדום שלה. אין מילים אחרות לתאר את השיער שלה פרט ל*אדום*, הוא לא ג'ינג'י ולא ג'ינג'י כהה, הוא אדום. ולמרות הצבע הלא כל כך רגיל שלו, אפשר לראות שהוא לא צבוע אלא שזה באמת השיער שלה. השיער שלה חלק - מאד חלק, אם לדייק - ומגיע קצת אחרי הכתפיים שלה, ממש קצת. הוא לא דק מידי או עבה מידי, אבל ניתן להבין שללא הצבע שלו הוא לא היה מושך כזאת תשומת לב. אבל בגלל הצבע שלו הוא מושך תשומת לב, ובאופן כללי, רובי מושכת תשומת לב קודם כל בגלל השיער שלה, ולאחר מכן בגלל העור שלה והעיניים שלה. אבל בעיקרון, בעיקר השיער שלה. היא בדרך כלל לא אוספת אותו אלא אם כן באמת צריך, וכשצריך אז סביר להניח שהיא תאסוף אותו באיזה שהיא גומייה עלובה שלא באמת תשרוד יותר מידי זמן. בנוסף לזה, לרובי יש פוני על הצד, שהיא לא ממש טרחה לגזור הרבה שנים ככה שהוא מכסה לה הרבה מהעין הימנית. אבל...זה לא ממש שיש סיבה לראות את העיניים של רובי, פחות או יותר בגלל העובדה שהן שחורות - אבל ממש שחורות. הן כל כך שחורות שאין מילים לתאר אותן חוץ מ"שחורות כמו המוות" וזה בהחלט מה שהן. העיניים שלה לא קטנות מידי ולא גדולות מידי, וחצי מהעין הימנית שלה מוסתרת ע"י הפוני שלה גם ככה. שאר הפנים שלה רגילות למדי - אף בגודל מתאים, לא קטן מידי ולא גדול מידי, שפתיים ורדרדות, ריסים באורך נורמאלי וגבות בעובי נורמאלי, שחלקן מוסתר ע"י הפוני שלה גם. דבר נוסף שצריך לדבר הוא צבע העור שלה - העור שלה בהיר, ובכנות, ניתן בהחלט לחשוב שהיא זומבי או רוח רפאים עם הצבע הזה של העור. הוא כל כך בהיר, שהוא רק מדגיש את השיער הכל כך אדום שלה. אפילו בלחיים שלה אין יותר צבע כמו שניתן לטעות ולחשוב שיהיה, ככה שהיא פחות או יותר לבנה לגמרי כשזה נוגע לעור. וזה הכל על הפנים של רובי, יש לאמר. היא לא מתאפרת למרות שעם עור כזה סביר להניח שהבחירה להתאפר הייתה נהדרת, וזה פשוט כי המראה שלה לא ממש מעניין אותה. לא מעניין אותי שמסתכלים עליה בגלל השיער, או בגלל העור, או בגלל העיניים. יש לה דברים אחרים להתעסק בהם.
עכשיו נעבור להתעסק בשאר רובי: רובי היא...רגילה. אין בה שום דבר מיוחד. היא בת 14, אחרי הכל, אז היא עוד לא אישה לגמרי אבל היא גם לא ילדה קטנה. היא משהו באמצע. היא לא כל כך גבוהה, גובה ממוצע - 1.59 בערך. היא במשקל שמתאים לגובה שלה, וסגנון הלבוש שלה לא מיוחד יותר מידי. כשהיא למדה היא מן הסתם לבשה בגדי בית ספר, ובשאר הימים - לא ממש אכפת לה. היא לובשת מה שבא ליד, מהאנשים האלה שילכו לארון, יבחרו את הבגדים הראשונים שהם רואים בלי להתייחס למה יש עליהם וגמרנו. ככה שסגנון הלבוש שלה לא כל כך מיוחד, וסביר להניח שתסתכל על מה שהיא לובשת רק על הדרך כשתסתכל על העור היותר מידי בהיר בשביל היקום שלה. אבל לסיכומו של דבר - כשזה נוגע לבגדים היא ממוצעת. למרות זאת, היא לא ממש הטיפוס של בגדים ססגוניים והכל, אלא יותר בגדים פשוטים ו"רגילים" שכאלה. ככה שלא תראו אותה מסתובבת עם שמלות וכאלה, וגם חצאיות זה דיי נדיר. רוב הזמן היא תלבש מכנסיים וחולצה אקראית כל שהיא שלא בהכרח קשורה לשאר הבגדים שלה. היא דיי ההפך של אח שלה כשזה נוגע לבגדים - אם כמה שזה משעשע בהתחשב בזה שהוא אח שלה. אבל מה לעשות, כפי שציינתי, יש לה דברים יותר חשובים לעשות. היא לא מפותחת יותר מידי, אבל גם לא מעט מידי - משהו באמצע, בהתאם לגובה ולגיל שלה וכל זה. אין לה צמידים על הידיים פרט לצמיד אחד, שהיא קיבלה כשהגיעה למחנה החצויים. הצמיד הזה דיי פשוט, בסך הכל צמיד זהב שניתן לתרץ כמתנה ליום הולדת מאמא (או...מאבא, מה שיהיה אפילו פחות שקר). אבל, כיוון שמדובר בחצויה שקיבלה את הצמיד במחנה החצויים, כמובן שלא מדובר בסתם צמיד - הצמיד הזה יכול להפוך לפיגיון, שחור לחלוטין, שמשום מה נראה שרק רובי מסוגלת להשתמש בו בצורה טובה מספיק כדי לעשות נזק אמיתי. נראה שזה כלי נשק שיוצר במיוחד בשבילה - אם כמה שזה מוזר. היא לעולם לא תוריד את הצמיד, לא משנה מה יקרה, וכשהיא רוצה שהוא יהפוך לכלי נשק - כל מה שהיא צריך זה להוריד אותו מהיד שלה, מה שהיא למדה לעשות דיי במהירות ככל שעבר הזמן. עכשיו הסיבה למה היא לא מורידה אותו ברורה? בעיקרון, מדובר בנשק דיי קטן שקל להאבד, אבל רובי יודעת לשמור עליו. היא תהתה אם לבדוק אם הוא חוזר תמיד אליה במקרה, אבל בסופו של דבר עוד לא יצא לה לבדוק את זה לעולם. היא תגלה ברגע האמת, היא מניחה. רובי בדרך כלל תנעל נעלי ספורט - כמו שאמרתי, היא לא הטיפוס של דברים מצועצעים. פרט לזה אין עליה שום דבר נוסף כמו תיק או משהו כזה בדרך כלל, שכן היא לא ממש מרגישה שיש משהו חשוב שהיא צריכה לקחת איתה ויהיה בתיק. אבל אם צריך, היא תסתובב עם תיק צד קטן בצבע שחור.
אופי: רובי היא מאד, מאד שונה מאחיה. היא לא בוגרת כמוהו בכלל, וזו למרות העובדה שהיא נולדה לפניו. רובי מדברת המון, מדברת חזק, ובאופן כללי - היא מאד רועשת. נראה שיש לה את היכולת הזאת לעצבן אנשים לא משנה כמה רגועים הם עם המילים שלה, שלא לדבר על לעצבן אנשים שמתעצבנים מהר באופן כללי. היא יודעת מה לאמר כדי לעצבן אנשים, ובכנות - היא דיי נהנית לעצבן אנשים. אז היא דואגת להיות כמה שיותר רועשת ומעצבנת, ומכאן מגיעה העובדה שהיא מדברת המון, גם כשלא כל כך רוצים לשמוע. ניתן להניח שאת התכונה הזאת, של להיות מעצבנת, היא ירשה מאביה האלוהי כמובן. הרי גם הוא לא ממש הטיפוס הכי נחמד ביקום. בכל מקרה, לרובי מעולם לא היו כל כך הרבה חברים בבית הספר, אולי בגלל העובדה שהיא כל כך מעצבנת את כולם. וכך יוצא מצב שהיא מעצבנת את הבן אדם היחיד שלידה, כלומר, אח שלה, ההפך הגמור ממנה בהתנהגות. בניגוד אליו, היא יודעת לקלוט בדיחות ולספר בדיחות, למרות שהיא לא עושה את זה יותר מידי. כן יש לה חוש הומור, למרבה ההפתעה. היא יכולה להיות גם חברה טובה אם באמת תגיע למצב של להיות חבר שלה. חברה קרצייה, אם לדייק, אבל גם אחת נאמנה שבאמת תעזור לך כשתצטרך עזרה. אבל זה צד שאנשים לא מודעים אליו, ככל הנראה בגלל העובדה ש...טוב, אין לה חברים. עוד דבר חשוב שאין לה, זה רצון ללמוד. בתור חצויה יש לה כל בעיה אפשרית שיש לחצויים בערך, אם זה קריאה ואם זה כתיבה ואם זה להקשיב, בעיקר החלק של להקשיב. היא לא בטוחה כמה היא בעצמה תדע לקרוא אם תתנו לה טקסט לקרוא, וזה גם לא ממש מעניין אותה. היא הילדה הזאת שתפריע בשיעורים ולא תהיה רגועה לרגע, מה שהופך אותה אוטומטית לכבשה השחורה מבחינת כל מורה שהגיע ללמד את הכיתה שלה כשעוד למדה. יש לה הפרעות קשב וריכוז לא קלות בכלל, ובנוסף לזה היא מאד אבל מאד היפראקטיבית. קשה לה לשבת במקום אחד או...לשבת באופן כללי. היא תמיד תתרוצץ, תרוץ, ובאופן כללי קשה מאד לתפוס אותה יושבת או עומדת במקום. גם כשהיא עומדת או יושבת סביר להניח שהיא תזוז, בין אם זה להזיז את הידיים שלה ולתופף על הברכיים או להזיז את הרגליים שלה ודברים כאלה.
רובי מתעצבנת בקלות. וכשהיא מתעצבנת, היא גם צועקת הרבה יותר ממה שהיא צועקת ברגיל. יש לה פתיל מאד קצר, דבר שהוא לא כל כך נחמד גם, אבל זה גם אומר שכשהיא מתעצבנת כדאי להתרחק ממנה. הדבר שהכי מעצבן אותה, חוץ מאח שלה, הוא העובדה שמציקים לאח שלה. אח שלה, כפי שצוין, הוא ההפך הגמור ממנה. הוא הילד הזה שירביצו לו או יציקו לו או יקחו לו דברים או כל דבר פתטי שילדים בגילם עושים כשהם רוצים להציק למישהו, וברגע שרובי תקלוט את זה - טוב, חבל על האנשים. היא מסוגלת להרביץ בשבילו, והיא עושה את זה הרבה, ואיך שהוא עם כל הרעש והבלגן שיש לה בראש היא עדיין תמיד מוכנה לקפוץ ולהגן על אח שלה אם מישהו רק יזיז לו שערה מהמקום. היא טוענת שהיא עושה את זה פשוט כי היא אח שלה אז היא חייבת, אבל בנינו, היא עושה את זה כי מעצבן אותה שמציקים לו וכי היא אוהבת אותו. אבל שלא תחשבו לא נכון, זה שהיא אוהבת אותו לא אומר שהיא לא רוצה לתת לו כמה כאפות מידי פעם. הם רבים המון, עד כמה שאפשר לריב כשהוא ילדה מסכנה והיא פצצת אטום בערך, ורוב הפעמים זה יסתיים בצרחות של "תמות" ודברים כאלה ודלתות נטרקות. זה היה כמובן לפני שהשניים הבינו שהם מאד קשורים למוות באופן כללי. כרגע היא משתדלת לא לאחל לו דברים מקסימים שכאלה, אבל הם עדיין רבים המון. זה דיי משעשע מהצד, למען האמת. מצד אחד היא מגנה עליו וכל מי שיעז להתקרב אליו יחטוף, ומצד שני לה מותר לעשות מה שבא לה אליו. מה שנקרא, רק לי מותר להציק ולהרביץ לאחים שלי.
עוד דבר שצריך לציין על רובי ששונה מאח שלה, הוא העובדה שהיא לא מסודרת בכלל. אם אח שלה צריך שכל דבר יהיה במקום, היא צריכה שכל דבר לא צריך להיות במקום. כלומר, היא לא מבלגנת דברים בכוונה, אבל זה פשוט קורה כי היא מאד היפראקטיבית ורועשת, ככה שדברים פשוט נהרסים להם מידי פעם. היא דיי חסרת זהירות, ואפשר להגדיר את זה גם כ"קלמזי". במילים אחרות, לא ממש כדאי להשאיר ליד הילדה הזאת חפצים חשובים, או חפצים באופן כללי, כי סביר להניח שהם ימצאו את עצמם בממקום אחר רחוק מאיפה שהם היו אמורים להיות. יש לה נטייה דיי גדולה להעלים דברים, וסביר להניח שהיא הייתה מאבדת את הראש שלה אם הוא לא היה מחובר לה לכתפיים. הדבר היחיד שהיא לא מאבדת בערך זה הצמיד שלה, וזה בגלל שאין לה ממש סיבה להוריד אותו, רוב הזמן. כמו שציינתי, היא לא יודעת אם הוא חוזר כשהוא נעלם והיא לא מעוניינת לבדוק, והדבר הזה חשוב לה מספיק כדי שהיא אשכרה תנסה לשמור עליו. הדבר השני שהיא משתדלת לא לאבד, זה אח שלה, כמובן.
רקע: לפני 14, אישה צעירה, בת 20 וקצת בשם ג'והאנה סמית'. ג'והאנה הייתה צעירה ומלאת תשוקה ולא הייתה לה עבודה קבועה. היא סיימה בקושי את התיכון, ומיד אחריו הלכה לעבוד במשרד מכירות. חודש אחרי זה פוטרה והלכה לעבוד במכירת נקנקיות וכן הלאה. הוריו לא היו עמידים במיוחד, ולא הייתה לה תמיכה כלכלית מהם. בלילות ג'והאנה הייתה יוצאת עם חברות וידידים שלה למועדונים וכך הייתה פורקת את היום הקשה שהיה עובר עליה. כל כספה היה מבוזבז על האלכוהול והמסיבות, כך שהיא חיה ברחוב. במועדונים היא הכירה כל מיני גברים, אבל הקשר שלהם היה מאד קצר וחוץ מפלרטוטים וסקס יבש לא היה שם כלום. עד שהיא פגשה את הבחור הכי מדהים שהיא ראתה, והוא היה כל כך מדהים כי הוא בעצם אל- האדס, אל השאול. מהרגע שעיניהם נפגשו הם ידעו שזה זה. הם התחילו בפלרטוטים, אבל זה עבר מהר מאד לתוך תא בשירותים ומכאן ההמשך ברור. ג'והאנה גילתה שהיא בהריון זמן קצר לאחר מכן, אבל היא לא ראתה יותר את הבחור המדהים. בהתחלה היא חיפשה אותו בכל המסיבות האפשריות ושאלה את כל האנשים, אבל אף אחד לא ידע על קיומו. בסוף היא נכנעה, והחליטה שהיא תדאג לילדים האלו בעצמה. היא הייתה שבורה ולא רצתה אף גבר חוץ ממנו. למרות הרצון העז שלה להתחיל לעבוד במשרה קבועה ולהשיג כסף כדי לטפל בתינוק, מצבה הנפשי הדרדר והיא נכנסה לדיכאון עמוק, הכל בגלל הפרידה הקשה מהבחור המקסים שפגשה. היא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית ועד ללידה מצבה השתפר.
ואז רובי נולדה. מן הסתם, זו ההתחלה של הסיפור שלה. היא נולדה בבריטניה, בלונדון, מספר דקות לפני אח שלה, ג'ייד, מה שהופך אותה לתאומה הגדולה. כשהיא נולדה, לא היה שום רמז לזה שהיא הולכת להיות קרצייה אמיתית - למעשה, היא כמעט ולא בכתה. היא הייתה כל כך שקטה שחשבו שהיא מתה. אבל היא לא הייתה מתה, לצערם או לשמחתם של האנשים סביבה. דבר נוסף שהיה אפשר להבחין בו כבר מהשניה שהילדה נולדה, זה השיער שלה. כבר אז היא הייתה מלאה בפלומת שיער אדומה לחלוטין, והיה לה הרבה יותר שיער ממה שאמור להיות לתינוק שרק נולד. לא ברור אם גם זה קשור לעובדה שהיא חצויה, אבל סביר להניח שזה סתם קשור לעובדה שהיא קרצייה מרתקת. בכל מקרה, מספר הדקות הקסום שלה לבדה בעולם חלף כשאח שלה הגיע - ומאותו הרגע היא לא יכלה להשתחרר ממנו לעולם, כמה עצוב. אבל באותם זמנים כמובן שרובי לא ידעה שהיא לא תיפטר ממנו לעולם, היא אפילו לא ממש ידעה מי או...ידעה משהו באופן כללי. בכל מקרה, הוחלט ששמה יהיה רובי. כאילו...טוב, זה סיפור מסובך. התכנון היה שהשם שלה יהיה רובי - כמו אבן החן, Ruby. רק שלא כך רצה הגורל, ואימא שלה, שהייתה עדיין מטושטשת מכל הלידה המסובכת של זוג הילדים המעצבנים והלא אנושיים לגמרי שלה, עשתה את הטעות המרה של להתבלבל ולתת לביתה את השם Roby. וככה רובי נקראה על אבן החן רובי, אבל לא ממש. סיפור מעצבן כששואלים מאיפה הגיע השם הזה, יש לאמר. רובי וג'ייד שהו בבית החולים למספר ימים, כיאה לתינוקות שרק נולדו ואין להם שום בעיות מיוחדות, ואז הם שוחררו להם. אבל הם שוחררו לשום מקום, לג'והאנה לא היה בית. היא הייתה במצב טוב אך לא הכי טוב. למרות זאת היא הייתה חייבת לקחת את עצמה בידיים ולהשיג כסף. היא גרה עם התינוקות חודשיים בבית של ההורים שלה, וזה היה כי הם ממש ממש ריחמו עליה. היא הלכה למסיבות וחיפשה בחור טוב שיהיה מוכן לעשות איתה סקס. היא מצאה סתם אחד שנראה עשיר במיוחד, פיתתה אותו לעשות את זה איתה, ואז גנבה לו את הארנק. הוא לא היה עשיר מאד כפי שהיא חשבה, אבל תוך יומיים היא גמרה לו את כרטיס האשראי. זה הספיק לה כדי לקנות דירת חדר, כמה רהיטים מיד שנייה וציוד לתינוקות. היא גם מצאה משרה קבועה כפקידה בבנק והתחיל לעבוד שם ברצינות, ככה שהילדות של ג'ייד ורובי לא הייתה מלאה בכסף, אבל היה להם את כל מה שהם צריכים כדי להתקיים. בבית, טוב, בבית הם היו תינוקות רגילים למדי, לפחות רובי - אולי קצת יותר רועשת מתינוקות רגילים, אבל לא משהו חריג. היא הייתה מהתינוקות האלה שמנסים לדחוף כל דבר לפה שלהם ורוצים מלא מלא תשומת לב, ומבחינה התפתחותית...טוב, בשלב הזה לא היה נראה שיהיו לה בעיות כלשהן בעתיד (כמו בעיות טמטום קשות, לדוגמא. סתם, נו), ולמען האמת, היא עשתה דברים דיי מהר - היא למדה מהר לזחול, היא למדה מהר לזוז כדי לדחוף עוד כמה דברים בבית לפה שלה שיגרמו לאמא שלה לצרוח עליה כאילו היא מסוגלת להבין משהו. ולאט לאט הילדה הזאת איך שהוא גדלה, ואיך שהוא היא לא נחנקה מכל הדברים שהיא דחפה לפה שלה או פצעה את עצמה קשה עקב העובדה שהיא נגעה בכל דבר שהיא הייתה מסוגלת לגעת בו (או רוב), והשיער שלה המשיך להיות אדום יותר מכל דבר אדום ביקום הזה בערך והיה לה הרבה יותר מידי ממנו, ככה שהיא הייתה בעיקרון סוגשל גוש בצבע רוח רפאים (שקט, לא אכפת לי שרוחות רפאים אמורות להיות שקופות או שיט כזה) עם הרבה הרבה שיער אדום ועיניים שחורות כל כך שתרצה למות מלהסתכל עליה, אם בכלל תמצא אותן בין כל השיער שלה שמגיע לעיניים ולכל הפרצוף שלה בערך. בכל מקרה, בסופו של דבר רובי הצליחה להגיע לגיל שנה בלי למות. חגיגות יום הולדת גיל שנה היו נורמאליות למדי, טוב, בערך - אמא שלהם החליטה להיות קצת פחות הזויה מבדרך כלל וממש הביאה להם עוגה והכל, שבסוף מצאה את עצמה על הרצפה בזכות רובי ההיפראקטיבית. אבל כן, הייתה חגיגה כל שהיא שם שאף אחד לא זוכר ממנה יותר מידי, אפילו לא האמא. ורובי וג'ייד המשיכו לגדול להם, ואיך שהוא רובי עדיין לא הרגה את עצמה מרוב חוסר זהירות עד גיל שנתיים גם. היא למדה ללכת יחסית מהר, ומאותו הרגע שבו היא גילתה שהרגליים שלה יכולות לסחוב אותה היא בהחלט לא הפסיקה ללכת. וזו נהייתה בעיה גדולה מאד לשמור עליה ככה, כי עכשיו היא הייתה, טוב, יותר ניידת. וכיוון שעכשיו רובי הייתה ניידת והיא וג'ייד כבר היו כמעט בני שלוש, אמא שלהם החליטה שזה הזמן להפטר מהם. כלומר, לא באמת להפטר מהם, אבל לפחות להפטר מהם לכמה זמן שאפשר ביום. אז מה היא עשתה? היא שלחה אותם למקום שישמור עליהם רוב שעות היום, כלומר, למעון. ושם הילדים היו רוב הזמן בשנה השלישית לחיהם, וגם שם רובי המשיכה להיות היפראקטיבית ביותר. בשלב הזה היא גם למדה לדבר, ככה שהיא גם דיברה דיי הרבה. קרצייה קטנה, במילים אחרות. הילדים לא ממש התקרבו אליה, גם כי היא נראתה מאד מוזר עם השיער האדום שלה והעיניים השחורות-מתות שלה והעור ההרבה יותר מידי בהיר שלה וגם כי היא הייתה כל כך היפראקטיבית ורועשת כבר אז שלהתקרב אליה היה דיי סכנת נפשות. אבל היה בן אדם אחד שלא יכל להתרחק ממנה גם אם הוא ירצה, וזה היה ג'ייד. ככה שרובי הייתה בסדר, היה לה את ג'ייד והיא דיברה עם ג'ייד והציקה לג'ייד וזה מה שהיא עשתה גם אחרי שהיא חזרה מהמעון כי לאמא שלהם פשוט לא היה זמן או סבלנות בשבילם.
ואז הם כבר היו בני ארבע, והם יכלו ללכת לגן שהיה שימושי בערך כמו המעון בשביל אימא שלהם, ולא היה שונה יותר מידי בשביל רובי פרט לעובדה שהגננות היו קצת יותר קרציות מהאחראיות במעון והן ניסו שהיא תתחבר לילדים וכאלה. זה לא עבד, כמובן, רובי הייתה פשוט כבשה שחורה. או אדומה. הנקודה היא שלא ממש היה קל להסתדר איתה, פרט לג'ייד ש...טוב, היה חייב להסתדר איתה. אז גם בגן היא הייתה עם ג'ייד שלא ממש היה לו ברירה אלא להיות איתה והייתה רועשת ומעצבנת כמו שהיא עד היום. אבל איך שהוא גם את גיל ארבע היא עברה בלי למות. וגיל חמש היה בערך אותו דבר מהסיבה הפשוטה שהיא וג'ייד נשארו בדיוק באותו הגן, כי למי יש כוח להעביר? זה השלב לציין שאמא שלהם...לא הייתה הטיפוס הכי נחמד. כלומר, היא גידלה את הילדים שלה (כי היא הייתה חייבת) והיא עבדה (כי היא הייתה חייבת) והיא החזיקה את הבית (כי היא הייתה חייבת) אבל מהסוגריים ניתן להבין שהיא לא ממש אהבה לעשות את זה, והילדים שלה היו דיי מעצבנים בנפרד ודיי מעצבנים ביחד, ככה שמידי פעם הם חטפו ממנה קצת צעקות, או קצת מכות. לא משהו שאפשר לשים לב אליו יותר מידי, אבל זה לא היה ממש נחמד.
דנה לאחר מכן הם כבר התחילו ללכת לבית הספר. בית הספר היה פחות חופשי, ג'ייד ורובי נאלצו לשבת בכיתה ולהקשיב, מה שכמובן היה הרבה יותר קשה לרובי מלג'ייד. בזמן שג'ייד היה מצייר במחברות שלו ולחש לה דברים, היא הייתה עושה המון המון בלגן, מדברת וצועקת המון וזזה המון ולא ממש נשארת בכיסא של כל הזמן שצריך לשבת בו. המורות מאד כעסו על הרעש והבלגן שרובי הייתה עושה בשיעור ומוציאות אותה החוצה, ואת ג'ייד זה מאד הרגיז, אז הוא היה יוצא אחריה, להציק לה בחוץ. ככה שהרבה שיעורים ביסודי עבברו עליהם בחוץ, כשרובי הייתה ממשיכה להשתגע והוא היה ממשיך לרטון עליה. בחברת הילדים רובי לא הסתדרה גם. הם היו רועשים ולא מסודרים רוצים מצד לצד אחרי כדורים ואחד אחרי השני, ורובי גם הייתה רועשת ובעייתית שכזאת אבל היא לא הייתה...כמוהם. כל פעם שהיא הייתה מנסה להתקרב אליהם הם היו צועקים ומרחיקים אותה ולפעמים קצת מרביצים לה, מה שהיה גורר אותה להרביץ להם הרבה. אז היא הייתה רועשת וצעקנית בצד, בזמן שאח שלה היה יושב עם ספר וקורא לידה. אבל הוא גם היה עושה כמה דברים מעצבנים כמו לזרוק את הכדור לעזאזל כשהוא היה מגיע אליהם, אז הם היו מכים את ג'ייד. המפגר הקטן לא ממש היה יכול להחזיר להם, אבל רובי הייתה יכולה. היא באה להרביץ להם, והו, כמה שהיא הרביצה להם. זה הביך את ג'ייד מאד שהיא מגנה עליו, אבל בלעדיה הוא היה אבוד והוא ידע את זה. בבית ג'ייד היה תמיד מטיף לרובי הרבה מוסר על סדר, ארגון וניקיון, והיא הייתה מתעלמת לחלוטין וממשיכה לעשות בלגן ולאבד דברים ולא הייתה עושה אפילו רבע משיעורי הבית שלה, בניגוד לאח שלה. הוא גם היה מנסה להטיף לה על הליכות ונימוסים, אבל זה...לא ממש היה מעניין אותה, וככה הם הגיעו למצב שהיא הייתה צועקת עליו ומאחלת לו דברים מקסימים שילדים ביסודי לא אמורים לאחל לאחים שלהם. אבל סך הכל, הם היו כמו אחים רגילים בשלב הזה - דומים אבל שונים (בערך, יותר לכיוון של מאד שונים) ורבים אחד עם השניה מתי שאפשר.
ככל שהם גדלו, הילדים בכיתה של ג'ייד ורובי קיבלו יותר שכל, והם היו משתדלים להרביץ לג'ייד כשרובי לא נמצאץ לידו. זה היה מאד קשה מאחר והם רוב הזמן היו יחד, אבל אפשרי. הם היו מרביצים לו בשירותים ובספריות, המקומות היחידים שרובי לא הייתה הולכת אליהם איתו - לספרייה כי היא רועשת מידי, ולשירותים...טוב, אני לא חושבת שצריך להסביר. אלו היו מהדברים שהוא לא היה מספר אפילו לרובי, זה הביך אותו יותר מידי. אבל היא הייתה מגלה על זה דיי מהר, ואז היא הייתה מרביצה להם עוד קצת. אבל לא הכל היא ידעה, ומה שהיא לא ידעה - טוב, נשאר לעצמו. בניגוד לאחיה היא לא נבחרה למועצת התלמידים, היא אפילו לא ניסתה, אבל היה נחמד לה לראות את הפרצופים הכועסים שלהם וחוסר הברירה שלהם להסכים איתו, למרות שהיא ידעה שזה אומר שיפרקו אותו עוד יותר אחר כך. ככה הכל המשיך עד גיל עשר, הסתיו של גיל עשר אם לדייק, שבו השניים חזרו מבית הספר. ג'ייד היה כועס במיוחד, ורובי הייתה קופצנית במיוחד, כמו תמיד. מבחינתה זה היה רק יום אחד מיני רבים, שום דבר שונה לא ממש קרה. אבל שום דבר לא הכין אותם למפלצת שחיכתה להם מעבר לפניה.
היא קפצה עליהם מיד, ובזמן שג'ייד ניסה לדבר עם המפלצת (לא רעיון חכם.) רובי פחות או יותר ניסתה לחסל אותה. היא זרקה עליה כל דבר שבא ליד, כולל התיק בית ספר שלה וכולל הפח שהיה לידם ואפילו את המנורה של הרחוב היא ניסתה להוציא, אבל מן הסתם זה רק האט את המפלצת ולא חיסל אותה. לא ממש היה לה מה לעשות או איך לעשות, אבל איך שהוא, בסופו של דבר, הם ניצלו. איך הם ניצלו? כי הגיעו לשם חצויים, כמובן. הם חיסלו את המפלצת בשביל רובי שהייתה עסוקה בלהתחרפן ולנסות להרוג את המפלצת בדרכים שלא ממש יעבדו, ואת ג'ייד שהיה עדיין עסוק בלנסות לזבל למפלצת את השכל ולהפוך אותה למפלצת משכילה שקוראת ספרים. אחרי החיסול הזה רובי כמובן אמרה להם תודה וכאלה, אבל כל מה ששני החצויים האלה אמרו זה שהם צריכים לבוא איתם עכשיו. אז הם באו, הייתה להם ברירה? המסע היה ארוך מאד, והחצויים לא טרחו לאמר את השם שלהם (כנראה שהם נפלו על כמה לא נחמדים במיוחד) אבל בסופו של דבר אחרי...טוב, זה לא היה כזה פשוט. הם הרי היו בלונדון. למזלם, ידעו עליהם, אז כן היו שם בזמן כדי להציל אותם. במחנה החצויים קיבלו הודעה על זה שיהיו שני חצויים שהם יצטרכו כנראה להציל מאד בקרוב, ככה שידעו להגיע אליהם. בכל מקרה, את המסע אל אמריקה הם עברו באמצעים קסומים ועדיין בלי יותר מידי הסברים, ובסופו של דבר, אחרי הרבה יותר מידי שעות שבהן השמש הספיקה כבר לשקוע ולעלות (...הבדלי שעות, מישהו?) ורובי הספיקה להרדם ולהתעורר ולהיות רועשת ולהיות קרצייה וג'ייד הספיק להמשיך להיות ג'ייד הם סוף סוף הגיעו. ושם חיכו להם...כולם, בערך. כולם ידעו שהם אמורים להגיע. או כל החשובים, בכל מקרה. הם פגשו את כירון, שלקח אותם איתו והסביר להם הכל. הוא הסביר להם שהם קיבלו הודעה מהאדס בכבודו ובעצמו, אבל כמובן רק אחרי שהוא הסביר להם מה הם ומי הם. רובי קיבלה את זה דיי בסדר, יש לאמר - היא אף פעם לא חשבה שהיא נוראמלית. ג'ייד לעומתה נכנס להתקף חרדה לא כל כך נחמד, אבל היי, העיקר שרובי הייתה בסדר עם זה. הכניסו אותם לביתן האדס, וטוב, מכאן התחילו החיים שלהם במחנה החצויים. הם נמצאים במחנה כבר ארבע שנים, ואומנם הם לא הבן אדם הראשון שישלחו למסעות חצויים, אבל יצא להם לצאת כבר פעם אחת, ככה שהם כן גילו פחות או יותר את הכוחות שלהם - במקרה של רובי, לראות הילות ולשלוט באש שחורה. למען האמת, במבט לאחור רובי הבינה שהיא תמיד הרגישה את עניין ההילות הזה. כנראה שבגלל זה היה לה תמיד צורך להתרוצץ ממקום למקום, היא פשוט קלטה הרבה יותר ממה שאמורים לקלוט מכל בן אדם, וזה מילא את הראש שלה ברעש ובלגן שגרם לה להיות בחוסר שקט תמידי. היא למדה להסתדר עם זה עם הזמן, כמובן. הרי בשביל זה היא במחנה החצויים. לגבי האש השחורה...טוב, היה לה ניסיון אחד עם זה, אבל זה דרש ממנה הרבה מאד כוח, ככה שהיא פחות או יותר מעדיפה לא לחזור על זה בזמן הקרוב. היא בסדר עם הלהרגיש הילות ולהלחם עם הנשק שהיא השיגה במחנה. אבל סך הכל, הכל היה בסדר.
כוחות: (יש אישור) יכולת לשלוט באש שחורה, לראות הילות (להרגיש אם בן אדם חולה \ מת וכדומה מההילה שלו).
נשק\ציוד: (יש אישור) פיגיון שחור לחלוטין, שהופך לצמיד שתמיד נמצא על היד שלה.
הערות: סיימתי

שם + כינוי: הדס, Trouble Maker
שם הדמות: ג'ייד סמית' (Jade Smith)
גיל: 14
מין\מגדר, נטייה מינית: זכר
הורה אלוהי: האדס
מראה: ג'ייד לא חתיך כובש, אבל גם לא בחור מוזנח. הוא מאד משקיע בטיפוח העור שלו, אבל הוא לא נולד עם היופי הכובש. לג'ייד יש על הראש פלומה שחורה וחלקה. מאד שחורה, יותר חשוכה מהלילה. השיער שלו מכסה את כל הראש שלו וגם את המצח, מה שיוצר צורה של פוני למרות שזה לא. הוא אוהב את הדבר הזה שגדל לו על הראש, אבל לפעמים צריך לגזור את זה מקדימה, כדי שהוא יוכל לראות משהו. לא שבדרך כלל הוא רואה משהו. ג'ייד מרכיב משקפיים מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא נולד עם קוצר הראיה הזה, והוא תמיד תהה מי הדפוק שהוריש לו את זה. המשקפיים שלו קלסיות למדי: מסגרת מרובעת עם פינות מעוגלות בצבע שחור וידיות שחורות גם הן. הוא אף פעם לא חשב לשים עדשות מגע. הוא זוכר את עצמו עם משקפיים וזה יהיה מאד מוזר אם הוא יהיה בלעדיהן. מתחת למשקפיים נמצאו העיניים שלו, הדבר הכי יפה בפנים שלו- עיניים ירוקות ועמוקות. הן ממש נוצצות, גם דרך המשקפיים. זה הדבר הכי בולט שראו עליו כשהוא נולד, הרי פלומת השיער הענקית שלו עוד לא הייתה. ומכאן שמו- ג'ייד, יהלום ירוק. מעל לעיניו הריסים שלו, לא קצרים מדי ולא דקים מדי ושחורים למדי כמו השיער שלו. עוד יותר למעלה הגבות שלו. הן לא ממש דקות, אבל דקות, ושחורות מאד. מעליהן המצח שלו, שהוא לא כל כך גבוה, אבל אי אפשר לראות אותו בגלל השיער שמסתיר אותו. האף שלו תופס הרבה שטח מהפנים: הוא אורך והנחיריים שלו גדולות. ג'ייד מתנחם בעובדה שיכול להיכנס דרכן יותר אוויר מכל נחיריים אחרות. השפתיים שלו יותר נורמליות. הן לא כל כך עבות והורדורדות שלהן נעימה לעין. החלק העליון מזכיר את החלק העליון של לב, והתחתון הוא מן חצי אליפסה. העור שלו בהיר, אבל לא כל כך בהיר. לא כמו אחותו בכל אופן. בהיר מספיק כדי להסתובב תמיד עם קרם הגנה בתיק. הוא רזה מטבעו, אבל הוא שומר על תזונה נכונה ופעילות ספורטיבית (לפעמים). גובהו הוא 1.64 מטר, גבוה מאחותו רק בחמישה סנטימטרים. זה מסתכל אותו, ולא ממש רואים את ההבדל. הוא מקווה לגבוה בעתיד, הוא יודע שבנים עוד גובהים. החזה שלו חלק לגמרי, כמו קרש. גם הידיים והרגליים שלו סתם רזות. האצבעות שלו די ארוכות, וגם כפות הרגליים. ג'ייד מתגאה בכך שלפחות במידת הנעליים הוא הצליח-מידה 43. ג'ייד דואד מאד לעור שלו. הוא תמיד ימרח קרם הגנה, גם אם הסיכויים לשמש ממש קלושים. רק במבול מטורף הוא לא ימרח. הוא עושה לעצמו מקלחות מאד מפוארות, עם שמן מקלחת וסבון כמעט לכל איבר. אחרי המקלחת הוא מורח קרם גוף בריח קטיפתי של פרחים לבנים וקרם פנים. גם בבוקר הוא מורח את הקרם הזה. הוא גם שם על עצמו מסיכות מדי פעם. הוא מתבייש ללכת לקוסמטיקאית, הוא מודע לכך שזה יותר העולם של הבנות. גם בלבוש שלו הוא משקיע. הבגדים שלו תמיד יהיו מגוהצים ולא יהיה בהם אף פגם, אפילו לא חוט קטן מבצבץ. בדרך כלל הוא לובש חולצות מכופתרות, ובימים קרים יותר גם סריגים. חולצות טריקו הוא לובש לעתים, ומעליהן חולצה מכופתרות. בכל עונות השנה הוא הולך גם ג'ינסים בכל מיני צבעים ונעלי סניקרס למיניהן. גם מגפיים זה נחמד לעתים, במיוחד כשגשום. על היד שלו בדרך כלל יהיו כמה צמידים של כל העמותות והדברים כאלו, כמו "בשר זה רצח", "אומרים לא לאלימות". כמו כן, לג'ייד צלקת מזעזעת על יד שמאל, בחלק האחורי של הזרוע שלו, מנפילה מעץ. בסך הכל ניסה להציל חתול. יש לו גם צלקות עדינות על הברכיים מנפילות שלו כילד. לרוב הוא לובש מכנסיים ארוכות, אז לא יהיה ניתן לראות את הצלקות האלו.
אופי: ג'ייד הוא הבחור הכי רציני שתראו אי פעם. בדיחות ובעיקר ציניות הן ממש לא התחום שלו. הוא שונא שאנשים מנסים להתלוצץ אתו, בעיקר במצבים לא טובים בהם הם מנסים לשבור את המתח. אז אצלו זה לא שובר את המתח, אלא מגדיל אותו. מה שאומר, כמובן, שהוא שונא את כל הקומדיות למיניהן: סרטים קומדים, סדרות קומדיות, מופעי סטנדאפ והרשימה עוד ארוכה. ג'ייד תמיד ידאג לשמור על הרצינות סביבו. הוא יעיר לאנשים רועשים מדי או מצחיקים לידו, לרוב בהערות עוקציות וממש לא נעימות. הוא אוהב אנשים, שלא תבינו לרגע שלא, אבל מעדיף אותם רציניים ורגועים. ככה שהוא מוצא את עצמו תמיד מעיר לאחותו על הרעש והבלגן התמידי שהיא עושה. אף אחד לא ממש מתייחס לזה, אך אותו זה ממש מרגיז והוא מחשיב את מה שהיא עושה לבושות. כשג'ייד באמת חבר הוא יהיה מאד נאמן, תמיד יעזור ותמיד יהיה לצד החברים שלו. הוא יודע בדיוק איך ליצור חברים, אבל אין לו כאלו. הרצינות שלו מרתיעה אנשים (והוא טוען שגם הרעש של אחותו מרגיז אחרים), והוא יודע את זה, אבל לא מתכוון לשנות את זה. הוא לא יוכל לסבול לשמוע בדיחות לא מצחיקות כלל או לסבול רעש עד מאוחר. בנוסף, הוא טיפוס מאד מסודר. כל החפצים שלו חייבים להיות מסודרים בדיוק במקום שלו, כל מה שהוא צריך לעשות יופיע ברשימה מסודרת וסדר היום חייב להיות מתוכנן מראש. זה נשמע מאד מקובע ומוזר, אבל אחרת הוא מתבלבל ולא יכול לתפקד. הראש שלו חייב סדר כלשהו כדי לחיות בצורה נורמלית, הוא לא מסוגל לראות כל כך הרבה בלגן בבת אחת. זה גם מה שמפריע לו ברעש והמולה שאנשים עושים. למרות כל הבלגן שהולך לו בראש כשהכל לא מסודר, ג'ייד מסתדר עם אותיות ואף עם מספרים. הלימודים באים לו בקלות יחסית, הוא לא צריך להתאמץ כל כך והציונים שלו גבוהים ומספקים אותו. עם המראה שלו וההצלחה שלו בטח אפשר לחשוב שהוא ממש חובב את הלימודים, אבל הוא לא. אפילו שונא ללמוד. זה לא כזה מעניין אותו, יש כל כך הרבה דברים מעניינים אחרים. הוא אוהב ספרים, בשבילו אלו מילים מעניינות באמת, והוא יכול לעשות מסעות בדמיון במשך שעות ארוכות. כל ספר בשבילו זו הרפתקה חדשה, וקל לא להזדהות עם הגיבורים, גם אם הם ממש מעצבנים אותו כשהם חסרי סדר, טאקט או נימוסים. הוא גם אוהב לטייל בטבע: לראות את העצים, לשמוע את ציוץ הציפורים וזרימת המים, ולשבת על הדשא הרך. תחביב נוסף שלו הוא להרכיב פאזלים או את הדברים האלו מעץ שמגיעים את חלקים ובונים אותן לגובה. הוא אוהב את זה, אבל לא היו לו הרבה הזדמנויות לעשות את זה. אימא שלו לא קנתה לו הרבה צעצועים אף אפעם.
רקע: לפני 14, אישה צעירה, בת 20 וקצת בשם ג'והאנה סמית'. ג'והאנה הייתה צעירה ומלאת תשוקה ולא הייתה לה עבודה קבועה. היא סיימה בקושי את התיכון, ומיד אחריו הלכה לעבוד במשרד מכירות. חודש אחרי זה פוטרה והלכה לעבוד במכירת נקנקיות וכן הלאה. הוריו לא היו עמידים במיוחד, ולא הייתה לה תמיכה כלכלית מהם. בלילות ג'והאנה הייתה יוצאת עם חברות וידידים שלה למועדונים וכך הייתה פורקת את היום הקשה שהיה עובר עליה. כל כספה היה מבוזבז על האלכוהול והמסיבות, כך שהיא חיה ברחוב. במועדונים היא הכירה כל מיני גברים, אבל הקשר שלהם היה מאד קצר וחוץ מפלרטוטים וסקס יבש לא היה שם כלום. עד שהיא פגשה את הבחור הכי מדהים שהיא ראתה, והוא היה כל כך מדהים כי הוא בעצם אל- האדס, אל השאול. מהרגע שעיניהם נפגשו הם ידעו שזה זה. הם התחילו בפלרטוטים, אבל זה עבר מהר מאד לתוך תא בשירותים ומכאן ההמשך ברור. ג'והאנה גילתה שהיא בהריון זמן קצר לאחר מכן, אבל היא לא ראתה יותר את הבחור המדהים. בהתחלה היא חיפשה אותו בכל המסיבות האפשריות ושאלה את כל האנשים, אבל אף אחד לא ידע על קיומו. בסוף היא נכנעה, והחליטה שהיא תדאג לילדים האלו בעצמה. היא הייתה שבורה ולא רצתה אף גבר חוץ ממנו. למרות הרצון העז שלה להתחיל לעבוד במשרה קבועה ולהשיג כסף כדי לטפל בתינוק, מצבה הנפשי הדרדר והיא נכנסה לדיכאון עמוק, הכל בגלל הפרידה הקשה מהבחור המקסים שפגשה. היא אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית ועד ללידה מצבה השתפר. ואז ג'ייד נולד. מן הסתם, זו ההתחלה של הסיפור שלו. הוא נולד בבריטניה, בלונדון, מספר דקות אחרי אחותו, רובי, מה שהופך אותן לתאום הקטן. הוא נולד עם שיער שחור משחור, אבל כולם הוקסמו מהעיניים הירוקות שלו. הוא בכה המון יחסית לאחותו, כאילו מאז הוא כבר התחיל להתלונן. רובי וג'ייד שהו בבית החולים למספר ימים, כיאה לתינוקות שרק נולדו ואין להם שום בעיות מיוחדות, ואז הם שוחררו להם. אבל הם שוחררו לשום מקום, לג'והאנה לא היה בית. היא הייתה במצב טוב אך לא הכי טוב. למרות זאת היא הייתה חייבת לקחת את עצמה בידיים ולהשיג כסף. היא גרה עם התינוקות חודשיים בבית של ההורים שלה, וזה היה כי הם ממש ממש ריחמו עליה. היא הלכה למסיבות וחיפשה בחור טוב שיהיה מוכן לעשות איתה סקס. היא מצאה סתם אחד שנראה עשיר במיוחד, פיתתה אותו לעשות את זה איתה, ואז גנבה לו את הארנק. הוא לא היה עשיר מאד כפי שהיא חשבה, אבל תוך יומיים היא גמרה לו את כרטיס האשראי. זה הספיק לה כדי לקנות דירת חדר, כמה רהיטים מיד שנייה וציוד לתינוקות. היא גם מצאה משרה קבועה כפקידה בבנק והתחיל לעבוד שם ברצינות, ככה שהילדות של ג'ייד ורובי לא הייתה מלאה בכסף, אבל היה להם את כל מה שהם צריכים כדי להתקיים. חוץ מהעובדה שהוא היה תינוק ממש מעצבן, הוא גם עשה הכל לאט. כל דבר הוא עשה אחרי אחותו, שעשתה הכל ממש מהר. זחל אחריה, הלך אחריה, התחיל לדבר אחריה. בתור תינוק זה לא הפריע לו, רק כשהוא גדל והיה לו קצת יותר מוח זה ממש הרגיז אותו. בתור היותר קטן הוא תמיד הרגיש צורך להראות שהוא יותר שווה מאחותו, שהוא יותר מוצלח ממנה. שנה עברה, וחגיגות יום הולדת גיל שנה שלהם היו נורמאליות למדי, טוב, בערך - אמא שלהם החליטה להיות קצת פחות הזויה מבדרך כלל וממש הביאה להם עוגה והכל, שבסוף מצאה את עצמה על הרצפה בזכות רובי ההיפראקטיבית. אבל הייתה חגיגה כל שהיא שם שאף אחד לא זוכר ממנה יותר מידי, אפילו לא האימא. רובי וג'ייד המשיכו לגדול, וג'ייד עדיין המשיך לעשות כל דבר אחרי אחותו. הוא למד ללכת אחרי הרבה זמן. בזמן שאחותו הלכה, קפצה ועשתה הרבה בלגן; הוא צלע על רגל אחת ונדפק בקירות וארונות. ג'ייד לא ראה טוב מאז שהוא נולד, אבל אף אחד לא איבחן את זה, כי בתור תינוק קטן הוא היה בסדר גמור. וזה היה נכון, הוא ראה לא טוב אבל ברמה סבירה, כזאת שבה הוא יכול להחזיק צעצועים ולאכול כמו שצריך. אך זה הדרדר עם הזמן, וכשהאם ראתה שהוא שוב ושוב הולך לתוך קירות ומתחיל להפיל דברים (היא הייתה חייבת לשים לב לזה, הוא בכה המון והכל נשבר). כך ג'ייד קיבל את המשקפיים הראשונות שלו, והתחיל לתפקד כמו בן אדם. הן היו סגורות לו על כל הראש, והוא הרגיש עוד יותר פחות מתקדם מאחותו. כשרובי וג'ייד כבר היו כמעט בני שלוש, אימא שלהם החליטה שזה הזמן להיפטר מהם. כלומר, לא באמת להפטר מהם, אבל לפחות להיפטר מהם לכמה זמן שאפשר ביום. אז מה היא עשתה? היא שלחה אותם למקום שישמור עליהם רוב שעות היום, כלומר, למעון. ג'ייד לבד ולדבר וללכת נורמלי, אבל במקביל התחיל להיות מאד מעצבן. הוא שנא את הבלגן בבית ותמיד נהג לסדר את הצעצועים שלהם כל פעם מחדש, וכך גם במעון. הוא היה מסדר וצועק על הילדים האחרים שהם מטומטמים ולא מסודרים. הילדים היו קטנים מדי כדי לדפוק לו את הראש בקיר, או להכות אותו עד זוב דם, אז הם פשוט התרחקו ממנו. אז נותר לו להסתובב רק את רובי, והיא דיברה אצתו והציקה לו וזה מה שהיא עשתה גם אחר הצהריים, כי לאימא שלהם לא היה זמן או סבלנות בשבילם. בגיל ארבע הם התחילו ללכת לגן. שום דבר לא השתנה יותר מדי בשביל ג'ייד, גם שם הילדים היו רועשים ומבולגנים בשבילו, א\ הוא נהג לצעוק עליהם ולהסתובב עם אחותו. הם נשארו בגן גם בשנה אחרי זה, באותו מצב. הילדים קצת גדלו ונהיו חכמים, אז הם למדו שלהחטיף מכות לג'ייד גורם לו לסתום את הפה שלו לכמה זמן. הוא מצדו היה סותם ובורח משם, הגננת הייתה אומרת להם שזה לא יפה להרביץ וככה הוא נהג. שנה לאחר מכן הם כבר התחילו ללכת לבית הספר. בית הספר היה פחות חופשי, ג'ייד ורובי נאלצו לשבת בכיתה ולהקשיב, מה שכמובן היה הרבה יותר קשה לרובי מג'ייד. ג'ייד פשוט חשב שכל מה שלומדים משעמם מאד והוא נהג לצייר במחברות שלו או ללחוש דברים לרובי. המורות מאד כעסו על הרעש והבלגן שרובי הייתה עושה בשיעור ומוציאות אותה החוצה, ואת ג'ייד זה מאד הרגיז, כי הוא בכל זאת אוהב אותה והוא ידע שהיא לא תוכל לשבת בשקט בתוך השיעמום הזה, ולרב הוא היה יוצא אחריה, להציק לו בחוץ. ככה שהרבה שיעורים ביסודי עברו עליהם בחוץ, כשרובי ממשיכה להשתגע והוא רוטן עליה. בחברת הילדים ג'ייד מאד לא הסתדר. הם היו רועשים, לא מסודרים והיו רצים מצד לצד אחרי כדורים ואחד אחרי השני. ג'ייד היה נוהג לשבת עם ספר בחוץ ולקרוא, נותן לרובי להתחרפן בצד. הוא היה צועק על הילדים הרועשים מהכיתה שלו לסתום את הפה, ואם הכדור היה מגיע אליו, הוא היה זורק אותו לאלפי עזאזלים. וזה היה ממש מעצבן את הילדים. הם היו כבר גדולים והיו להם יכולות הרבצה, אז הם היו מכים את ג'ייד. הוא הבין בשלב הזה שהוא צריך להחזיר להם או לפחות לגונן על עצמו, אבל הוא כוסית קטנה וחלשה שגם ככה לא רואה יותר מדי. כשהמשקפיים שלו נפלו תוך כדי המכות הוא היה יותר אבוד. הדבר היחיד שהציל אותו היא רובי, שבאה להרביץ לילדים האלו. זה מאד הביך את ג'ייד שאחותו מגנה עליו, אבל בלעדיה הוא היה אבוד והוא ידע את זה. בבית ג'ייד היה מטיף לרובי הרבה מוסר על סדר, ארגון וניקיון, כי היה לו הרבה יותר יידע על זה. הוא היה מכין את שיעורי הבית בכל זאת, אבל בזריזות, כי זה לא באמת היה מעניין. הוא בעיקר קרא ספרים שהוא השאיל מספריית בית הספר, וניסה ללמד את רובי הליכות ונימוסים. ככל שהם גדלו, הילדים בכיתה של ג'ייד קיבלו יותר שכל, והם היו משתדלים להרביץ לג'ייד כשרובי לא נמצאת לידו. זה היה מאד קדה מאחר והם רוב הזמן היו יחד, אבל אפשרי. ג'ייד היה הולך לשני מקומות לבדו: לספרייה (כי רובי רועשת מדי לשם) ולשירותים (יש צורך להסביר? למרות שהוא כוסית וזה). הבנים היו מרביצים לו בשירותים: דוחפים אותו לתוך האסלות, מגלגלים אותו בנייר טואלט ועוד כל מיני רעיונות יצירתיים. כשהוא היה הולך לספרייה הם היו אורבים לו בחוץ וגוררים אותו להרביץ אותו מאחורי הבניין. אלו היו מהדברים שהוא לא היה מספר אפילו לרובי, זה הביך אותו מדי. הרי היא גם ככה הייתה מגנה עליו כשהיא הייתה רואה שמרביצים לו, אז אין צורך גם לגרור אותה לשומר ראש כדי שתשמור עליו מהדברים העוד יותר מביכים שהילדים האלו עושים לו. הוא המשיך להתגרות להם ולהעיר להם בכיתה, במיוחד כשהוא נבחר למועצת התלמידים (ע"י המורה, אף תלמיד לא רצה אותו שם). הוא אהב לראות את הפרצופים הכועסים שלהם והחוסר ברירה שלהם להסכים אתו. למרות שהוא ידע שהם הולכים לפרק אותו אחר כך. אבל זה היה בא ממילא, הוא העדיף לנקום איפה שהוא היה יכול. במועצת התלמידים הילדים לא ממש חיבבו אותו, אבל הרבה פחות מבני כיתתו. במועצה היו חייבים להקשיב לזיבולי השכל שלו ולהבטיח לו שיעשו משהו בנידון. כך הכל היה עד שהתאומים היו בני עשר, עד יום אחד בסתיו שבו השניים חזרו מבית הספר. ג'ייד היה כועס במיוחד, הילדים החוצפנים האלו זרקו אותו לתוך החול בחצר. רובי הייתה קופצנית במיוחד. אבל שום דבר לא הכין אותם למפלצת שחיכתה להם מעבר לפינה. היא קפצה עליהם, והם ישר התרחקו. ג'ייד ניסה לסלק אותה עם דיבורים, אבל זה כשל ביותר. רובי לעומתו פחות או יותר ניסתה לחסל אותה. היא זרקה עליה כל דבר שבא ליד, כולל התיק בית ספר שלה וכולל הפח שהיה לידם ואפילו את המנורה של הרחוב היא ניסתה להוציא, אבל מן הסתם זה רק האט את המפלצת ולא חיסל אותה. לא ממש היה לה מה לעשות או איך לעשות, אבל איך שהוא, בסופו של דבר, הם ניצלו. הגיעו לשם חצויים וחיסלו את המפלצת בשביל רובי שהייתה עסוקה בלהתחרפן ולנסות להרוג את המפלצת בדרכים שלא ממש יעבדו, ואת ג'ייד שהיה עדיין עסוק בלנסות לזבל למפלצת את השכל ולהפוך אותה למפלצת משכילה שקוראת ספרים. אחרי החיסול שני החצויים האלה אמרו זה שהם צריכים לבוא איתם עכשיו. אז הם באו, לא הייתה להם ברירה או משהו טוב יותר לעשות. המסע היה ארוך מאד, והחצויים לא טרחו לומר את השם שלהם (כנראה שהם נפלו על כמה לא נחמדים במיוחד) אבל בסופו של דבר אחרי המון זמן, הם הגיעו מלונדון לאמריקה. למזלם, ידעו עליהם, אז היו שם בזמן כדי להציל אותם. במחנה החצויים קיבלו הודעה על זה שיהיו שני חצויים שהם יצטרכו כנראה להציל מאד בקרוב, ככה שידעו להגיע אליהם. בכל מקרה, את המסע אל אמריקה הם עברו באמצעים קסומים ועדיין בלי יותר מידי הסברים, ובסופו של דבר, אחרי הרבה יותר מידי שעות שבהן השמש הספיקה כבר לשקוע ולעלות, ורובי הספיקה להירדם ולהתעורר ולהיות רועשת וקרצייה, וג'ייד לא הצליח לישון כי היא הרשיעה לו מדי והעירה אותו בפעם היחידה שהוא הצליח. שם חיכו להם...כולם, בערך. כולם ידעו שהם אמורים להגיע. הם פגשו את כירון, שלקח אותם איתו והסביר להם הכל. הוא הסביר להם שהם קיבלו הודעה מהאדס בכבודו ובעצמו, אבל כמובן רק אחרי שהוא הסביר להם מה הם ומי הם. רובי קיבלה את זה דיי בסדר. ג'ייד לעומתה נכנס להתקף חרדה לא כל כך נחמד. הוא קרא סיפורים על המיתולוגיה והיה לו קשה להאמין שהכל באמת אמתי. הוא לא ידע לאן הם הולכים, איפה הם ימשיכו לחיות ואם בבית החדש שלהם יהיה אנשים שיעשו לו בלגן רציני בראש. הוא ממש דאג והיה מבולבל, הוא היה לחוץ כמו שבחיים שלו הוא לא היה. הכניסו אותם לביתן האדס, ומכאן התחילו החיים שלהם במחנה החצויים. הם נמצאים במחנה כבר ארבע שנים, ואומנם הם לא הבן אדם הראשון שישלחו למסעות חצויים, אבל יצא להם לצאת כבר פעם אחת, ככה שהם כן גילו פחות או יותר את הכוחות שלהם - במקרה של ג'ייד לזמן צבאות של שלדים. בהתחלה ג'ייד ממש לא הסתדר עם הכוח והמחנה. תנאי הפנימייה לא התאימו לו במיוחד, הוא שנא שכולם ביחד כל כך הרבה זמן ורוב היום. הביתן שלהם היה המקום היחיד בו הוא היה יכול להירגע ולבהות בסדר המושלם שלו. ג'ייד עדיין היה מעצבן והעיר לשאר הנערים במחנה יותר מהרגיל, מפני שהיה לו יותר זמן להיות איתם. אף אחד לא אהב אותו במיוחד, אבל היו להם דברים יותר חשובים מלהרביץ לו רוב הזמן. היו כמה שהכניסו לו מכות מדי פעם, כשהוא היה ממש מעצבן. אבל ג'ייד התחיל להתרגל לעניין הלחימה והחיים בסכנה מתמדת. בהתחלה הוא לא ידע מה הכוח שלו, והוא למד להשתמש בכל כלי אפשרי. בסוף הוא בחר לעצמו כלי נשק- חרב מארד שמימי עם תחתית החזקה מברזל. קצת כבדה, אבל עושה את העבודה בצורה מעולה. מתקפלת לצורת עט. ג'ייד סוחב את העט אתו בכיס לכל מקום. כשהוא נכנס לחנה היה לו זמן לחשוב על כל מה שהילדים עשו לו בעברו. והוא רצה לנקום, ממש קצת. או הרבה. הרבה מאד. כשהוא גילה את הכוח שלו הוא סוף סוף יגע מי הוא. השלדים הם הצבא האמתי שלו, החברים שלא ישפטו אותו לעולם. יחד הם חזקים יותר ויכולים לעשות כל דבר. ג'ייד חושב יום אחד להתנקש בכל מי שפגע בו, אבל בינתיים שומר את זה לעצמו.
כוחות: זימון צבאות שלדים.
נשק\ציוד: חרב מארד שמימי עם תחתית החזקה מברזל. קצת כבדה, אבל עושה את העבודה בצורה מעולה. מתקפלת לצורת עט.
הערות: סיימתי

בוטלוש

שם + כינוי: מאיה, Mackenzie Foy
שם הדמות: אליס צ'ייסר (Alice Chaser)
גיל: 14
מין\מגדר, נטייה מינית: נקבה
הורה אלוהי: זאוס
מראה: כשמסתכלים על אליס, הדבר הראשון שאתה קולט שמוזר בה זה העיניים. כן, העיניים, הפרט הקטן הזה בפנים, שבחלק מהפעמים אתה אפילו לא זוכר את הצבע שלהם אצל חברים שלך. אבל אצל אליס העיניים זה הדבר הכי בולט - יש לה עיניים... שונות. אליס טוענת שהצבע שלהן הוא כחול נוטה לסגול, אבל הרבה אנשים שמסתכלים עליה פשוט רואים ילדה עם עיניים סגולות. העיניים שלה בצבע סגול כהה, עמוק ויפיפה. היא חושבת שזה מוזר, אבל החניכים במחנה החצויים חשבו שזה יפה ומגניב.
אחרי העיניים המוזרות, בא הגובה. יחסית לגילה, אליס נמוכה - מטר חמישים בסך הכל. אז במבט שני, היא ילדה נמוכה עם עיניים סגולות.
מסביב לעיניה יש קבוצת ריסים ארוכים, בהירים וצמודים, שבקושי נראים על רקע עורה החיוור.
השער של אליס די רגיל - הוא בצבע חום-שוקולד, אבל יותר לכיוון השוקולד החלב מאשר המריר, והוא גזור בתספורת לא אחידה בעזרת מספריים. הוא חלק, עבה ודי משעמם, אבל אליס בכל זאת אוהבת אותו. לרוב היא אוספת אותו לקוקו גבוה בגומיה לבנה רפויה, שתוך כמה שעות מתפרק ושערה מתפזר ועף לה אל העיניים בכל רגע פנוי. מאחר וידעה לעשות כמה וכמה תסרוקות יפות, בכל טקס של הפנימייה היא עשתה לכל 30 הבנות שם צמה סינית הדוקה, וגם לה, בין היתר - דבר שלא כל כך הצליח בשערה החום המבולגן והמחוספס, לעומת שערן השחור והחלק כמשי של רוב בנות הפנימייה.
השפתיים שלה ארוכות ודקות, והיא נוהגת לנשוך אותן לעיתים קרובות, עד שהן הופכות לבנות. אין לזה ממש סיבה, כי כששאלו אותה למה היא עושה את זה כל הזמן היא פשוט משכה בכתפייה והלכה משם. כשהיא לא נושכת אותן, ניתן לראות שצבען ורוד-בהיר-חולני - לא צבע האהוב על רוב האנשים. לעיתים רחוקות, לארועים מאוד מיוחדים, היא שמה ליפסטיק בצבע ורוד-פטל, שבולט מאוד על עורה.
הפנים שלה קטנות וצרות, אפילו ביחס לגופה הקטן, עצמות לחייה בולטות מרוב חוסר במזון, והסנטר שלה קטן אבל מחודד. יש לה גומות חן בלחיים.
העור שלה בהיר מאוד - כמעט לבן - אבל במחנה החצויים קיבל גוון צהבהב שכזה. רובו חלק, אבל מהקרבות האחרונים נוספו כבר שתי צלקות - אחת לאורך יד ימין, שעוד בולטת על עורה, ואחת בצורה משולשת על המצח שלה, שדהתה עד כדי כך שכמעט ולא ראו אותה. מאז ומתמיד היה מקועקע על היד השמאלית שלה ברק, ומאז ומתמיד, או לפחות עד שהגיעה למחנה החצויים, היא תהתה מה הוא. כשהגיעה לפנימייה המנהלת שם ניסתה להוריד לה את הקעקוע והתחשמלה. מאז אותו יום, שהיה היום הראשון שלה בפנימייה, כמעט אף אחת מהבנות לא התקרבה אליה, והכל היה בגלל הקעקוע שאותו אליס כינתה 'מטופש' באותו הזמן, לפני שהבינה שזה סמלו של אביה שמוטבע לה על היד. האף שלה בגודל בינוני למדי, ולא בולט במיוחד בפניה הקטנות, ויש עליו פצעון קטן בצד.
מאחר ואליס גרה בפנימייה לבנות, לא היו לה הרבה סגנוני לבוש:
לטקסים בבית הספר היא הייתה צריכה ללבוש חולצה לבנה ארוכה, ומעליה שמלה שחורה עם כתפיות עבות יחסית, ועניבה כחולה. מזעזע, לדעת אליס.
אבל טקסים לא היו כל יום, ולכל יום רגיל היא הייתה צריכה ללבוש חולצה כחולה ארוכה וחסרת-צבע, כופיה לבנה עם שרוולים עבים מעליה, וחצאית ארוכה משובצת, בצבעי ורוד-שחור. אליס טענה שהתלבושת הזו מזעזעת אפילו יותר.
כשהגיעה למחנה החצויים, כבר לא הייתה חייבת ללבוש את התלבושות המזעזעות של הפנימייה, והתחילה ללבוש דברים קצת אחרים. לרוב היא לבשה סתם ג'ינס משופשף וחולצת טי שחורה עם סמל ענק של ברק, או, בפעמים אחרות - את החולצה הכתומה של מחנה החצויים.
אופי: אליס היא לא הילדה הכי טובה בהכל, אבל חלק מזה נובע מהעובדה שהיא גם לא הייתה ממש להוטה לבלוט - היא העדיפה להישאר לבד בפינה הקטנה שלה בצד, כמעט בלי התייחסות מהבנות האחרות. היא לא הייתה הכי מצחיקה, בבפירוש לא הייתה הכי יפה, היא לא הייתה כי חכמה (למרות שזה היה כי ניסתה שלהיות בינונית בלימודים, למרות שיכלה להתקדם יותר), היא לא הייתה הכי בכלום, למרות שהיו לה הרבה תכונות מוצלחות יותר מהבנות האחרות. היא הייתה יכולה להיחשב לילדה הכי נחמדה, אבל אף אחד לא התייחס לילדה הקטנה שבפינה, ובוודאי לא רצה להכיר אותה ולדעת על תכונותיה הטובות, מחשש שהיא תחשמל אותו, ולפעמים רק בגלל שהיא הייתה קטנה וגם מכוערת, לדעת הבנות האחרות.
במחנה החצויים הדבר היה אותו הדבר בהתחלה - סתם חצויה שקטה ובודדה שמגיעה למחנה ונזרקת הישר לביתן הרמס עוד לפני שיכולה להסתכל קצת סביב. רק בלילה, כשתעוררה לפתע בתחושה מוזרה והלכה לאמבטיה הקטנה, הסתכלה במראה וצרחה כשראתה ברק מעל ראשה - רק אז ביתן הרמס כולו התעורר, תפס אותה ורץ איתה אל כירון, הקאנטור ה'מוזר' לדעת אליס, שמנהל את הפעילויות במחנה החצויים. רק אז כולם הבינו שהיא בת זאוס - אל השמיים, מטיל הברק והרעם ושליט האולימפוס - וייחסו לה כבוד רב יותר. אבל אליס לא רצתה את כל התהילה שהם ייחסו לה בגלל היותה בת זאוס - היא רצתה שיאהבו אותה בגלל מי שהיא, ויהיו חברים שלה בגלל מי שהיא, ולא בגלל שהם חושבים שאם הם לא יהיו חברים שלה, אבא שלה, זאוס, יפצפץ אותם לחתיכות. אז היא חזרה לאותו מצב גם במחנה החצויים - ילדה קטנה לבד בפינה, רק הפעם מתחת לפסל המלחיץ של זאוס בביתן שלה. ומכאן אנחנו מגיעים לביתן של זאוס, אותו אליס לא חיבבה במיוחד. או שהיא פשוט לא חיבבה את זאוס עצמו. זה לא שהיה לה משהו נגד אביה, אבל הוא נטש אותה ואת אמה כשרק נולדה, הניח לאמה של אליס, אניה, למות כשאליס הייתה רק עוד ילדה קטנה, בודדה ומפוחדת בת 8, הניח לאליס להיזרק לפנימייה נוראית ואז להיגרר למחנה החצויים ולהישלח מיד לביתן הרמס כשהיא לא יודעת דבר. וגם אחרי 3 שנים במחנה החצויים, 3 שנים בהם הייתה מודעת לכך שאביה הוא שליט האולימפוס - גם אחרי זה היא אף פעם לא זכתה לפגוש אותו. ולכן היא כעסה. וכשאליס כעסה, המצב לא נגמר בטוב. בפעם האחרונה שהיא התעצבנה על משהו... טוב, זה גרם לכמה הפצצות ברקים ביער וכמה צרחות של חניכים צעירים.
אבל בין היתר, אליס רגשנית. גם אם היא לא מראה את רגשותיה כלפי חוץ, חוץ מלכעוס, היא יודעת גם לבכות בצורה מעוררת רחמים. בפעם האחרונה שהיא בכתה - ילדה בת 8 שצורחת, בוכה ובועטת כשהמשטרה מספרת לה שאמא שלה כבר אינה בחיים. בעיקרון הם היו צריכים לשלוח אותה למוסד סגור, אבל הם כל כך ריחמו עליה, והיא נראתה להם כל כך מתוקה עם עינייה הסגולות הגדולות ועורה הבהיר, שהם פשוט שלחו אותה לפנימייה לבנות בלבד, ושם היא גדלה, בעצב, כל יום מתאבלת על מותה של אמה, ולא בוכה יותר לעולם - כאילו מפחדת שיקרה אותו הדבר.
רקע: הכל התחיל עוד לפני שאליס נולדה - כשקתרין צ'ייסר הייתה בת 22. אישה צעירה ולא ממש עשירה, שאיכשהו הצליחה לחסוך מספיק כסף - הם המון-המון עזרה ותרומות - ללמוד באוניברסיטת פרינסטון שבניו ג'רזי, ששכר הלימוד שלה עומד על 14,741 $, פחות או יותר.
היא התחילה את לימודיה באוניברסיטה בשנת 2001 - כשנה לפני שאליס נולדה. יום אחד באוניברסיטה היא פגשה את... זאוס. כן, זאוס, אל השמיים, מטיל הברק והרעם וגם שליט האולימפוס. איך זה קרה? טוב, הדבר לא היה בדיוק ידוע וזה היה גם מקרה נדיר במיוחד, אבל קתרין שמחה מאוד שזכתה בתשומת לבו של זאוס, ועוד יותר כשסיפר לה את סיפור החצויים והיוונים, וסיפר לה שהוא אכן זאוס.
הם היו מאוהבים. יום אחד, במהלך כמה מפגשים, נולדה אליס. תינוקת קטנה עם עור ורדרד ורך, עיניים סגלגלות מוזרות, בוהקות, וקצת שער חום בהיר, שכבר אז ניתן היה לראות שהוא ומבולגן.
זאוס עזב מיד אחרי הלידה באומרו לקתרין שעליו לעזוב - הוא לא יכול להישאר בזמן גידול הילדה, וגם אסור לקתרין לספר לילדה על האלים היוונים - היא תגלה את זה בעצמה בבוא הזמן. אבל לפני שעזב, ביקש מקתרין בקשה אחרונה - הוא ביקש ממנה שיקראו לתינוקת אליס (Alice), כי הילדה נראתה לו... אצילית למדי. ולהיות בתו של זאוס... הילדה היא בת מלוכה אצילית. אליס.
אליס נולדה ב-24.2.2002, בעיר טרנטון, בירת ניו ג'רזי שבארצות הברית. אמה נהגה לומר שאביה נעלם לאחר הלידה, וקיימה את הבטחתה לזאוס בכך שלא סיפרה לה על האלים היוונים.
בתור תינוקת, אליס הייתה מאוד... רועשת. אבל ממש. היא אהבה לדבר וקלטה כל מילה שאמה או אנשים אחרים אמרו. היא הייתה מלאת שמחת חיים, וכל הזמן רצה ממקום למקום, בדרך לוקחת כל דבר שהיא רואה, בוחנת אותו, ואם היא לא רואה אותו כחפץ שימושי - זורקת אותו. אמה, קתרין, נאלצה להחליף הרבה דברים מזכוכית ביבתם הקטן, לפלסטיק או עץ, כדי שבתה לא תנפץ אותם.
ימי ההולדת שלה תמיד היו קטנים, בשל מחסור בכסף, אבל אליס בכל זאת אהבה אותם - היא ואמא שלה ישבו על יד שולחן העץ המתנדנד שבסלון, והם שרו כמה שירים ושיחקו קצת עם הבלונים, מעיפות אותם מצד לצד. אחר כך אליס קיבלה עוגת שוקולד קטנה ולא סימטרית, שלא תמיד יצאה הכי טעימה בעולם אבל עדיין.... יותר טוב מכלום. אחר כך אליס קיבלה מתנה קטנה - בדרך כלל תיק חדש לגן או לבית הספר, או במקרה אחר מעיל זול בגלל הגשם בניו ג'רזי - ואליס תמיד שמרה את המתנות גם לאחר שעבר לא הייתה זקוקה להן.
גם כשכבר הייתה בת שנה, היא לא הלכה לפעוטון, אלא העדיפה להישאר עם אמה בבית, למרות שקתרין עבדה, כך יצא שמשמונה בבוקר ועד שתיים בצהריים הייתה לאליס מטפלת, ואחר כך אמה חזרה והמטפלת - ששמה היה טיה טפיד - חזרה לביתה וסיימה את עבודתה להיום, משאירה את אליס וקתרין לבדן.
בגיל 4 היא התחילה ללכת לגן, דבר שהקל מאוד על קתרין, מאחר ולא הייתה צריכה לשלם לטיה (למרות שעדיין שילמה על הגן, אבל פחות מלמטפלת), וגם אליס נשארה בגן עד ארבע וחצי, מה שנתן לאמה יותר זמן לעבוד. בגן היא קיוותה לבוא ולמצוא לעצמה חברים, אבל כשהילדה בת ה-4 עם העור הלבן ועיניים הסגולות נכנסה לגן, כל הילדים נרתעו ממנה - לא מוכנים להתקרב לילדה המוזרה. למרות שקתרין ניסתה לעודד את אליס, זה בערך היה הרגע שאליס הפכה יותר שקטה. בגן היא שיחקה לבדה, בונה ומפילה מגדלים מקוביות להנאתה.
בגיל שבע היא עלתה לכיתה A, בתקווה למצוא שם חברות חדשות. היא נכנסה לכיתה, אבל גילתה, לצערה, שכולם - כולל המורה - כבר היו בכיתה. המורה נעצה בה מבט זועם, בבירור לא מרוצה מאיחורה.
"זה היום הראשון, אז אסלח לך, מיס..." אליס זכרה היטב את מילותיה הראשונות של המורה שלה.
"צ'ייסר. אליס צ'ייסר." באותה תקופה אליס פחדה מהמורה. היום זה כבר הדבר האחרון שידאיג אותה בחייה המסוכנים.
"ובכן, מיס צ'ייסר - שבי בבקשה ליד מיס זרילדק." וככה אליס הכירה אותה - את אשליי זרילדק. לאשליי היה עור כהה ועיניים חומות מכווצות, וגם היא לא הייתה ממש מקובלת בחברה, מה שגרם לה ולאליס להתחבר כמעט מיד. שתיהן היו המוזרות שבפינה.
חוץ מזה, אליס שנאה את הלימודים, שנאה את השיעורים, ושנאה מאוד את המורות. בגלל היותה חצויה הייתה לה דיסלקציה, והיא הייתה קשה אפילו ביחס לחצוייה. כמעט ואף פעם לא הצליחה לענות נכון, חוץ מבחשבון, ששם הייתה יחסית בסדר. התלמידים צחקו עליה, המורות נזפו בה, ואפילו אשליי - שהייתה התלמידה הגרועה בשכבה - עקפה אותה בכמה וכמה מקצועות. אז את כיתה A היא לא סיימה עם ציונים ממש טובים, אבל אמה הבינה את כל עניין החצויים והדסלקציה ולא כעסה עליה, אז אליס הייתה די בסדר עם זה.
התחילה כיתה B. אליס השתפרה קצת גם באנגלית והצליחה לקרוא, אבל עדיין התקדמה הרבה יותר לאט משאר כיתתה.
אז עד גיל 8, אליס הייתה בטוחה שחייה כמעט ומושלמים - הייתה לה אמא נהדרת ואוהבת שדאגה לה, היא למדה היטב בבית הספר וגם הייתה שם חברה אחת בשם אשליי זרילדק. כן, לא היה לה אבא (או לפחות כך חשבה), ולא היו לה חברות רבות בבית הספר, אבל האהבה של אמה ושל חברתה היחידה פיצו על הכל.
אבל בגיל 8 כל חייה של אליס התנפצו לרסיסים. זאת הייתה חופשת חג המולד. אמה אמרה לה שהיא רק יוצאת לזרוק את הפח ומיד חוזרת. אז אליס ישבה על השטיח הקטן ליד דלת הכניסה, וחיכתה. וחיכתה. וחיכתה. חמש דקות עברו. עשר. שלושים. חמישים. רק לאחר שעה שלמה שבה אליס ישבה מול הדלת והמתינה בסבלנות לאמה שלא חזרה - רק אז עייניה של הילדה התרחבו בפחד והיא התחילה לבכות. לבכות ולצרוח שהיא רוצה את אמא שלה בחזרה. וכך הגיעה המשטרה. השוטרים ריחמו על הילדה ובניגוד לפקודותיהם, לקחו אותה לפנימייה לבנות בלבד.

אמנם אליס לא ידעה זאת, אבל אמה... יותר מסתם נעלמה. קתרין צ'ייסר נרצחה.
זה קרה ב-25.12, בשנת 2010 - כמעט 2011. קתרין צ'ייסר יצאה מהבחת בחיוך ולקחה את הפח, באומרה לבתה, "אני רק יוצאת לזרוק אותו וכבר חוזרת. בסדר, מתוקה?"
אליס הנהנה והתיישבה מול הדלת לחכות לאמה.
הפח היה במרחק של כמה מטרים מביתם, בסמטה צרה וחשוכה. קתרין הלכה לשם, מזמרת לעצמה מנגינה עליזה ברוח החג. היא הגיעה לפח וזרקה את השקית השחורה לתוכו, והחלה ללכת חזרה אל ביתה, אבל מישהו תפס בה. בחוזקה מאחורה ומנע ממנה לזוז. היא צרחה, אבל לא נראה שמישהו שמע אותה. במקום לקבל עזרה, כל מה שקיבלה היו שיניים חדות בעורה. היא צרחה שוב, אבל הכל החשיך, והיא נפלה לאחור, המוות סוחף אותה.
אלה היו מפלצות שהרגו אותה. המפלצות החלו לתקוף, אבל קתרין הייתה זו ששילמה את המחיר.

מגיל 8 אליס גדלה בפנימייה ולמדה שם. כיתה B עברה עליה הכי קשה, מאחר והייתה זו השנה הראשונה שלמדה בפנימייה, וגם כי נכנסה באמצע השנה, והתקשתה לקלוט הכל. הבנות שם היו מגונדרות ומפונקות וניסו להכשיל אותה בכל רגע אפשרי. ביניהם הייתה אחת בשם לוסינדה רמבל, אותה אליס שנאה יותר מכל. לוסינדה הייתה ילדה עשירה בעלת שער שחור ארוך, חלק, ועיניים באותו הצבע, בעוד עורה היה בהיר לחלוטין - כמעט לבן - וחלק כשיש. היא הייתה 'מלכת הפנימייה', ובכללי - זו ששלטה על הכל. כל הבנות בפנימייה - חוץ מאליס, כמובן - היו שפוטות שלה. והיא שנאה את אליס. מאוד. אז כל השנה הראשונה עברה עליה בצורה מאוד לא נעימה - כולה עברה עליה בתעלולים, הצקות והשמצות מצד הבנות האחרות. פעם אחת, למשל, באמצע שיעור חשבון, המורה ביקשה להעתיק משהו מהלוח, ולאליס לא היה עט. 'הנה, קחי', אמרה לה באותו הזמן לוסינדה, זורקת לה עט. אליס פתחה את העט ו... בזזז. הכפתור היה מחשמל. אליס - שבאותה תקופה הייתה רק בת 8 וחצי - רצה מהכיתה בבכי, משאירה את כל הבנות שם, צוחקות עליה. וזה היה רק תעלול בודד מכל אלה שארגנה לה לוסינדה במהלך השנה.
השנה הראשונה שלה נגמרה, ואליס רק רצתה לברוח מהמקום הנורא הזה שאמור להיות הבית שלה. אבל היא הייתה אז בת 9 ופחדה מדי. בשנה השנייה שלה, בכיתה C, התחלפה מנהלת הפנימייה - שהייתה נוראית במיוחד - למנהלת נוראית עוד יותר, אם זה אפשרי. המנהלת החדשה - שדרשה שיקראו לה גברת אורסייד - בדקה כל תלמידה שלה בדקדקנות ברגע שהגיעה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה את הקעקוע של אליס. היה לה קעקוע שחור בצורת ברק, ומאז ומתמיד אליס חיבבה אותו, אם כי תהתה מהו. קעקועים היו אסורים בפנימייה, אבל הקעקוע היה לאליס מאז שנולדה, ואמה נהגה לומר כי זו מתנה מאביה. גברת ארסייד לא ראתה בעין יפה את הקעקוע של אליס, וניסתה להסירו. היא פשוט התחשמלה, והחלה לצרוח ולקלל. כלומר, גברת ארסייד התחשמלה מניסיונה להוריד את הקעקוע,הסמל לאביה של אליס. רק כמה שנים אחר כך, כשגילתה שהיא חצויה, אליס הבינה שזה היה בגלל שאביה הוא זאוס, אבל עד אז... היא פשוט שמחה. מאז אף ילדה בפנימייה - אפילו לא לוסינדה רמבל - לא התקרבה אל אליס או הציקה לה. אף אחת.
לפחות זה נתן לאליס קצת מרווח לנשימה, וקצת זמן לשבת בצד ולנסות להבין את החומר המסובך שלמדו בפנימייה.
חלפו השנים. היא סיימה את כיתה C, וגם את D. שתיהן עברו עליה די בשקט ועם ציונים שהיו קצת מתחת לממוצא, ואליס הייתה איכשהו מרוצה מזה. היא בדיוק התחילה את כיתה E כשהתחילו לתקוף המפלצות. אולי זה מאוחר יחסית לחצויים אחרים, אולי לא - אבל אף אחד לא היה מרוצה מזה. יותר נכון, כולם פחדו מזה, למרות שאליס נשארה די שפויה.
זה קרה באחד משיעורי היסטוריה הראשונים בכיתה E. היה זה מורה חדש, והוא נראה מאיים עם הקרחת החלקה שלו, הקמטים העמוקים במצח והעיניים השחורות כלילה.
המורה רחרח את האוויר כבר בתחילת השיעור, בלי שום סיבה נראית לעין, ואחר כך בהה כמה שניות באוויר, ואז הוא ביקש מאליס להקריא משהו מהלוח. כל האותיות התחילו להסתובב בראשה של אליס, לשנות צורה, והיא החלה לגמגם חצי ביוונית חצי באנגלית. אף אחד לא בדיוק הבין מה היא עושה, עד שהמורה שלהם להיסטוריה הצמיח טפרים וכנפיים, ואף אחד לא יכל כבר לחשוב - רק לרוץ ולצרוח. כולם ברחו מהכיתה. אליס, לשם שינוי, גיחכה ורק מעדה קצת לאחור. המורה/מפלצת צווח להתקרב לעברה, ואז אליס עשתה את הדבר הראשון שעלה בדעתה (או יותר נכון השלישי - הראשון היה לברוח והשני לצרוח) - ניפצה את קופסאת הזכוכית שניצבה על המדף ושלפה משם חרב זהובה וכבדה, שבטח נלחמו בה רק... טוב, לפני הרבה זמן. אליס הרימה את החרב והסתערה על המפלץ - כן, לא רעיון חכם במיוחד. המפלץ המוזר תפס בה בטפריו והעיף אותה מעלה, אז אליס פשוט שיספה בעיוורון, מנסה לא לערוף לעצמה את הראש. ואז הכל הפסיק. לרגע אחד אליס חשבה שהיא הביסה את המפלץ, עד שהתחילה ליפול אל עבר הרצפה הקרה. אז, לפחות, היא הרשתה לעצמה לצרוח. את הדבר שקרה אחר כך אליס אכן כינתה 'מוזר'. טוב, זה היה אולי היום הכי מוזר בחיים שלה, אבל לא כל יום מרחפים באוויר מטר וחצי מעל הרצפה. היא דחפה ברגליה למטה, והתחילה לרדת קצת, באיטיות. למטה חיכו לה נער ונערה, בערך בגיל 14-15 - שניהם בחרבות שלופות, מנגבים זעה ממצחם. אז הם היו אלה שהרגו את המפלץ.
השניים האלה - ששמם ליאה קיילר ופיטר מאל - שניהם ילידי הרמס - היו גם אלו שהביאו אותה למחנה.
למען האמת, אליס קיבלה יחסית בשלווה את כל העניין של חצויים ומפלצות - כמעט כאילו זה העולם הטבעי שלה. אבל הסיור שלה היה מאולץ. מבט קצר במחנה והיא נזרקה הישר לביתן הרמס. איזשהו נער הראה לה שק שינה קטן ואמר לה ששם היא ישנה, וזהו. אליס נכנסה הישר לשק השינה, עצובה, התכרבלה שם ונרדמה. בלילה היא קמה בתחושה מוזרה שיש לה משהו על הראש, הלכה למראה הקטנה הקרובה, ואז היא צרחה בבהלה. ברק כחול מחשמל הופיע מעל ראשה, והיא צרחה בחרדה, מעירה את כל הביתן. החניכים הגיעו אליה וצפו בה בדהמה לרגע, ואז הסירו את מבטם ממנה, תפסו בזרועותיה וגררו אותה החוצה. בחוץ היה סוס שאיש ישב עליו, שניהם עם הגב לחניכים.
"כירון!" קרא מישהו, ואליס שיערה שזה שמו של האיש.
'כירון' הסתובב, ואליס ראתה, לתדהמתה, שהאיש לא יושב על הסוס, האיש הוא הסוס. כאילו, חצי מהסוס. קנטאורים, כך קראו ליצורים אלו.
כירון הסתכל עליה לרגע, המום. "ובכן..." מצחו התקמט. "תגידו שלום לאליס צ'ייסר, בתו של זאוס!"
עכשיו היו מחיאות כפיים. אבל חזקות. ושריקות. וצעקות. אבל האמת שאליס לא ממש הייתה מרוצה מזה. בכללי, היא לא אהבה שמכבדים אנשים רק בגלל המעמד שלהם, וזה מה שקרה לה עכשיו. אז כאן היא העדיפה להישאר לבדה.
כך חלפו להן השנים במחנה החצויים. היא כבר הייתה שם 3 שנים, והפכה לאחת מהיותר וותיקות במחנה, ואחת הבודדות שמעולה בחץ וקשת.

אליס יצאה למסע חיפושים אחד בלבד (בשנתה השנייה במחנה), בעקבות נבואה, מן הסתם. היא הלכה כך:
למציאת קלשונו האבוד של האל,
יצא למסע בנו,
וגם בת האויב.
דרומה יצאו בליווי חצוי נוסף,
אל המוות חלקם יצנחו,
והשאר סבוכים באהבה ימצאו.
רק לאחר המסע הארוך הם הצליחו לפרש את הנבואה, כתמיד.
למציאת קלשונו האבוד של האל - הקלשון של פוסידון, מל הסתם.
יצא למסע בנו - ג'ון קולמנדר, בן פוסידון.
וגם בת האויב - למעשה, מדובר באויב של פוסידון - זאוס, וכך יצאה שאליס יצאה למסע.
דרומה יצאו בליווי חצוי נוסף - לבסוף החצוי היה לאונרדו מקנד, בן הפייסטוס, חיחד השלושה יצאו לכיוון דרום.
אל המוות חלקם יצנחו - בביקור לא נעים בשאול, לאונרדו מקנד מפל לטרטרוס ולא חזר.
והשאר סבוכים באהבה ימצאו - ג'ון ואליס פגשו באפרודיטה - או יותר נכון בגרסה הרומית שלה, ונוס - וזו כלאה אותם בכלא שעשוי מאהבה, מאחר ו-ונוס פחות נחמדה מאפרודיטה.
המסע לא היה נעים - לפחות לא מבחינת אליס - והיא לא ממש רצתה לצאת למסע נוסף.
הוא התחיל בזה שהיא, ג'ון ולאונרדו יצאו דרומה בעקבות הנבואה, וגילו שהקלשון אצל איזשהו בן פוסידון בשם טריטון. היה הכי הגיוני שג'ון ילך לדבר איתו, אבל ג'ון נפצע במהלך מתקפת מפלצות, ולאונרדו. נשאר עם ג'ון למעלה בזמן שאליס ניפחה לעצמה בועת אוויר וירדה לנהר. הם לא ממש הצליחו במשימה - מה שקרה לבסוף החה שטריטון נתן את כולם במתנה להאדס, ששמח מאוד, ולמרות שרצה להרוג אותם מיד, חשב שיהיה משעשע לתת להם להילחם על חייהם נגד מפלצותיו על גבול טרטרוס. לאונרדו לא היה ממש טוב בלחימה בחאב וכך איבדו חבר, דבר שפגע באליס מאוד. היא לא הייתה מוכנה לאבד כך את חבריה למסע.
לבסוף אליס וג'ון היו מוקפים. נגמרו לאליס החיצים, והחרב של ג'ון נפלה לטרטרוס. רק נס יציל אותם. אז... טוב, הנס קרה. ברקים הפציצו בשאול, דבר שהיה כמעט ובלתי אפשרי, והמפלצות שהקיפו את אליס וג'ון הפכו לאפר. נער שרירי מזיע, עם שער בלונדיני, עיניים כחולות וחולצה ירוקה קצרה נחת ליד אליס וג'ון.
"אני שונא לעזור לפוסידון ובנו, אבל אבא עצבן אותי." אמר הרקולס.
וכך הם יצאו מהשאול. הרקולס עזב את אליס וג'ון ואמר לאליס שאם תצטרך אותו, שרק תצעק את שמו - אבל שץיקח בחשבון שהוא יבוא רק פעם אחת, לא יותר. שתקרא לו רק כשתהיה חייבת עזרה ממנו.
ג'ון כבר החלים, אז השניים החליטו שהם רוצים ללכת שוב אל טריטון ולהילחם בו, ולקרוא להרקולס אם יהיו זקוקים נואשות לעסרה, אבל התוכנית שלהם השתבשה כשאלת האהבה הרומית, המקבילה לאפרודיטה, חטםה אותם וכלאה אותם בכלא דביק של חוטי אהבה. לבסוף, ג'ון הצליח איכשהו לרמות את אלת האהבה ולחלץ אותם משם, והם חזרו לטריטון. הם נלחמו בו, שניהם בפיגיונות 'מושאלים', אבל לא ףצעו אותו אפילו מעט.
"הרקולס!" צעקה אליס שהבינה שזאת האפשרות היחידה שלהם - אל. או לפחות משהו באמצע.
הרקולס הופיע, אבל אמר שיוכל להרוג את טריטון רק אם יכניעו אותו או יגרמו לו נזק ברמה מספיקה. בכוחותיה האחרונים אליס זימנה ברק שתפס את טריטון לא מוכן והפיל אותו על הברכיים, ובמהירות שיא הרקולס שיסף את הענק, מפזר את האבק שלו.
רק אז אליס שמה לב שג'ון נפצע מנפילתו של טריטון, ונזכה את שפתה כשגילתה שאיבדה חבר נוסף - אבל לא בכתה, כפי שהבטיחה לעצמה.
היא לקחה את הקלשון, החזירה אותו לפוסידון, ובכך תם מסע החיפושים שלה. וזו הייתה הסיבה שלא רצתה לצאת לאחד נוסף - היא לא רצתה לאבד חברים נוספים, ובטח שלא באשמתה.
כוחות: יכולה לעוף וליצור ברקים.
נשק\ציוד: חץ וקשת.
הערות: זה טופס ראשון שלי, מקווה שזה בסדר
אה, וסיימתי

שם + כינוי: לילי + Hot Chocolate
שם הדמות: לוסי ווילסון.
גיל: 12.
מין\מגדר, נטייה מינית: בת, נקבה.
הורה אלוהי: פוסידון.
מראה: תמיד אמרו ללוסי שיש לה שיער מכוער, אבל היא אהבה את השיער שלה, חום בהיר, חלק, ארוך ועבה מאוד. אמרו ללוסי הרבה שהשיער שלה עבה מדי. עיניה של לוסי כחולות כמו הים עם הרבה ריסים שחורים מעליהם וגבות דקות. יש לה פנים רזות, שפתיים עבות ואף קטן. היא לא אוהבת להתאפר אך יש לה על האוזניים עגילים בצורת קונכיות והיא עונדת שרשרת עם בקבוק שבתוכו אבן כחולה. צבע עורה שזוף ואין לה נמשים. היא גבוהה, בערך בגובה מטר שישים ומעט עגולה. יש לה רגליים וידיים ארוכות ומידת הנעליים שלה היא 37. לוסי אוהבת ללבוש בעיקר חולצות קצרות כחולות וג'ינסים קצרים כחולים ובאופן כללי היא אוהבת ללבוש כחול. היא אוהבת לנעול כפכפים.
אופי: לוסי מקובלת ויש לה הרבה חברות בכיתה אך היא עדיין נחמדה לרוב, חוץ מכשהיא מתעצבנת ואז היא עלולה לצעוק על כל מי שבסביבה. היא לא מתעצבנת הרבה, רק כשממש מעצבנים אותה. בכיתתה של לוסי יש בריונים שהיא שונאת והיא מתרחקת ברגע שהם מתקרבים אליה. לוסי אוהבת מים, היא אוהבת את הים, היא אוהבת לשחות, היא אוהבת בריכות ובאופן כללי היא אוהבת כל דבר שקשור למים. היא טובת לב ונאמנה לחברותיה, אך שונאת את אויביה, מתרחקת מהם כמה שאפשר ומדברת אליהם לא בנימוס, בניגוד לדיבורה הרגיל. לוסי קצת חוצפנית והוריה כועסים עליה הרבה. היא תמיד פחדה לטוס. לוסי היא לא ביישנית והולכת לרוב עם גב זקוף, חוץ מכאשר היא נעלבת, דבר שקורה לפעמים אך לא הרבה. היא מתחברת בקלות עם ילדות ובגלל זה כמעט כל הבנות בכיתה שלה חברות שלה. לוסי לא אוהבת ללמוד כי היא דיסלקטית וקשה לה לקרוא. במקום ללמוד, היא חולמת בשיעורים על סיפורי פנטזיה. היא אוהבת לקרוא ספרי פנטזיה. לוסי אוהבת לשיר והיא שרה יפה אבל היא לא אוהבת לרקוד.
רקע: מאז שאני זוכרת את עצמי, אני יודעת שאני שונה. אני יודעת שלילד רגיל יש אבא ואמא ולי יש רק אמא. אבל זה לא שינה לי יותר מדי כי אני מסתדרת עם אמא שלי והכל בסדר בבית שלנו. בכיתה יש לי הרבה חברות, יש לי חברה אחת טובה ועוד הרבה פחות טובות ויש ילד אחד שאני שונאת. עד גיל אחת עשרה הכל היה רגיל אצלי, עד יום אחד שבו הילד שאני שונאת התחיל להקניט אותי: "את מכוערת," הוא אמר, "את בכלל בן אדם?" מיד התעצבנתי והחזרתי לו: "אתה מפלצת," אמרתי. כנראה שזה פגע בו כי באותו הרגע הוא השתנה ובאמת הפך למפלצת, כזאת עם שלושה ראשים. הופתעתי, אך עוד יותר הופתעתי כשהמורה שלי למתמטיקה זרק אליי כפית. "תכופפי את הכפית," הוא אמר וכך עשיתי. הכל קרה מהר: החזקתי חרב בידי וכרתתי את אחד הראשים של המפלצת, שצמח מחדש, גל מים נורה והטביע את המפלצת, המפלצת נעלמה. "את חזקה," המורה שלי למתמטיקה אמר, "בת פוסידון." "מה זה אומר?" שאלתי, "פוסידון מהמיתולוגיה היוונית?" "כן, הוא אמר, "תביני הכל כשנגיע למחנה." "למחנה? מה עם אמא שלי?" שאלתי. "למחנה החצויים, אמא שלך תקבל הסבר מאוחר יותר." הוא אמר, "בואי."
כך בגיל 11 הגעתי למחנה החצויים, אני שם כבר שנה ואני מחכה לצאת למסע חיפושים, אך זה לא קורה כי כירון, המורה שלי למתמטיקה, מפחד שיתקפו אותי הרבה מפלצות. ההרפתקאה היחידה שהייתה לי היא כאשר הגיעה שוב המפלצת עם שלושת הראשים למחנה. הבסתי אותה בעצמי בעזרת גל מים ולאחר מכן הטבעתי אותה.
כוחות: נשימה מתחת המים, יצירת בועת אוויר מתחת המים כדי לגרום לאחרים לנשום גם, להירטב רק כשהיא רוצה, לשחות להרבה זמן בלי להתעייף, שליחת גל מים. זה בסדר? אני שואלת לפני שאני כותבת את הרקע כדי שאני לא אצטרך לשנות.
נשק\ציוד:כפית שהופכת לחרב כשמכופפים אותה וחוזרת להיות כפית כשמיישרים אותה. זה בסדר?
הערות: יצא לי גרוע.

שם + כינוי: יובל + Len
שם הדמות: n] סער "מייבל" סטיוונסי.
נולדה בשם סער, אבל היא לא מעריכה את השם הזה כלל, ומעדיפה לקרוא לעצמה מייבל, מה שנחשב לטעמה למהוגן יותר. שם המשפחה שלה לא נחשב רלוונטי בעיני אמה, אבל היא בכל זאת מייחסת לו רצינות.
גיל: 17.2
מין\מגדר, נטייה מינית: לא מייחסת משמעות כלשהי לדבר המטופש הזה, גוף נקבי. פאן
הורה אלוהי: דיוניסוס
מראה: במייבל יש בה משהו מרשים. לא ממש ניתן להחליט מהו. לא מדובר בחיוך כובש וצבעים אקזוטיים, לא בממדיי גוף משגעים של מותניים צרים וחזה עצום שכל נער מפנטז עליה במהלך שנות העשרה המוקמדות שלו. אבל בכל זאת אי אפשר להכחיש שיש בה משהו מרשים, מעורר התפעלות.
גוון העור שלה מקורי לבן ממש, שעווני, אבל היא בילתה מספיק זמן בשמש כדי שישתזף, הוא אמנם עודנו בהיר למדי, אבל כבר לא לבן כל כך כפי שהיה בעבר. כעת גוון העור קיבל גוון כהה יותר, אמנם עוד ניתן להבחין בצינורות הדם המשורגים בידיה, אך גוון עורה בהחלט כהה יותר. הוא חלק לרוב, היא לא סובלת במיוחד מפצעונים.
פניה בעלות מבנה מוארך - עם עצמות לחיים גבוהות וסנטר מחודד, לסת מחוטבת ובעלת מראה אצילי ומהורהר. כך גם אפה הישר והמחודד, ושפתיה המלאות, שהצליחו איכשהו להיות גם משורטטות. למרות חירוונה היא לא בעלת נמשים כלשהם פניה חלקות ובהירות ללא לכ נקודות חן או נמשים למרות שהייתה בשמש. ואולי בשל כך העיניים שלה נראות מרשימות יותר. הן שקדיות, ובגוון אפור בהיר, שבולט במראה החיוור שלה. ריסיה עבים וארוכים יחסית, היא לא אחת שצריכה להשתמש במסקרה כדי להדגיש אותן. בת מזל, יש שיאמרו. גבותיה לא דקות ולא עבות באופן מיוחד. די ממוצעות, מסודרות אמנם, אבל לא דקות. הן גוון מעט יותר כהה משל שיערה, אבל לא באופן חריג מידי. השיער שלה נחשב ליפה מאוד - גלים גלים רכים בגוון חום וקרמל וזהב. למרות שהיא לא ממש מרוצה, מעדיפה אותו חלק ונוח לתפעול. ולא גלים גלים שמתפרעים ולא מסתדרים כמו שהיא רוצה. שיערה מגיע עד לאמצע הגב, אין לה כוח לתחזק שיער שופע יותר. היא לא אוספת אותו בתסורקות מסויימות, ניתן לראות אותה עם שיער פזור, בואותה מידה עם גולגול מהודק או צמה. היא לא מחליטה על תסרוקות מסויימות, עושה מה שיש לה את החשק אליו באותו יום. הפוני שלה ארוך גם הוא - כעיקרון הוא מגיע לה עד סוף האף. למרות שבדרך כלל יהיה ניתן להחזין רק בחלק מהקווצות שלו, ולפעמים בכלל לא, כי היא תאסוף אותן בסיכות, באותם ימים שבהם היא פשוט משתגעת ומרגישה שאם קוצת שיער אחת תגיע בפנים שלה היא לא תהיה מסוגלת לעשות כלום. כן, יש לה את ימי הקריזה האלו בהחלט.
כמו פניה, גם מבנה גופה דקיק ומוארך - היא נערה גבוהה לגילה - מטר שבעים וארבע. יש שיאמרו שהיא גבוהה מידי באופן כללי, בתור נערה. אבל יצורים כאלו חסרי תועלת בעיניה, כי הם טיפשים יותר ממחטות נייר, אים שום דבר שהוא רב מידי; לא לבת, לא לבן, ולא למי ששניהם יחד או לא זה ולא זו. והעובדה שהמון אנשים לא קולטים את זה מעצרת אותה למדי. כך או כך, מייבל ניחנה בגוף דקיק וארוך; רגליים, זרועות ואצבעות ארוכות. כתפיים, מותניים, אגן וירכיים צרים. כמובן, האגן והכתפיים רחבים יותר מכתפיה, אבל גם הם צרים. ירכיה מתחילות כמעוגלות במקצת, והופכות לצרות ככל שרגליה מגיעות לסופיהן - לכפות הרגליים הצרות והארוכות. שהן אולי אחד מהרכיבים בגופה שהיא פחות מחבבת בעצמה. לטעמה זה גורם לה להראות לא חיננית ורצינית כפי שהיא מעוניינת להראות ולהיות. כתפיה, אל אף היותן צרות מעוגלות. כך גם שדיה, שאמנם קטנים מהממוצע, אבל מעוגלים ובהחלט נראים לעין. היא לא שטוחה, בהחלט יש לה קימורים וחזה. גם אם לא מודגשים באופן גורף של ממש. אולי מבנה גופה לא בדיוק כשל דוגמנית או רקדנית בלט. אבל הוא בהחלט חינני למדי. ועם הבגדים שהיא לובשת, המקופדים שלרמות זאת מדגישים את מה שצריך גופה נראה אף מרהיב עוד יותר מקודם.
אופי: למרות שמייבל מנסה בכל כוחה להיות שונה לחלוטין מהוריה, היא לא. מייבל מנסה לשמור על חזות רצינית ורגועה תמיד. להיות שלווה ומאופקת. חשיבה קרה ורגועה. ואמנם בהחלט יש בה את הצד הזה. הצד שאיתו היא חיה במשך שנים. במשך כל השנים האלו, שבהן היא קבעה והאתמנה על כך; להיות רגועה ושלווההיא הצליחה. היא לא סוערת לחלוטין כמו ההורים שלה. היא שקטה ורצינית, חוככת בדעתה והופכת בה לכאן ולכאן עד שהיא מחליטה משהו. היא כמעט ואינה צועקת. מרבית הזמן היא בהחלט רגועה ושקטה, בוגרת שכזאת. היא התאמנה על זה שנים.
הרצינות הזו וההחלטיות הזו מביאות איתן בטחון עצמי. מייבל בהחלט בוטחת בעצמה ומודעת מאוד לעצמה. הדבר הזה יכול לגבול ביהירות, יש במייבל את היהירות הזו. היא נוטה לראות את עצמה כטובה יותר מהאחרים, לגלגל מולם עיניים ולא לעשות מטלות שנתפסות נחותות בעיניה. היא קנאית לזה, לכבוד שלה. והמחשבה שמישהו מזלזל בה יכולה למלא אותה בזעם. ומייבל שונאת את עצמה מלאה בזעם, כי אז היא לא מצליחה להיות מה שהיא רוצה להיות כל כך. הבחורה הרצינית והשקולה. היא לא מצליחה להשאר בזה, אופי הסוער יוצא החוצה. כי למעשה מייבל דומה להוריה הרבה יותר מאיך שהיא נראית. היא סוערת, נקמנית, קנאית ובעלת מזג חם. למעשה, היא יכולה להתעצבן מהדברים הכי קטנים וזניחים שקורים, פשוט להתפוצץ מזעם ולהשליך חפצים כמו ילדה קטנה. היא יכולה לנקום במישהו ולהכות אותו ולרסק אותו אם משהו בו לא מצא חן בעיניה. ובאותה מידה היא יכולה גם לשקוע בריקוד סוער ובלגן מזיע, להשאב פנימה ופשוט להנות מזה. השם שאמה נתנה לה "סער" בהחלט תואם אותה האמיתית; היא סוערת וחולפת במהירות וצורחת ומנופפת דברים. היא מתרגזת בקלות ומכה ופוצעת וזורקת דברים שלא מצליחים לה. זה הצד האמיתי בה. בת דיוניסוס שבה, שגם היא קשורה לשגעון וטירוף והנאה והוללות. למרות שהיא נאבקת בכל כוחה בצד הזה, כי היא כל כך מתעבת אותו. מרבית הזמן מצליחה להכניע אותו. מייבל רואה בצד הזה עלבון ובושה. היא לא אוהבת אותו. היא משתדלת תמיד לשמור על הרצינות והבוגרות שלה. להיות שונה כל כך מההורים שלה, ובסך הכל היא מצליחה. היא פועלת בשיקול דעת, היא צעמאית מאוד ויכולה להסתדר בעצמה
לתכנן אסטרטגות בעצמה - אולי לא באותו אופן שבני אתנה יכולים - אבל היא מסוגלת בהחלט להתנהל בעצמה לבדה והיא מאוד גאה בכך. חשוב לה כל כך להיות עצמאית ולהצליח לבדה. הסבלנות שהיא התאמנה עליה בהחלט עוזרת לזה, כעת מייבל היא אדם סבלן לרוב, היא מצליחה לחכות לאיטן לתוצאות, גם אם הן מבוששות לבוא, לתכנן תוכניות שהתוצאות שלהן ארוכות טווח, יגיעו בעוד חודשים או שנים. וגם אם בתוכה קשה לה, והיא רוצה לצרוח ולהטיח אגרופים, בדרך כלל היא מצליחהל התאפק, ולהשאר כזו בוגרת, בוגרת מידי. יש יאמרו. ויש משהו בדבריהם. המירוץ הזה של מייבל להיות כזו נערצת ושקולה ובוגרת - מה שבהחלט מצליח, היא בהחלט מרשימה כך, עם הסבלנות והראש המעשי שלה, שבהחלט לא נראה מתאים להיותה בת דיוניסוס. התדמית הזו דומה יותר לבת הרה או אתנה, בהחלט לא לאל השיגעון. ואולי בגלל זה יש כאלו שיחשבו שהיאי ותר מידי בוגרת, כבר יבשה וצנונית מידי. היא לא נוטה לצחוק ולתהבדח, היא די "הורסת מסיבות", יש לה נטיה לצנן את כולם כשהם מתלהבים ולהזכיר את המשימות שיש לבצע, או עניין קטן שהורס את המצב רוח. לטעמה זה יותר חשוב מצחוקים, צריך לבצע משימות ולהצליח. מייבל מתייחסת מאוד ברצינות לביצוע משימות. במסגרת הניסיונות שלה להיות שונה כל כך מההורים שלה, כי היא פשוט לא רוצה להיות ככה.
רקע: אמא של מייבל הייתה מסוג האנשים שהגיוני שימשכו את דיוניסוס. היא הייתה מאותם סוגי טיפוסים שנוסעים למזרח, שם מעמיסים על עצמם סוג סמים וצמחים שונים ומשונים וכותבים מחזות ושירים בהשפעת האדים והרעלים הללו. שיער קצרצר וזרוע בפסים בכל צבעי הקשת, פיריסנג על כל סנימר עור פנוי, עפעפיים צבועים לחלוטין באליינר שחור ואיפור מעושן, ליפגלוס בגוונים מירוק-לימון עד שחור מנוקד בלבן. חיבה לכל מיני אנשים מוזרים; מסוחרי סמים ועד משוררים מיוסרים. חיבה יותר עזה לשירים וחיבורים עגומים או פסיכוטיים. כן, טיפוס כזה, שרוב בני האדם היו כמנים כפריקית ומתרחקים ממנה. אבל לאלה לא היה אכפת בכלל מזה, היא העדיפה לבלות עם הצמחים והמחזות והשירים שלה. לא בחברת בני אדם מטומטמים ומהוגנים מידי.
וכך דיוניסוס פגש בה, או אולי בגלל זה. היא די דמתה לו, ומצאה חן בעיניו בהחלט. הרומן בינהם לא היה ארוך במיוחד. דיוניסוס השתעמם ופרח לו למקום אחר כעבור זמן מה. אבל הרומן הזה היה מספיק סוער וארוך כדי שדיוניסוס ישאיר משהו אחריו, אצל אלה עצמה משהו שהתפתח לו אט אט וגרם לבטנה להתעגל ולתפוח. בתוך רחמה של אלה החל לשכון אט אט חצי אל.
אלה לא התרגשה במיוחד, היא אולי לא העמיסה את עצמה בסמים בזמן ההריון. אבל היא לא ביצעה מעבר לכך שינויים כלשהם. המשיכה לנדוד בקרוואן שלה מפה לשם, להסתובב בין נוודים שונים ולהתרחק ממקום יישוב. גם במחינת לידה היא לא תכננה לעשות שינויים מסויימים. רק אחד מהבחורים שפגשה בטיולים שלה שכנע אותה ללכת לבית חולים וללדת שם, למרות שהיא לא ראתה בכך תועלת מרובה.
אז אלה ילדה תינוקת זעורית עם עיניים אפורות וקראה לה סער. לא היה אכפת לה שזה לא שם קיים, לבת שלה קוראים סער וזהו זה. היא החזירה את התינוקת לקרוואן והמשיכה במסעות שלה, בין הנקה להנקה. סער גדלה בקרוואן מטרטר ונוף משתנה, ואנשים משתנים. החברים שהיא הספיקה להתיידד איתם במשך יומיים אבדו, כי אמה המשיכה בנסיעות שלה, לשום מקום. הסיבובים סביב כל כדור הארץ. סער לא אהבה את החיים האלו במיוחד. נמאס היה לה כל פעם להגיע למקום אחר וללמוד שפה אחרת ולפגוש אנשים אחרים. אבל היא הייתה ילדה קטנה, אמא שלה היא זו שהחליטה. אז סער המשיכה להגרר לזה. היא בילתה בעיקר לבדה. מסיירת בחוץ כשהקרוואן חנה במקום אחד. ויושבת קרוב לאדן החלון ומתעמקת בספרים שהיו נמצאים שם כשאמה נהגה. בין כה וכה הקשר בינה לבין אמה היה רופף מאוד. אמה לא טרחה לדבר איתה במיוחד, כל אחת העדיפה לבלות עם עצמה. למרות שהן כי דיברו, ואז אמה סיפרה לה על אביה. אביה שהוא בעצם אל. סער לא האמינה לה. לא בהתחלה. זה היה נשמע לה מוזר מידי, אל? באמת. אמא מן הסתם הייתה שיכורה ומסוממת באותו הלילה או יום או מה שלא יהיה כשנכנסה להריון.
סער לקחה על עצמה להיות שונה מאמה ומאביה-יהיה-מי-שיהיה. היא תהיה אחראית ובוגרת, זה מה שהבטיחה לעצמה. ובמסגרת ההחלטה הזו היא הכריחה את אמא לקנות לה ספרים או לפחות לתת לה כסף לספרים, ספרים שילמדו אותה דברים מעבר לאותיות ומניית המספרים עד מאה. דברים שילמדו אותה ויעניקו לה השכלה וידע על העולם. אמא שלה גלגלה עיניים ואמרה שזה חסר תועלת, אבל סער התעקשה. וניצחה. היא לימדה את עצמה עד כמה שיכלה. אמנם היא לא הבינה את הדברים בהכרח בניסיון הראשון, ואולי הייתה אפילו צריכה לבקש עזרה מאמא שלה להבין. אבל עם הזמן היא השתכללה והצליחה יותר ויותר להבין בעצמה. היא ניסתה ללמד את עצמה, ובאחרות הערב שכלו בעיקר קופסאות שימורים או מאכלים מוזרים מדוכנים או נוודים שאמא קנתה אמה הייתה מספרת לה ומלמדת אותה על צמחים שסער העדיפה להתרחק מהן ככל האפשר. ולימדה אותה גם כן על אביה ועל כל מיני יצורים שלא היו קיימים בכלל. עם הזן סער הפסיקה להקשיה לסיפורים של אמא שלה והתעסקה יותר ויותר בעצמה ובלימודים שהיא לימדה את עצמה. גם דרך האינטרנט שהיה איטי לבחריד ופעל רק פעם בכמה שבועות. דרך הטאבלט הסדוק של אמה היא הצליחה לגלות על עוד אנשים ועל העולם עצמו, ולא הקרוואן והנוודים והאנשים המוזרים שאיתם אמה התעקשה להתרועורע. כל היא גם גילתה את השם מייבל, השם שמצא חן בעיניה הרבה יותר מהשם המטופש שלה עצמה. והיא אימצה אותו, למרות שזה לא הזיז לאמא שלה שהמשיכה לקרוא לה בשם הלידה. מייבל באמת שנאה את החיים הללו, נסיעה בשטחי שממה או הסתובבות עם נוודים ומסוממים. היא התענגה על הפעמים שהגו לעירי יישוב. זה קרה מידי כמה חודשים. היה חייב למלא דלק, ולקנות עוד מכלי דלק. ולקנות עוד אוכל, ולקנות עוד בגדים או שמיכות או פריטים חיוניים אחרים. מייבל כל כך אהבה את הזמנים האלו, היא הרגישה אז סוף סוף נורמאלי, עם אנשים שהיא מסתדרת איתם. עם ילדים רגילים. והיא שנאה שזה נגמר והיא הייתה צריכה לחזור לקרוואן והנסיעות האלו. כל כך שנאה את זה.
ואז, בשעות הצבריים המאוחרות של יום הולדתה החמש עזרה היא חזרה לקרוואן אחרי סיור בחוץ. ושם היא ראתה את אמה צוחקת עם מישהו. מישהו לא מוכר, שמשהו בו היה מוזר לה. הוא והסתובב וסקר אותה - את השיער הנשמט על הכתפיים, הג'ינס והוגפיה הצמודה והסגולה. הוא אמר משהו על כך שהיא גאה בה למדי והיא מרשימה מאוד למישהי שהיא לא בת אפרודיטה. היא לא ממש הבינה מה הוא רוצה ממנה. בכלל לא. אבל אמא שלה צחקה, וגם הוא, ואיכשהו חילחל לתודעה שלה שאולי אמא שלה צדקה. ואבא שלה הוא... אל.
לקח לה זמן לקלוט את העניין, לעכל אותו. כי הכל היה כל כך מוזר. אבל למעשה לא היה לה המון זמן לעכל. האבא שלה, שהיה אל ונחת פתאום אחרי חמש עשרה שנה של חוסר קשר מוחלט החליט שהוא מעוניין בה ורוצה שהיא תצא לה למסעות עצמאיים תחת הנחייתו. תעזור לו בכל מיני עניינים. בחודשים הראשונים היא התאמנה בלחימה ושכלול הכוח שלה - כוח חסר תועלת לחלוטין ושגוי לטעמה, אבל לא הייתה לה ממש ברירה אחרת.
וככה החיים של מייבל השתנו. לא שינוי מלא ועצום מידי. אבל כן שונים. במקום אמא להיות לבד, במקום הקראוון ללכת ברגל. שוב מסעות בכל מיני מקומות, אבל הפעם בלי אמא שלה, לבדה לגמרי. עם אבא שאמור לשלוח לה אותות שהיא אמורה להבין ולפעול על פיהם.
וככה היא חיה את השנתיים הבאות, לאט לאט לומדת להכיר גם את העולם של אביה, שבעצם גם היא שייכת אליו.
כוחות: סעיף זה אושר - יכולת לגרום למישהו.י לשקוע במין מאניה, ערפול חושים כשל סמים פסיכודאליים.
נשק\ציוד: להבים זעירים שהיא מיידה. יש לה המון המון כאלו, כל אחד לא עולה על 10 סנטימטרים.
הערות: כאן אתוודה שמעולם לא קראתי/ראיתי פרסי ג'קסון ולכן אצטרך לערוך מחקר קל לפני שאכתוב את הטופס. בתהליכי עריכה וזה, בקיצור
אוף, אני כל כך מקווה שבמוצ"ש אציח לכתוב את הטופס. כל השבוע היה לי עומס ולא הצלחתי כמעט לנסות לפתח את הדמות ולכתוב אותה. ממש מקווה להספיק במוצ"ש:/
אני עובדת על זה!! ממש מקווה לסיים בשעות הקרובות:/
הטופס הזה הוא יותר ראשי פרקים, ממש ממש בסיסי [בעיקר האופי והרקע]. אני יודעת שהוא דל יחסית, ובהחלט הכי פחות מוצלח שלי. אבל פשוט ניסיתי לסיים אותו בדד-ליין. מקווה שאוכל להמשיך לפרט בהמשך. סיימתי בכל מקרה

שם + כינוי: הילה + מלכיור גאבור
שם הדמות: איזבלה ריברה
גיל: 17 וחצי.
מין\מגדר, נטייה מינית: נקבה, פאנסקסואלית. נטייה לבנות.
הורה אלוהי: אפרודיטה.
מראה: איזבלה בהחלט נחשבת יפה, גם בעיני אנשים אחרים וגם אם תשאלו אותה. היא מקדישה הרבה שעות ביום לטיפוח עצמי ומתגאה מאוד בכמות הבנים והבנות שמסתכלים עליה.
העור שלה בגוון זית והיא אוהבת להשתזף בים מדי פעם. אין לה נמשים או פצעונים, וגם אם יש לה, היא תמיד מקפידה להסתיר אותם עם קצת איפור (או הרבה איפור). היא מודעת לעובדה שגם בלי איפור היא הייתה נחשבת מושכת למדי, אבל היא פשוט אוהבת להתאפר. בעוד אנשים אחרים מביעים את עצמם דרך כתיבה, נגינה, לחימה או שירה, איזבלה אוהבת להתאפר ולהתלבש בדרך שמבטאת את מצב הרוח שלה.
מבנה הפנים שלה די רגיל בסך הכל - יש לה עצמות לחיים מעט גבוהות אבל לא בצורה בולטת במיוחד, אין לה גומות חן או כל דבר מיוחד אחר. הפנים שלה קצת מוארכים אבל לא בצורה מוגזמת. האף שלה לא קטן במיוחד אבל לא ממש נשרי, הוא די בולט וסולד. היא תמיד מתלוננת עליו וחולמת לעשות ניתוח אף, אבל היא יודעת שבסופו של דבר זה לא יקרה (זה משהו שהיא תשאיר רק לחלומות).
השפתיים שלה די עבות יחסית ויש להן מעין גוון טבעי קצת יותר אדמדם מהרגיל. הן יבשות הרבה פעמים אז גם אם היא לא הייתה אוהבת איפור, היא כנראה הייתה חייבת למרוח עליהן משהו. היא אוהבת מאוד לגוון בצבעי השפתונים שהיא מורחת - בין אם זה צבע בהיר וסולידי כמו ורוד, צבע חזק כמו אדום, או משהו הזוי כמו כחול מתכתי, ירוק מנצנץ או כל צבע אחר. יש לה מגירה מלאה בשפתונים והיא אוהבת לקנות כמה חדשים בכל מקום שהיא נמצאת בו.
העיניים שלה בצבע ירוק כהה ולא ממש גדולות או מיוחדות. היא לובשת משקפיים לראייה לרחוק, למרות שהיא מתעבת אותן ממש. היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להבליט את העיניים שלה דרך האיפור - בין אם זאת מסקרה שמאריכה את הריסים שלה, שאמנם קצרים אבל רבים וצפופים, או אייליינר שהיא מעצבת כל יום בדרך אחרת - עיניים חתוליות או גדולות או צבעים שונים.
הגבות שלה עבות אבל מסודרות היטב. היא מפנה לעצמה זמן פעם בשבוע כדי לוודא שהכל בסדר, למרוט משהו אם צריך, שלא חס וחלילה יתפסו אותה עם גבות לא מסודרות. זה תקף גם לגבי שיערות במקומות אחרים - כל דבר. ברגליים, בידיים, בבתי השחי. היא תמיד חלקה ומוקפדת.
יש לה שיער בגוון אדום כהה, מעין ערמוני-נחושת, די ארוך וגלי. הוא נראה מזויף להרבה אנשים אבל הוא טבעי לגמרי, למרות שאיזבלה מקדישה לו הרבה זמן - בין אם זה בסירוק, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב ועוד לפחות פעמיים במשך היום, או בלהסתפר פעם בחצי שנה בדיוק כדי למנוע קצוות שרופים או מפוצלים. היא אוהבת להשאיר אותו פזור, נדיר מאוד לראות אותה בשיער אסוף - היא נוהגת לסרק אותו בבוקר עד שהוא נראה טוב ואז לרסס קצת ספריי כדי להשאיר אותו בצורה הזאת. גם כשהיא נלחמת במחנה, היא עם שיער פזור.
היא בגובה מטר שבעים חמש-שמונים, פחות או יותר. היא אף פעם לא טורחת למדוד את עצמה ומעדיפה את זה ככה. היא נחשבת גבוהה יחסית לחברות שלה מהביתן, אבל לא ממש יחסית לבנים או לבנות הממש גבוהות.
היא לא מה שהייתם מחשיבים רזה, אבל גם לא מלאה - יש לה קימורים בדיוק במקומות הנכונים והיא קצת מלאה באזורים מסוימים אבל ברוב הפעמים היא יודעת מה ללבוש כדי לכסות על זה.
חוץ מהאיפור, בגדים הם בהחלט התחום שאיזבלה מתמחה בו - היא יודעת בדיוק איזה בגד להתאים לכל דבר ולכל מצב, אפשר להבין לפי הבגדים שלה בדיוק מה מצב הרוח שלה ואיך היא מרגישה. מוחצנת, ביישנית, עצובה, עייפה, היא מביעה את עצמי דרך האיפור והבגדים ואומרת דברים שהיא לא יכולה או לא רוצה להביע דרך מילים.
אופי: הדבר הראשון שכנראה תזכרו מאיזבלה זה כמה חצופה היא. היא יוכלה להיות נחמדה כשהיא רוצה, לאנשים שהיא אוהבת, אבל החזות שלה היא פשוט מאלה שתסתכלו עליהן ותגידו "היא לא שמה קצוץ על אף אחד" (מה שכנראה נכון ברוב הפעמים). היא אומרת בדיוק מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה ואיך שהיא רוצה, היא לא מסתירה רגשות כמעט אף פעם. היא בן אדם מאוד מוחצן והיא לא מפחדת להתלונן על דברים כדי לא לצאת מפונקת או לכעוס כדי לצאת אגרסיבית או להשתלט על דברים ולהנהיג כדי לצאת שתלטנית. היא לא חושבת פעמיים על רוב הדברים שהיא עושה, היא פשוט פולטת מילים ועושה מעשים לפני שהיא יכולה לשקול את התוצאות שלהם.
לא אכפת לה יותר מדי ממה שאנשים אחרים חושבים עליה - לפחות עד שזה מגיע לאנשים המעטים שבאמת אכפת לה מהם. בין אם אלה אנשים שהיא מתאהבת בהם או חברים שלה או אנשים שהיא רוצה שיהיו חברים שלה, היא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לעשות עליהם רושם טוב. בין אם זה לחשוב פעמיים לפני שהיא עושה משהו או להתלבש בצורה מסוימת או לדבר בצורה מסוימת, היא תנסה לשנות את עצמה כמה שיותר כדי להתאים להם. הרבה פעמים היא גם תשקר כתוצאה מכך, לא על דברים גדולים אבל על דברים כמו המוזיקה שהיא אוהבת או ספרים שהיא קראה או חוויות שקרו לה. הרבה פעמים היא מרגישה שהיא לא מספיק טובה או מעניינת בשביל אנשים אחרים, אז היא תמציא חוויות.
חוץ מזה, אם יש עוד תכונה מובילה אצלה זה זה שהיא פשוט חברה טובה. ברגע שהיא מרוויחה חבר או חברה היא תסמוך עליה בעיניים עצומות ותעשה הכל כדי שזה יהיה הדדי. היא הרבה פעמים תוותר על עצמה או על רצונות שלה כדי לעזור למישהו שחשוב לה, היא תהיה נאמנה, היא תשמור סודות, היא תעשה הכל רק כדי לזכות בחברות ובאמון של מישהו. היא לעולם לא תדבר על אחד החבירם שלה מאחורי הגב או תבגוד בו, וגם אם היא נפגעת מאחד האנשים שחשובים לה, יש לה נטייה להיות סלחנית ולהפגע שוב רק כדי לא לאבד חברים.
אם יש משהו שכל אחד שמכיר אותה יודע זה כמה שהיא פרפקציוניסטית. היא לא אוכלת אם האוכל נוגע אחד בשני ומשהו מתערבב, אם יש כתם קטנטן על החצאית שלה היא לא תלבש אותה, אם יש תזוזה אחת לא נכונה כשהיא שמה את האייליינר היא פשוט תוריד אותו. אם משהו לא מושלם היא פשוט לא תעשה אותו. כשהיא מנהיגה פרויקט מסוים בביתן שלה (כמו הנקיונות) זה יכול להיות טוב, אבל הרבה פעמים זה פשוט דופק אותה.
איזבלה היא לא פחדנית. אפשר לתאר אותה בהרבה דברים, אבל פחדנית היא בהחלט לא. אם יש משימה, היא תמיד תזנק עליה ראשונה כדי להוכיח את עצמה. יש לה תמיד את התחושה הזאת שהיא לא מספיק טובה, ושאם היא תנצח בקרב או בתפוס את הדגל או בכל דבר אחר היא תרגיש יותר טוב. יש לה נחישות ותשוקה בדברים שהיא אוהבת - היא יכולה לשבת שעות ולעבוד על איזה עיצוב לבגדים או לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ושוב עד שהיא תצליח, אבל ברגע שזה משהו מחוץ לתחומי העניין שלה היא מאבדת כל ריכוז או רצון. היא פשוט תהיה חסרת חיים, חסרת אנרגיה ותעשה הכל כדי לגמור את זה כמה שיותר מהר.
חוש ההומור שלה מאוד עוקצני וחריף - היא סרקסטית רוב הזמן, ההומור שלה די מריר והרבה פעמים היא יורדת על אנשים. היא לא באמת מתכוונת לפגוע (לפחות רוב הזמן) אבל זה פשוט ההומור שהיא משתמשת בו.
רקע: איזבלה נולדה בארגנטינה לאבא בשם חואן ריברה ואפרודיטה, אלת האהבה. חואן היה צעיר כשאיזבלה נולדה אבל הוא הצליח לגדל אותה לבד, איכשהו. הוא עבד בתור ערוך דין ולכן לא היה הרבה מאוד זמן בבית, אבל הוא אף פעם לא לקח מטפלת או מבשלת או כל אחד שיכל לעזור לו; הוא העדיף לגדל את איזבלה לבד בצורה גרועה מאשר לתת אותה למישהו אחר. הוא אף פעם לא היה מסוג ההורים הרעים או הקשוחים, הוא הרשה לאיזבלה ללכת לחברים גם בשעות מאוחרות, להתלבש איך שהיא רוצה, להתאפר איך שהיא רוצה, ללכת להופעות או למקומות שהיא רצתה ללכת אליהם, אבל היו לו חוקים ברורים - ברגע שהיא עברה על החוקים האלה, היא הייתה בצרות.
היא גדלה עד גיל חמש בארגנטינה ומשם עברה לצפון קרוליינה, ארצות הברית. היא נרשמה לבית הספר והתחילה ללמוד, ובזמן הזה אבא שלה הספיק להכיר את גרייס מקנזי - אישה גבוהה ובלונדינית שעובדת בעסקי הנדל"ן, גרושה עם שני ילדים; אחד בגיל של איזבלה, בשם גייב, שלמד איתה בכיתה, ואחת שקטנה מאיזבלה בשלוש שנים, בשם אליסון. איזבלה אף פעם לא הסתדרה ממש עם גרייס או עם הילדים שלה למרות המאמצים שלה לבלות איתם זמן או להתייחס אל גרייס בתור "האמא שאף פעם לא הייתה לה" - זה פשוט לא עבד. גייב היה יותר מדי תחרותי (בניגוד לאיזבלה, שהייתה די אדישה לגבי כל מה שהוא אהב ולהפך) והילדה הייתה פשוט קטנה מדי בשביל איזבלה - כל מה שהיא אהבה היה בדיוק מה שאיזבלה אהבה לפני שלוש שנים. ההפרשים היו גדולים מדי. ובקשר לגרייס.. טוב... היא לא הייתה מהנשים שאהבו איפור או בגדים יותר מדי. היא הייתה לובשת את אותה חליפה פשוטה לעבודה, אותה תספורת כבר עשר שנים לפחות, אותו סוג איפור שמבליט קצת את העיניים שלה אבל לא יותר מדי, וככה היה לה טוב. איזבלה פשוט לא יכלה לדבר איתה על שום דבר ששתיהן אהבו, כי לא היה משהו משותף כזה.
למרות שחואן התחתן עם גרייס כשאיזבלה הייתה בת שלוש עשרה, הוא לא הפך לאבות האלה שמזניחים את הבת הביולוגית שלהם ואוהבים יותר את האישה החדשה והילדים החדשים. למרות הניתוק בין איזבלה והמשפחה של גרייס, הם הצליחו לשמור על שלום קר - ארוחות משפחתיות שלא מדברים בהן יותר מדי, התעניינות קצרה בחיים של כל אחד, טרמפים מפה לשם במכונית אחד של השני, זה הכל בערך.
היא גילתה שהיא חצויה בגיל 14, ביום הולדת שלה. היא הלכה ללונה פארק עם שלוש חברות טובות שלה ובאמת הרגישה אהובה. היא התלבשה יפה והיה לה זר פרחים והיא עלתה על כל המתקנים שהיא תמיד רצתה לעלות עליהם. היא נכנסה לאחת מרכבות האימה לבד כי החברות שלה פחדו, ואחד העובדים ביציאה התגלה כסאטיר. הוא לקח אותה איתו למחנה החצויים, שם הכל התגלה (למשפחה שלה היא הייתה צריכה להסביר הכל אחר כך. לחברות היא המציאה תירוץ על כאב בטן והטלפון שלה שלא עבד).
לא לקח הרבה זמן לזהות שהיא הייתה בת אפרודיטה. לכולם הייתה הרגשה כזאת מההתחלה, לפי המראה שלה, הדברים שהיא אהבה והחזות הכללית שלה. ביום השלישי שלה במחנה, במדורה, היא סומנה ויצאה מביתן הרמס ישר לביתן אפרודיטה המסודר והיפה, והיא לא יכלה להיות מאושרת יותר ברגע הזה.
בניגוד להרבה מהחניכים היא חוזרת הביתה בקיץ. נשארו לה כמה חברות בצפון קרוליינה, היא נמצאת בקבוצת סופט בול שהיא מתאמנת בה בקיץ, המשפחה שלה בסדר גמור והיא אפילו התחילה לדבר עם אליסון על איפור ובגדים כשהיא הגיעה לגיל שלוש עשרה. בביתן אפרודיטה היא באמת הרגישה שהיא מצאה את המקום שלה להיות מי שהיא, בין אם זה התפקיד הקבוע שלה של הנקיונות בביתן, החברות שהיא מצאה או כל דבר אחר.
בניגוד להרבה מאוד חצויים, אין לה הרפצקאות קודמות. תמיד היא מפספסת את ההזדמנויות שלה בגלל פרויקטים שהיא נמצאת בהם (עיצוב קטן מחדש של ביתן אפרודיטה כשהיא הייתה בת שש עשרה, למשל, שגרם לה לפספס שתי הרפתקאות שונות) או פשוט חוסר מזל או נסיון. בכל פעם היא קופצת על ההזדמנות ומנסה להיות במשהו, כל דבר, אבל היא תמיד מפספסת.
לקראת גיל חמש עשרה, לקראת סוף השנה הראשונה שלה במחנה, היא התחילה לקחת את החוש שלה באופנה ובאיפור לשלב הבא. היא התחילה להציע שירותים, בהתחלה לחברות שלה בביתן, ואז לשאר המחנה. זה התחיל מדברים פשוטים כמו בגדים לדייטים או לאירועים חשובים, איפור פה ושם, עזרה בסידור הארון, אבל אז עוד אנשים שמעו על זה והיא מצאה את עצמה עוזרת לאנשים מכמעט כל הביתנים. אחרי עזהר של שתי חברות שלה, היא התחילה לעצב בגדים משלה. היא קיבלה מאבא שלה מחברת עיצוב מקצועית ליום הולדת חמש עשרה וערכת עפרונות והתחילה לשרטט חומרים משלה. היא עדיין לא הוציאה שום דבר מזה ממש לפועל, מחוץ לדף, אבל היא מתכננת. יום אחד. כשתהיה לה את האפשרות.
איזבלה אף פעם לא באמת יצאה מהארון בתור פאנסקסואלית; יום אחד היא פשוט התנשקה עם בת ומפה לשם התחילה לצאת איתה. אותו דבר קרה גם עם אנשים ממגדרים אחרים שהיא פגשה. אם תשאלו אותה איך היא מתייגת את עצמה היא כנראה תמשוך בכתפיה ותגיד משהו בסגנון "כנראה שפאנסקסואלית, אבל אני לעולם לא אדע" פשוט כי היא לא מתייחסת לזה. היא מעולם לא טרחה להבהיר שהיא נמשכת לכל המגדרים או להצהיר על זה, היא פשוט יוצאת עם מי שהיא יוצאת וזה הכל.
כוחות: אין לי מושג איך תרגמו את זה לעברית האמת, אבל אמוקינזיס, שזאת היכולת לשלוט ברגשות אהבה או תשוקה (שזאת יכולת הרבה יותר נפוצה מדיבור הקסמה או איך שלא תרגמו את זה).
נשק\ציוד: פגיון קטן וכסוף שהיא מקפידה לשנן מדי פעם.
הערות: נראה לי שסיימתי, טופס ראשון אז אני מקווה שהכל בסדר.

שם + כינוי: לביא, מליפיסנט
שם הדמות: קלייר סטטנהאוס
גיל: 14
מין\מגדר, נטייה מינית: לא מקדישה מחשבה למגדר, לא שלה ולא של מי שהיא אוהבת, פניות נקבה.
הורה אלוהי: קיבלתי אישור מיוחד לבת-תמותה שרואה דרך הערפול (ואני מאד מודה לך על זה:)
מראה: המראה של קלייר משקף דברים רבים ושונים, לעיתים שונים מאד וכמעט סותרים, באישיות שלה; וזה תואם את פילוסופיית ה"שקף את הבפנים דרך הבחוץ" שלך. לא, היא לא אדם רדוד שופט אנשים לפי איך שהם נראים או מעודדת דברים מסרטנים ופוגעניים, והיא לובשת דברים שנוחים לה, אבל היא כן חושבת שיש קשר בין איך שאנשים בוחרים להיראות- למשל צבעים או אביזרים, ואיך שהם באמת. היא מניחה שאם אתם שלמים עם איך שאתם מבחוץ, תוכלו להיות קצת יותר שלמים מבפנים, ולהיפך. אבל אחרי החפירה על ההשקפות לה, נגיע למראה: לקלייר יש קרחת. פשוט ככה, קרחת. היא לא תמיד מספיקה לגלח את הראש שלה ואז יש לה שיער קצרצר וכהה, אבל עדיין ברמה של קרחת. לא, היא לא חולה, ולא, היא לא עברה התעללות והיא לא משוגעת (אולי קצת, אבל אין לזה קשר לקרחת שלה), כמו שאנשים נוטים לחשוב כשהם מסתכלים על האופנה הפרטית שלה, אלא היא פשוט בחרה לעשות קרחת, כמו שאנשים אחרים צובעים או מתלתלים או מחליקים. היא מצאה את זה נוח ותואם לאישיות שלה וגם לסגנון החיים בפנימייה הצבאית, גם מבחינה פרקטית וגם מבחינת רושם שהיא צריכה לעשות. אבל הפדחת הכהה שלה (יש לה עור כהה בצבע אוראו, והוא בוהק וחלק כמעט לגמרי מכתמים או מפצעונים) לא נשארת תמיד חשופה, כי יש לה חיבה לכובעים. היא לא מסתירה את הקרחת, זאת גם אמירה מבחינתה, ואין לה בעיה להיות בלי כובע, אבל היא פשוט מאד אוהבת כובעים. קפוצ'ונים, כובע מצחייה, רחב שוליים (טיפה פחות), מצחייה עם הגנה על העורף (למרות שבאמת, העור שלה בריא וחזק ועמיד באופן טבעי), כובעי-ברטים וכובעי גרב, כל עוד היא אוהבת את הכובע הספציפי (מה שקורה ברוב המקרים, אבל יש כאלו שהיא תאהב יותר מאחרים). לפעמים היא גם משלבת סיכות לבגד על כובע גרב, אבל כמובן שלא תמיד היא בכלל מקבלת רשות להשתמש בכובע בפנימייה, והיא לא רוצה צרות שם, בעיקר כי אין לה כוח להסתבך. הגוף שלה בגובה ממוצע, היא אתלטית, גמישה ודיי שרירית. עוד דבר שמאד בולט במראה שלה הוא העיניים שלה- שתיהן גדולות וקצת מעוגלות, אבל הדבר שהכי מושך את תשומת הלב בהן היא העובדה שהיא הטרוכונמית- העיניים שלה בשני צבעים שונים; העין הימנית שלה בצבע מייפל והעין השמאלית שלה בצבע ירוק-אפרפר בהיר, ושתיהן נראות קצת מזכוכית, אבל בכללי היא כן נראית טוב, אם אתה מסוגל להתנתק מהמוסכמות החברתיות לרגע ולהעריך ייחודיות.
אופי: קלייר היא חביבה וידידותית. היא לא הטיפוס החמוד הרגיל, היא לא פרינססה תמימה וילדותית שבוכה מדברים קטנים ושרה לחיות, אבל היא כן מישהי שתהייה שם בשבילך הכי טוב שהיא יכולה גם אם אתם לא מאד קרובים (אם כן, יכול מאד להיות שהיא תצא מגדרה כדי שתרגיש טוב יותר, כי אנשים שהיא אוהבת סובלים גורם לה סבל) או תשאיל לך עיפרון למרות שאתה תמיד לועס אותם (היא גם, אבל לא את אלו שהיא משאילה). אומנם יש לה יצר קצת תחרותי, אבל היא לא נותנת לזה להיות משהו רע, אלא רק תמריץ להצליח יותר. בבקיצור, היא חביבה-פשוטה באופן שתרצה לידך, ולא יכביד עליך (ברוב המקרים. היא כן מגוננת מאד לפעמים). מבחינת לימודים, היא דיי טובה- היא לא גאון הדור, אבל היא עושה שיעורים ומקשיבה בשיעור והיא כמעט לא נכשלת במבחנים. היא יותר אוהבת מקצועות של רבי מלל, כי נוח לה ללמוד על מילים וסיפורים. לא תמיד יש לה דעה מגובשת והיא מוכנה להקשיב, אבל היא לא בהכרח מושפעת בקלות ותסכים עם כל מה שמישהו אמר, כי היא למדה שלפעמים היא כן צודקת, גם אם כל השאר חושבים שהיא משוגעת. לגביי זה- היא מאד מאד אוהבת דברים שיכולים להיראות קצת תמוהים בהתחלה. היא אוהבת לקרוא ולחפש מידע על דברים שקשורים למסתורין, פנטזיה, מד"ב וכיוצא באלו. לפעמים היא עוברת על דברים ואירועים ומחפשת או רואה את הלא הגיוני בהם, ולפעמים היא מדמיינת דברים- שלפעמים בראש שלה ולפעמים באמת שם, אבל כשהיא היחידה שחושבת ככה זה קצת בעייתי. חוץ מזה היא קצת עקשנית כשמשהו משנה לה, אבל היא לא הופכת כל דבר לוויכוח ומוכנה לשגת לפעמים משיחות חסרות פואנטה.
רקע: קלייר נולדה ברחוב צדיי, למשפחה של שלוש נפשות (מאוחר יותר הצטרף אחיה הקטן), והיא, והכלבה מרי. אמא שלה היא רופאה (שמתמחה ברפואת נשים אבל יודעת גם מיומנויות נוספות,) והיא קרייריסטית עסוקה וגם אם תומכת, כשהיא יכולה. אביה עובד בחברת הייטק, במשרה שגם דורשת הרבה מהזמן והמאמצים שלו. נוסף על כך יש לה את טיירון, האח הבכור. לפי מיטב המסורת של המשפחה, הוא הלך לפנימיה צבאית שאותה ניהל בזמנו אחיה של אמם, סאימון (המסורת קיימת מהצד של אמם והיא שכל הילדים נשלחים לפנימיה צבאית ולומדים שם כישורים, לא רק מלחמתים אלא בעיקר על כבוד וערכים ועמידה בזמנים והסתדרות בעצמך ולהכיר אנשים ועוד, וכשהם מסיימים בהצלחה הם בוחרים אם להישאר ולפתח קריירה צבאית או שלא.), אבל הוא בחר שלא לפתח קריירה צבאית אלא בחר בדרך חיים שלווה יותר, והקדיש הרבה מזמנו לטיפול באחיו הקטנים, אלאריק וקלייר, כשאלאריק קטן מקלייר בשלוש שנים וארבעה וחצי (שלושה עשר ימים!) חודשים. קלייר הייתה ילדה גיקית ומעריצה של קסם ומד"ב ומיסתורין, ובעלת דמיון פורה מההתחלה, והדברים המוזרים שהיא ראתה לפעמים נבעו מהמוח שלה ולפעמים היו קיימים שם באמת. עם הזמן היא הבחינה יותר ויותר בין השניים, אבל לא נראה שכולם באותו עמוד איתה על זה. בכל זאת, החיבה שלה לדברים האלו והאמונה שלה בקיומם הובילו אותה לחפש כל מיני שביבים של מידע וכל מיני מקורות וסיפורים על כל מה שיכול להיות אמיתי (גם מה שלא), והיא הופתעה לגלות שחלק מהדברים באמת מסתדרים עם דברים שהיא רואה. לא היה לה הרבה מידע או מאד פשוט להשיג אותו, אבל היא הייתה נחושה ומרותקת. היא גילתה שיש הרבה קצוות פתוחים שאף אחד לא נראה ששם לב אליהם- למשל כשמשהו שסווג כתאונת דרכים ואף מכונית לא הייתה לצד ההריסות. חוץ מזה, היא גם אהבה והייתה טובה בטריקים קטנים של זריזות ידיים וקסמים, בעיקר קסמי קלפים. כשהגיעה לגיל אחת עשרה, היא עברה לפנימיה צבאית (לפני שהיא עברה היא החליטה על תספור הקרחת שלה, רק שתהיו באותו עמוד כמוני,) וקיבלה חדר עם ילדה בשם רוי. קלייר נורא חיבבה את רוי- היא הייתה מגניבה וקלייר יכלה לראות דרך הערפל שהקיף אותה (חהחה) שהיה לה לב טוב והיא פשוט הייתה מלאה כעס. חוצמזה קלייר אהבה המון דברים בקלייר, דברים יחודיים כמו העובדה שהיא ידעה לעשות טריקים מגניבים, גם אם קלייר הייתה ממש טובה בלגלות אותם. אמנם לא הייתה לקלייר הילה מאד רועשת, כי היא לא באמת חצויה, אבל היא הייתה מאד רועשת לגבי הדברים המוזרים והלא הגיונים שהיא חיפשה וראתה, ויחד עם הריח של כמה חצויים זה התערבב מבחנינת המפלצות, כי גם לילדים של אלים זוטרים יש הילה חלשה יותר. למזלה היא אופיינה בחלק מקור הרוח ורוח הלחימה של הצד הלוחמני של משפחתה, דבר שעזר לה להגיע למקומות טיובים בפנימייה ולמלחמה בטרול המוזר ההוא שתקף אותה, את רוי ואת ג'ק. הם נהפכו לחברים, וקלייר יכלה להסתדר עם ג'ק, כי היא הייתה מאד חיובית ויכלה להעריך את הטירוף שלו לגביי לראות הכל טוב (גם אם מפעם לפעם היא תהתה אם הוא מאני, טכנומני ופירומאני אולי). היא לא הופתעה שהנער התגלה כסאטיר, היא דיי הבינה את זה, אבל זה פשוט נשמע משוגע (וגם לפעמים היא פשוט דמיינה מאפיינים חייתים על אנשים בתור דרך לשקף לעצמה את האישיות שלהם). נראה שהיו קצת לבטים מה לעשות איתה- גם אחרי שהוא החליט להביא אותה למחנה, לא לכולם היה ברור מה הסיפור, אבל העובדה שהיא הייתה מצטיינת בדברים בסגנון של החצויים כמו לחימה ומבינה בקסם ועצם העובדה שהייתה לה יכולת שהם גם צריכים וגם לא יכולים פשוט לתת לה להסתובב עם כל מה שהיא יודעת תרמה לה, והם הניחו לה להיות שם.
כוחות: רואה דרך הערפול וקסמים מטשטשים ודברים בסגנון. בנוסף היא יודעת מיומנויות הגנה עצמית לא רע בכלל, אבל זה יותר נובע מאימון.
נשק\ציוד: יש לה אקדח יד בנדן שתמיד עליה באופן לא מאד בולט, ומחסניות עם כדורים מחומרים שונים, כולל כסף וזהב ועץ, רק למקרה שחלק ממה שהיא ראתה בספרים הוא נכון.
הערות: פחות או יותר גמרתי:)

שם + כינוי: ירדנ/לוצי, Dylan OBrien.
שם הדמות: ת'יאה מלברוק. פירוש השם ת'יאה (שם יווני) הוא אלה, אלוהית. ת'יאה היא במיתולוגיה היוונית אלת האור והאימא של השמש, הירח והשקיעה.
גיל: 17.
מין\מגדר, נטייה מינית: נקבה, ביסקסואלית.
הורה אלוהי: הרמס.
מראה: ת'יאה היא ממש במנה והמראה של גנבת קטנה - באמת, היא לגמרי שדונית ויש לה את המבט הזה שלכל בני הרמס יש, אתם יודעים, זה שאומר שהם הולכים לגנוב לך את הדברים כשאתה ישן ואחר כך גם לצייר לך בטוש בלתי מחיק שפם וזקן, עם תוספת של קרם גילוח מלמעלה. אם בא להם, אז אולי קצפת. שניהם יתקשו לך עד הבוקר ותצטרך לצחצח את עצמך עד כאב. לת'יאה יצא לעשות את זה לכמה טירונים. לא שהיא רעה; אבל היא בהחלט חובבת תעלולים.
ת'יאה היא נערה רזה ונמוכה יחסית לגובה האידיאלי, לא מהסוג שנראה אנורקסי או לא אוכל - היא בכושר מעולה, אבל פשוט רזונת לגמרי והיא כרגע בגובה 1.52. קטנטונת, אבל תיזהרו, אל תעריכו אותה לפי הגובה או כמה שנראה שהיא שוקלת, כי היא יכולה לנצח אתכם בקלות ואוהו, כמה שאתם לא רוצים להסתבך עם מישהו מהרמס. רשימת הגנבות והמתיחות שתעברו דרכן היא פשוט בלתי נגמרת, שאל תנסו לחשוב על זה אפילו. בעיקר לא עם מישהי כמוה.
לת'יאה יש שיער קצר עד בערך אמצע הצוואר שלה, סמיך, גלי ובעל נפח. הוא מתעצב בערך בצורה של כל דבר אם מחזיקים אותו ככה לקצת זמן, ובגלל שהוא כמעט תמיד אסוף בסוג כזה או אחר של קוקו קצרצר או בסיכות כדי להרחיק את קווצות השיער שלה, יש לה המון קטעי שיער גליים בצורות שונות, וזה יוצר מראה יפה שממסגר את פניה - תבנית שחורה יפהפייה שבתוכה נמצאים הפנים שלה. השחור של השיער שלה הוא שחור עמוק, כזה שיבלע לגמרי אם תכבו את האורות, כזה שבלילה קשה להבחין בו. הרבה פעמים יש עליו את אחד מהכובעים של ת'יאה - היא ממש אוהבת כובעים, ויש לה משהו כמו חמישה-עשר. היא שומרת עליהם מכל משמר, ולמרות שזה הביתן של הרמס, החברים שלה יודעים שאת זה אסור להם לנסות לגנוב ממנה, אחרת הם יצטרכו להתמודד עם סבל מתיחות איום ונורא. כשזה מגיע לכובעים שלה, היא קנאית במיוחד. הכובעים הם או מצחייה או כובע פדורה שכזה נחמד, והם בדרך כלל עם גוון כלשהו של ירוק או כחול משולב בהם, כי היא אוהבת שזה מתאים לעיניים שלה. הו, העיניים של ת'יאה נראות ממש נפלא - הן לא ירוק או כחול או טורקיז או כל דבר באמצע, זה ממש שילוב של ירוק וכחול - אתם יודעים, פחות או יותר כמו הים. זה פשוט משתנה בהתאם לאור - לפעמים זה נראה קצת יותר כחול עם ירוק מעורבב בפנים, ולפעמים זה ההיפך; אבל תמיד שני הגוונים ימצאו בעיניה. העיניים שלה גדולות, מעוטרות בשורה של ריסים דקים ושחורים, שכמעט נעלמים בפניה. הגבות שלה פשוטות למדי, הן לא חדות מדי או להיפך, עגולות לחלוטין, אבל יש בהן כן שובבות שדונית שכזו. משם אפשר לעקוב למטה על שר האף הצר שלה עד לאפה הקטן והחד שאופייני לבני הרמס, מתחתיו שפתיים ורדרדות-חיוורות משהו שכמעט תמיד בחיוך זומם, על רקע עורה הבהיר, כמעט לבן. הפנים שלה עגלגלות עם סנטר קטן וקצת בולט, עצמות הלחיים גבוהות במקצת. הפנים החמודות, שדוניות האלו מתירות עבר קשה ועגמומי, אבל היא משתדלת שלא לדבר על זה יותר מדי. הבגדים שלה יהיו בד"כ פשוט בהתאם לעונה - בקיץ היא תהיה עם חולצת המחנה שבטח תהיה קצת גדולה עליה, מכנסיים קצרים וסנדלים שיחזיקו את הרגל טוב במקום/נעלי ספורט - כמובן, בלי לשכוח את הכובע שלה על הראש. אם היא לא לובשת את הבגדים האלו, היא בטח בשריון קרב. בחורף היא בטח תשים מעיל עליון מסוגנן ומכנסיים ארוכים, צמודים ומחממים. מבחינת הנעליים, היא כמעט אף פעם לא שמה מגפיים, אלא אם כן ממש צריך. היא לא ממש סובלת מקור. על פרק היד הימני שלה יש צמיד כסף עם כוכבים קטנים ורבים תלויים ממנו, שמרשרשים קצת כשהיא זזה. קשה לה מאוד שלא לשים אותו עליה, בגלל שזו מתנה מאימה.
אופי:
רקע: ג'ו מלברוק מברוקלין מעולם לא חשבה שהיא תפגוש אל, ובטח שלא תתאהב בו ותביא לו בת לעולם. אבל אחרי כמה דייטים, היא גילתה שבחור המקסים הזה שהיא אוהבת הוא בעצם הרמס. היא לא האמינה לו בהתחלה, אבל בסוף השתכנעה - אחרי שהוא הראה לה קצת ממה שהוא יודע לעשות. ואחרי תשעה חודשים מאז שהם התאהבו לגמרי, נולדה להם בת עם פלומת שיער שחורה ועיניים יפהפיות כמו של אימא שלה. הרמס אמר לה שהוא מצער כל כך, אבל הוא יוכל לבוא פחות. בהתחלה, הם גידלו אותה בערך ביחד - עד כמה שאל יכול להיות בסביבה ולשיר שירים לבת שלו. אך די מהר הוא לא יכול היה לבוא יותר, וג'ו נשארה לגדל את ת'יאה לבדה.
ג'ו הייתה צריכה לחזור לעבודתה בתור מורה די מהר, כי עכשיו היא הייתה צריכה לפרנס לא רק את עצמה אלא גם את הבת הקטנה והצווחנית שלה, שהייתה קשה לטיפול אבל חמוודה כל כך שהיה לה קשה לעזוב אותה בכל יום אפילו לכמה שעות. בגיל חצי שנה היא הייתה בפעוטון, וכבר ברגע שהיא זחלה, היא התחילה לעשות צרות, בתור הרמס השובבה שהיא. היא ניסתה לתפוס כל דבר בערך שהיה נוצץ ו/או מרעיש, גם אם זה היה של הגן עצמו וגם אם אלו היו צעצועים או דברים של ילדים אחרים. זה לא היה נדיר למצוא אותה לועסת למישהו את הכדור (מנסה, לפחות), או משחקת עם הרעשן של ילד כלשהו. היא פשוט לא הייתה יכולה להפסיק לנסו להשיג את הדברים של אנשי אחרים. וברגע שהיא למדה לדבר, היא כמובן רק ביקשה מאימא שלה לקנות לה את הצעצועים שהיא ראתה בגן והיו יפים. אימא של הייתה מאוד משועשעת - היא ידעה בבירור מאיפה ההתנהגות והדיבורים האלו מגיעים.
אז כן, הן חיו לבדן, היא ואימא שלה, עד שת'יאה הייתה בת חמש. עד אז היה ממש טוב - היו לה חברים בגן, למרות שהיא הייתה קצת מעצבנת כי היא ניסתה לקחת להם כל הזמן את הצעצועים ולשחק בעצמה. אבל בעיקרון, היה בסדר. אבל אז הבית נשדד. כסף, חפצים יקרים, הטלפון, כרטיסי האשראי. נן ניו מרוששות. לג'ו היה כסף בבנק, אבל פשוט לא מספיק. והיא לא ביטלה את כרטיסי האשראי בזמן - הכסף התרוקן במהירות, והעקבות נעלמו. ת'יאה לא ידעה בדיוק מה הולך, רק שאימא שלה צריכה לעבוד קשה יותר עכשיו. למרבה המזל, שסבא וסבתא שלה הציעו להם תמיכה. ככה הן עברו לגור עם ההורים של ג'ו. ג'ו מכרה את הדירה, וככה הן התקיימו. טוב, עד גיל שבע - מתי שת'יאה הייתה כבר בכיתה ב'. כנראה שהמזל שלהן עד כדי כך דפוק, כי משם ת'יאה עברה טראומה. ביום אחד בהיר, אדם נכנס לכיתה של ת'יאה ופשוט ירה במורה. הילדים צרחו וניסו לברוח, ורובם הצליחו להימלט ללא פגע בכלל, אולי כמה עם שריטות מזה שהם נפלו - אבל לאיש לא היה אכפת, כי הוא היה צריך רק אדם אחד. בסך הכל ילד. ולצערה הגדול והנוראי של ת'יאה, הוא בחר בה. הוא נעלם איתה עוד לפני שהבינו בכלל מה קורה - גרר איתו את הילדה המתייפחת והנאבקת למכונית ונסע משם.
וככה הגיעו שלושת השנים הנוראיות בחייה. שלוש שנים שבהן היא חיה בסכנת חיים, בשבי, תלויה ברצונו ולרחמיו של אדם אחר. הם כל הזמן זזו, כי החוטף שלה - שחשף את עצמו בתור אדם בשם ניל - אמר שאסור שימצאו אותם. הוא אמר שהוא מוכיח נקודה, שארה"ב היא מדינה של אנשים מושחתים, שהם לא כאלו טובים, המשטרה וכל הסוכנויות. שהוא יגרום להם לשלם. הם לא ביצעו את עבודתם כמו שצריך והם גם לא יכולים, והוא יפגע בהם במקום הכי כואב שלהם. הוא נתן לה אוכל, בגדים ותנאים היגיינים, כמה דברים להתעסק בהם - צעצוע פה ושם, אפילו דפים וצבעים. אבל הבדידות הייתה נוראית, וככה גם כל החוויה. אולי משם מגיע הצורך הנואש שלה להיות מוקפת באנשים.
כוחות: התכונה הידועה של בני הרמס לפתוח בקלות בערך כל מנעול אפשרי, וגם יכולת לבצע טלפורטציה. זה לרדיוס של מאה מטרים בערך. לכוח יש מגבלות: זה מתיש אותה להשתגר למרחק ארוך, וגם אם היא עושה את זה למרחק יחסית קצר, אחרי כמה פעמים רצופות היא כבר לא יכולה לשגר את עצמה יותר וצריכה לנוח ולמלא אנרגיות. (יש אישור, כמובן.)
נשק\ציוד: חרב יד וחצי באורך מטר בערך בלהב + ניצב קצר, שרק היא משתמשת בה ומכנה אותה בשם "נוכלת" (אני אמצא איך אומרים את זה ביוונית עתיקה!), בד"כ עם פגיון. מבחינת ציוד - יש לה נעליים כשהיא שמה אותן, לא שומעים את הצעדים שלה - מתנה מאביה. (מאושר)
הערות: אם זה בסדר, אני משתמשת כבסיס בדמות שהשתמשתי בה כבר בשרשור, ממש כאן. היא דומה לה רק בחלק מהמאפיינים.

שם + כינוי: אמילי
שם הדמות: נורי סאנריין.
גיל: 13 וחצי.
מין\מגדר, נטייה מינית: סיסג'נדרית, לא בטוחה על הנטייה המינית שלה.
הורה אלוהי: בת איריס, אלת הקשת והמסרים.
מראה: הדבר הראשון שרואים כשמסתכלים על נורי זה השיער השחור הככה שלה, שיער שחור כמו פחם, ארוך ממש עד קצה הגב שלה. יש לו מין צורה כזו שעושה אותו ארוך יותר מאחורה מאשר בצדדים ככה שהוא לא מפריע לה כשהיא נלחמת. מהשורשים של השיער יוצאים פסים בוהקים שמגיעים עד הקצה, כל פס בצבע אחר לפי צבעי הקשת. השיער הכהה והצבעים הבוהקים עומדים בניגוד לעור החיוור שלה, שהיא מוצאת כמכוער מאוד ומנסה לכסות עם איפור בולט- צלליות צבעוניות, אודם בצבעים לא רגילים כמו כחול או סגול וכמובן הרבה סומק בלחיים. אפרופו לחיים, לנורי יש פנים עגולות יחסית, טיפונת שמנמנות, וכשהיא מחייכת- באמת מחייכת, משמחה אמיתית- יש לה גומה בלחי ימין. השפתיים שלה קטנות ועגולות, ממש בובתיות, ואם אי פעם תראו אותה בלי אחד האודמים המטורפים שלה תגלו שהן גם די בהירות. העיניים שלה כחולות כמו שמיים בהירים, שמתכסות בעננים אפורים כשהיא מודאגת.
היא נמוכה מאוד, גם לגילה, ובטח שליד כל החצויים הגדולים והשריריים, ויותר גרוע מזה- יש לנורי קול צייצני שהיא שונאת, כי הוא גורם לאנשים רק לצחוק עליה יותר.
אופי: חמש שורות לפחות. מדריך לכתיבת אופי ניתן למצוא בלינקייה.
רקע: על הרקע לכלול את הרגע שבו גיליתם על זה שאתם חצויים, על המחנה שבו אתם נמצאים\לא נמצאים, הרפתקאות קודמות, וכמובן על החיים של הדמות. 10 שורות לפחות.
כוחות: יש לנורי יכולת שהיא קוראת לה אור שורף- היא יכולה לזמן מהידיים אור חזק שיכול, לפי רמת הריכוז והכוח שלה, לשרוף עצים, בניינים ואנשים. בנוסף לזה היא יכולה להעביר מסרים [להשתמש באיריסנט] בלי לשלם בעזרת תפילה.
נשק\ציוד: יש לה צמיד חברות שצומח לשוט אם היא מושכת אותו.
הערות: תשמרי לי?

שם + כינוי: עידן-סיריוס בלק 999.
שם הדמות: ג'ק קלובס (טפרים באנגלית)
גיל: 16
מין\מגדר, נטייה מינית: זכר, פאן סקסואל
הורה אלוהי: הפייסטוס
מראה: המראה של ג'ק לא יסגיר אפילו במקצת שהוא בן הפייסטוס: הוא נראה פשוט מטורף מכדי להיות בעל יכולת לבנות משהו שלא יתפוצץ תוך כמה שניות. השיער של ג'ק בלונדיני, לא בלונדיני כמו שיש למאלפוי למשל, אלא בלונדי פרוע, בעל קצוות פרועים במיוחד. מאזז ילדותו של ג'ק הוא אף פעם לא הצליח לסרק את השיער שלו, שכן הוא תמיד נפרע לכל הכיוונים בצורה משעשעת, מה שגורם לכך שלג'ק שלנו אף פעם לא יוכל להיות שום שיער שנופל על הפנים, דבר שהוא אכן מתלונן עליו רבות. הצבע של השיער של ג'ק בלונדיני (כמו שאמרתי קודם) בצורה ממש בהירה, הוא לא צהוב עמוק אלא נע יותר לכיוון הלבן, בפסים מסויימים זה אכן כך, פשוט לבן טהור. אבל כעת אנחנו נעבור מהשיער של ג'ק אל עבר פניו, ונתחיל מהעיניים, שכן העיניים הן הדבר הבולט ביותר. העיניים של ג'ק צהובות, לא ירוק או משהו, אלא אשכרה צהוב. העיניים של ג'ק כמעט תמיד משדרות טירוף, כאילו הבחור היה אח של הג'וקר בילדות והם גדלו באותה שכונה [וכן, אני יודע שהג'וקר לא נולד מטורף ככה, אבל זה בשביל הסיפור]. אם אתם באמת תצליחו לנתק את המבט שלכם מהעיניים-שחובבות-אש-יותר-מידיי של ג'ק אז אני אצטרך להתחיל לתאר את שאר הפנים שלו, וזה מה שאני אעשה עכשיו. לג'ק יש אף ארוך וצר, לא מהסוג הסול והמושלם ולא גם אף של פינוקיו, אבל כן אף ארוך במידה כמעט לא טבעית וכנראה שהוא נושם בצורה מעולה ככה. כאשר יורדים מהאף על עבר הפה מגלים מראה מעט מטריד: הפה שלו לא מפסיק לצחוק. כן, כמעט אף פעם ג'ק לא מצחקק, צוחק בקול רם או לפחות מחייך. אבל זה לא חיוכים מהסוג של אנשים נחמדים מהסוג של שמעתי-בדיחה-קורעת-בטירוף, הם מהסוג של ראיתי-אדם-נדרס-וזה-היה מצחיק-בטירוף. החיוך של ג'ק מלא שיניים צהובות, אף אחת לא חומה או לבנה, ואת האמת שזה דיי נראה כאילו מישהו לקח טוש צהוב וצבע את כל השיניים. מבנה השניים עצמן של ג'ק שונה מעט משל שאר האנשים: יש ניבים לא במקום שבו הם אמורים להיות, חסרות כמה שיניים במקומות אבל לא נראה שהן היו אמורות להיות שם מלכתלילה כי אין מקום חסר, וגם יש שיניים שעולות על שיניים אחרות כאילו השיניים של ג'ק לא החליטו להסתפר רק בשתי מערכות שיניים אלא החליטו שהן רוצות להיות שיני כריש ונהגו בהתאם, מה שגורם לחיוך של ג'ק (לעתים הנדירות שהוא רק מחייך) להראות כמו (וסביר להניח ש) החיוך המכוער בעולם. אבל כיוון שכרגיל אני לא כאן רק בשביל הפנים אני אעבור לתאר גם את שאר הגוף של ג'ק. הצוואר שלו ארוך וצר מעט, מהסוג הזה שיש לקנדיס פלין, ונראה שהוא תמיד מסוגל למתוח את הצוור למקומות גבוהים יותר, במיוחד אם זה למטרות שכוללות הסתכלות על דברים שהוא לא אמור לראות. הכתפיים של ג'ק-כמו כל שאר הגוף שלו- רזות, הן לא שריריות כמו של שחקן פוטבול ואפילו לא ברוחב הרגיל כמו של אדם נורמאלי, כי אפשר פשוט להגיד שכל הגוף של ג'ק רזה מידי, ראילו לא הייתה לו הייתה לו את הסבתא שאמרה שהוא יותר מידי רזה והוא חייב לאכול משהו, ואם הייתה לו, אז היא היי שמחה כי זו הייתה הפעם הראשונה שהסתבא באמת צדקה בזה. הידיים של ג'ק ארוכות מעעט ביחס לגופו, לא בצורה שתראה ראילו מישהו הוסיף לו עוד חמישה מטרים ליידיים רק כי היה בא לו, אלא פשוט מעט יותר ארוכות מבדרך כלל. הציפרוניים של ג'ק הן הדבר המעצבן, כי נראה שהוא גוזר אותן כל חצי שנה, וכשהוא עושה את זה הוא אולי גוזר טיפה מהן ומשייף אותן כאילו הוא רוצה ציפורניי נמר, ועובד קשה כדי להשיג חצי מהן. ציפורניי הרגל שלו לא נראים יותר טוב, וכנראה שגם הן יפריעו לא לנעול כל נעל רגילה. מי שקרא את השורה האחרונה אולי ימצא פה טעות טיפה מעצבנת: במקום לכתוב ציפורניי רגליים כתבתי ציפורניי רגל, אבל זו לא טעות, פשוט לג'ק שלנו יש רגל תותבת. אני לא אתחיל להרחיב על איך הולך וכאלה אלא פשוט אגיד שהיה איזה פיצוץ כשהוא היה בן 10 ומאז הוא קיבל רגל תותבת. ג'ק שלנו הוא בחור דוקא דיי גובה: מטר תשעים, ויש לו עור שחום במקצת. הוא לא אוהב ללבוש במיוחד בגדים רגילים, אלא בגדים שנראים כאילו תפרו את כולם ביחד. אבל לכל הבגדים של ג'ק קלובס יש מכנה אחד משותף לכולם: על כולם יש באמצע תמונה של סמיילי עם איקסים במקום עיניים.
זהו, זה כל המראה של ג'ק קלובס שלנו, בחור שנראה כאילו הוא מטורף לחלוטין, וכתקראו את האופי, תיווכחו לדעת שזה באמת ככה
אופי: ג'ק הוא לא מסוג האנשים הנחמדים בצורה כלשהי, הוא גם לא מהאנשים שמחליטים לקחת את הכסף מאנשים קטנים מהם רק כי הם יכולים, למעשה ג'ק לא משתייך לאף אחת מהקבוצות האלה והוא גם לא רוצה, ג'ק הוא פשוט... מטורף. כן, שמעתם נכון, מטורף. לא שפוי. צוחק ברגעים מותחים ועוד. ג'ק הוא לא מהסוג המטורף שחושבים שהם תוכי, או שהיקום הוא בעצם בובה, כי ג'ק רואה את היקום כאילו הוא מתיחה אחת גדולה, והוא (ג'ק) צריך להיות שורת המחץ. ג'ק שלנו כמעט תתמיד צוחק ממשהו, בגלל שכמעט כל הדברים מצחיקים אותו במידה זוהי או אחרת. הוא מבין שיש דברים שאחרים לא יבינו שהם קורעים כל כך ואם זה יקרה הוא ינסה לעצור את עצמו בצורה כלשהי אף על פי שמחינתו זה מצחיק מאוד. לדוגמה, אם איזה סבא ימות הוא ידע שזה לא עצוב כי עכשיו אף אחד לא יצטרך לשמוע יותר סיפורים על כל המלחמות שבהן הוא היה, אבל הוא יבין שרוב האאנשים לא רואים את זה ככה ופשוט יתחבא באותו בזמן ההלוויה וינסה לצחחוק על זה כמה שיותר בשקט ולא להפריע לאף אחד. בקשר לדיבור עם אנשים אחרים ג'ק תמיד יתחס לזה כאילו הדברים שהם אומרים אלה דברים קורעים, אפילו דברים מעט משעממים כמו התחביבים שלהם. למעשה, אחד הדברים היחידים שגומרים לג'ק לשתוק הם ביקורות על התחביב שלו לפוצץ דברים, כי זו נקודה רגישה בשביל ג'ק, כי אם אתה תחפור אפילו יותר עמוק (ותתעלם מהנסיונות שלו להעביר נושא) בפיצוצים אתה תגלה שג'ק הופך ליותר ויותר שקט וליותר ויותר כועס. אבל נקודת העל חזור שלו היא אותו פיצוץ כשג'ק היה בן 10, כי ג'ק שלננו פשוט לא מוכן בשום פנים ואופן לדבר על אותו פיצוץ, אם אתה תתחיל להעביר ביקורת או אפילו להתבדח על זה אתה תמצא את עצמך מהר מאוד מנסה להתחמק מאגרופיו, ואנשים אחרים צריכים לעצור את ג'ק לנסות להרוג אותך כמה שיתר מהר. בנקודה הזאתי ג'ק יחזור לחדר שלו ונכראה יתעסק בתחביב היחיד שלו-בניית כדורים מפוצצים ודברים דומים-במשך כמה שעות עד שהוא יחזור חזרה, מטורף כתמיד ולא נראה שהוא זוכר דבר ממה שאמרת. יש כאלה שזוכרים שפעם ג'ק היה נער דווקא דיי מפונם לפני הפיצוץ הזה, אבל מאז ג'ק מכחיש כל דבר שקשור לזה, כי זהו ג'ק שלנו, מטורף באופן תמידי ולעולם
רקע: ג'ק לא נולד למשפחה עשירה במיוחד, או למשפחה ענייה. למעשה אפשר להגיד שהמשפחה שלו הייתה מעל הממצוע, אבל זה הכל בגלל אחד מהאבות שלהם שהיה אציל פעם. למעשה ג'ק נולד למשפחה מורחבת שגרה כולה במקום אחד-טירה. כן, נראה שלג'ק היו חיים של אדם דיי עשיר, הוא נולד בטירה ששוכללה לעידן המודרני והיה נראה שבתור ילד היה לו הכל: טלוויזיה גדולה, הרבה אוכל ולמשעה הם היו מספיק עשירים עד כדיי כך שהם יכלו לבנות לעצמם אולם באולינג משלהם. אבל לג'ק לא היה אכפת מכל אלה, בתור ילד הוא אהב לצאת החוצה ולרוץ תחת השמש, או להסתכל בלילות במדורה דולקת באח, כי נראה שלג'ק היה חיבה שלהי לאש ולמה שהיא מסוגלת לעשות. נראה שעוד בכיתה ג' הוא התעמק בחדרו, עושה ניסויים באש מפוצצת ולא מרשה לאף אחד אחר להיכנס. לא נראה שלמישהו היה אכפת מהדברים האלה בגלל שחוץ מזה היה ג'ק נער למופת: ציונים טובים, הוא היה משתתף לעיתם קרובות מעט בשיערוים, ונראה שלא יכל להיות טוב יותר מבחינתם של אנשים לגבי ג'ק. אבל בכיתה ה' הכל השתנה. כמה ימים לפני יום הולדתו האחת עשרה (שלושה ימים, ליתר דיוק) נשמע "בום" קטן מחדרו של ג'ק, כל המשפחה שלו רצה מיד אל החדר שלו, מופחדת ולא יודעת מה קורה, מה שהם גילו לא מצא חן בעינהם: הם ראו את החדר של ג'ק מפיח וחסר רהיטים מלבד כמה שלוחנות מתכת, מאחורי האחד נשמע צחוק. כאשר המשפחה הזיזה את השולחן הם גילו את ג'ק, מופייח כולו כחלק מרגלו הימנית חסרה וחלק משיניו שבורות, וצוחק. צוחק בצחוק מטורף שהם אף פעם לא ראו אותו צוחק. מאז זה לא השתפר. הציונים שלו ירדו, הוא התחיל להתפרע בכל מקום ונראה שהשכל שהיה לו התפוצץ היחד עם הרגל שלו, וכל המשפחה, מקטן ועד גדול, לא ידעו מה לעשות, במיוחד אמו היחידה שהתגעה מדאגה על בנה היחיד. בסופו של דבר הייתה זאת היא שלא יכלה לסבול אותו יותר, ושלחה אותו לעבר פנימייה צבאית. גם בפנימייה הצבאית לא היה לג'ק קל במיוחד: אף אחד שם לא נראה כמי שמבין הומור, והתלמידים היו אכזריים ואפילו הכריחו אותו לעשות תספורת כסך. בסופו של דבר הוא החיים שלו לבשו תבנית שונה ויפה יותר, ובעיקר מצחיקה יותר: הוא התיידד עם שתיי נערות בשם רוי וקלייר, וכמעט מת בידי מה שנראה כבריון המפנימייה שהפך לעוג. בסופו של דבר הם ברחו משם והצליחו להגיע למחנה חצויים בעזרתו של אדם-תיש משהשכבה מעליהם. אבל נראה שלג'ק כל ההפתקה שהם עברו הייתה קורעת, במיוחד בגלל שהוא גילה שהוא, ג'ק המפוצץ (עם כפל משמעויות) הוא בנו של אל הבנייה הפייסטוס (מה גם שהוא לא הבין מה זה השם הזה, אבל הוא לא התווכח). ועכשיו ג'ק שמח יותר מתמיד, כי הוא נמצא במחנה של אנשים נהדרים ומצחיקים, וחוץ מזה, תמיד אפשר לפוצץ משהו ולברוח אם הוא רוצה, כי הוא יודע שהחיים הם פשוט בדיחה אחת גדולה, וג'ק הוא אחד מהאנשים שלקחו על עצמם את תפקיד שורת המחץ.
כוחות: מומחיות בכל מה שקשור לדברים מתפוצצים
נשק\ציוד: זוג מגלים ששונים בצורתם שהוא אוהב מאוד להשתתמש בהם
הערות: נשאר לי רק שיאשרו לי את הכוחות

שם + כינוי: אוניקס, דרדר717
שם הדמות: רוזלין "רוי" סאמרל
גיל: הממ.. 14
מין\מגדר, נטייה מינית: נקבה. טומבוי, אבל נקבה.
הורה אלוהי: הבת של הקטה...
מראה: רוי שונאת את השם שלה. הוא מלוקק וגורם לה להשמע כמו ״לידי״ אמיתית, ואולי בגלל זה היא נראת בדיוק ההפך. לצערה הרב היא בלונדינית, לכן היא צבעה פסים משיערה בתכלת, ירוק בהיר וכתום שלא נראה טבעי כל כך. רק כדי להדגיש עד כמה מרדנית היא יש לה פוני צד, גזור בצורה לא שווה. השיער שלה חלק, מגיע קצת אחרי כתפיה, ובדרך כלל אסוף לקוקו גבוה מבולגן, שהפוני תמיד יוצא ממנו. יש לה עיניים ירוקות-כחולות-צהובות בהירות, מוקפות בריסים עבים, חומים ובהירים. היא תמיד מייחלת שהיא תקום בבוקר, ויהיו לה עיניים חומות נורמאליות. האף שלה קטן וסולד, והיא תמיד הולכת עם בגדים בצבע כחול, ירוק או שחור, מה שמבליט את עיניה הנחושות תמידית. היא אף פעם לא הולכת עם משהו לא-קרוע, ואם צריך היא תקרע אותו בכוונה, רק שלא יסתכלו עליה ויחשבו - ״הא, יש לה הרבה כסף, היא עשירה.״
האמא החורגת שלה נחושה להפוך אותה לליידי, לכן תמיד שולחת לה חצאיות ושמלות בצבעי וורוד, מה שגורם לרוי להיות נחושה עוד יותר עם פרץ המרדנות שלה, וללבוש רק מכנסיים וחולצות זרוקות. היא בחיים לא תשים איפור, גם אם ישלמו לה בשביל זה. הגובה שלה הוא כמעט מטר שישים, גבוהה יחסית לגילה, אבל רזה מאוד בעקבות הרבה ספורט שיפורט מהמשך. היא תמיד הולכת עם נעלי אולסטאר משופשפות בצבע שחור, ויש לה פירסינג באוזן שמאל. העיניים שלה מוקפות ריסים דקים וחומים בהירים, הדבר היחיד שהוא לא בלונדיני אצלה. יש לה שפתיים דקות וורדרדות, שאלמלא היא הייתה כל כך סולדת מאיפור הן בוודאי היו נצבעות בצבע שחור. היא הייתה צובעת את כל השיער לשחור אילולי הצבע היה נראה טוב עליה (היא ניסתה פעם אחת, וזה יצא שחור - כחול - סגול מכוער כל כך שהיא העדיפה להשאר רק עם פסים), בגלל שנסתה פעם, קצוות שיערותיה עדיין בצבעי שחור - כחול - סגול. היא בחיים לא תגדל או תצבע את ציפורניה, והיא תמיד הולכת עם כפפות שלא מכסות את האצבעות. המראה הכללי היה יכול להחשב כגותי או פאנקיסטי, אבל היא עצמה מסרבת לשייך את עצמה לקבוצה כלשהי שיש לה סוג לבוש מסויים. חוץ מזה, היא שזופה, ויש לה כמות לא מוגבלת של נמשים על אפה. תווי פניה עדינים, והיא לא סובלת אותם על כך. בגלל זה התחיל כל הקטע של צביעת השיער, כדי לא להראות עדינה וילדה-טובה-ירושלים. היא בדרך כלל תלך עם סוודר, כדי שהברדס יחסה את ראשה, אבל אם חם, היא פשוט תלך עם גופיה וכתפיות עבות. היא בחיים לא תלך עם משהו צמוד מישי או חסר שרוולים, ויש לה חולצה אחת שהיא הכינה ומחבבת במיוחד, אם כי בחיים לא תלך איתה - חולצה בצבע ירוק, שעליו כיתוב "תבינו מה יש לכם באוכל!". רוב החולצות שלה, בין אם הם קרועות או מקושקשות, רוי כותבת עליהן בצד, במקום שיראו רק אם יסתכלו מקרוב, כיתוב של המשפט הזה. זה סימן ההכר שלה.
אופי: כמו שכבר תיארתי, היא פאייטרית לא קטנה. היא בעיקר זועמת על ההורים שלה, ועל כך שלא גילו לה שאבא שלה התחתן שוב שנה אחרי שנולדה עם האמא החורגת שלה. יש לה פתיל קצר, והיא בדרך כלל מסתובבת בפרצוף משועמם או כעוס. אבל כל זה פשוט מסכה שהיא לובשת, כדי שלא תצטרך להיות "גרלי" יותר מידי. מבפנים היא ילדה שמחה שפשוט רוצה לעשות הכל בדרך שלה, ולא להיות מושפעת מאחרים. היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, או שמכריחים אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה. היא קצת טומבוי, אוהבת כדורגל וכדורסל. היא ספורטיבית מאוד, וזאת אחת הסיבות שאבא שלה שלח אותה לפנימיה צבאית. היא אצנית מטבעה, וקשה לה לשבת בשקט הרבה זמן. יש לה תחביב שהיא שומרת בלב, וזהו - קסמים. טריקים קטנים שהיא ממציאה בשקט וכותבת אותם במחברת שלה. היא רגישה מאוד לפרטיות שלה. אם תנסו, בבדאי תרתעו מהתקפנות שרוי שומרת את המידע האישי שלה לעצמה. היא חולקת את קסמיה הקטנים רק עם אנשים שהיא סומכת עליהם, או שלא שופטים אותה לפי המראה שלה. אם אי פעם תזכו לראות אותה, המחזה דיי מגניב - נערה עם פירסינג ושיער צבוע עושה לכם קסמים שאין לכם מושג איך היא עושה אותם. היא מקווה בעתיד להתפרנס מזה, גם אם תהיה ענייה. מבעד למסכה שהכינה לעצמה, רוי קשוחה. אם תפגשו אותה ברחוב, לא תפנו אליה בחיוך. אמן הסתם גם לא תפנו אליה, כי היא כל כך מסוגרת בעצמה, שהמסכה שעליה אמיתית כמעט לגמרי. היא לא בריון - מם הסתם לא תציק לאנשים סתם, אבל אם תתחילו איתה קרב, תופתעו באיזו מהירות תהיו על הרצפה. רוי פמיניסטית גדולה, ואם אי פעם מישהו ינסה להתחיל איתה, היא תקטול אותו במבט. היא לא רוצה להיות כמו האמא החורגת שלה, ללכת למסיבות ולהתחנף. היא אומרת את האמת ישר בפרצוף, ואם מישהו מוצא חן בעיניה, היא כנראה תתעלם ממנו עד שרגשותיה יעברו. אבל אם מכירים אותה לעמוק, היא נחמדה ואוהבת לעזור, וגם ביישנית מאוד.
רקע: אבא של רוי הוא קוסם. אחד הטובים, אם אפשר לומר. הוא גר בלונדון, והוא היה עני. לא הרבה הולכים לראות הופעות של קוסמים, אם זה לא לימי הולדת. הקטה והוא התאהבו אחרי שעבדו יחד כקוסם ועוזרת, ורוי נולדה. במופע האחרון הקטה נעלמה, ולא מצאו אותה. האב הטרי ושבור הלב נתקל בגברת נחמדה, והשניים התאהבו. הם התחתנו סמוך ליום הולדת שנה של רוי. (באותו זמן הם גילו שרוי אלרגית לחלב, כמו אימה החורגת, ולכן אם אנשים יתהו על הדמיון בין השתיים, זה תירוץ דיי טוב) הם הסכימו בינהם שלא יגלו שהקטה (שלא ידעו שהיא אלה) היא האמא של רוי, אלא יגלו לה בגיל מאוחר יותר. האמא החורגת של רוי התגלתה מהמעמד הגבוה באנגליה, ומצבם הכספי של רוי ואביה השתפר. מגיל קטן רוי חונכה לנימוסים, אך מאסה בהם בכל רגע. אביה של רוי חימד אותה טריקים, ובאיזה שהוא שלב, בסביבות גיל עשר, העניק לה מחברת צהובה, שבה תכתוב את הקסמים שלה. רוי שמחה והתעמקה בכתיבה במשך הרבה זמן. היא גילתה שאם היא מתאמצת מספיק, הקלף פשוט הופך להיות הקלף שרצתה. היא גילתה שביכולתה להעלים חפצים קטנים, והפתיעה את אביה הגאה בקסמיה. אמה, לעומת זאת, לא ראתה בעין יפה את ה'שטויות' שרוי עושה. בגיל אחת עשרה המשפחה התפרקה. רוי, שגם ככה התחילה להראות סימני מרדנות, גילתה שאמה היא אמה החורגת, ואז היא פשוט עשתה מה שבראש שלה. חוץ מזה, למשפחה היה מפעל בשר שממש לא מוצא חן בעינייה, אחרי שחקרה באינטרנט והזדעזעה. היא החליטה שלא תיגע בבשר בחיים, למרות שהמפעל הוא רוב הכסף שבמשפחה. עד גיל שלוש עשרה, אף אחד לא ידע מה לעשות איתה. בלית בררה אביה שלך אותה לפנימיה צבאית, ורוי שמחה להיות הרחק מהבית. באותה תקופה אחיה הקטן נולד, ורוי לא יכלה לסבול את העובדה שהוא שייך למשפחה שלהם יותר ממנה. היא הרגישה נבגדת, והפנימיה היה מקום מקלט שבו לא יכלה לחשוב על ביתה. היא פגשה שם את קלייר, והשתיים נהפכו חברות. לאחר זמן קצר פגשה גם את ג'ק הם התיידדו, באיזה שהוא אופן, אם כי רוי בהתחלה נרתעה מג'ק. כשהשלושה נצחו עוג או משהו כזה, רוי התרגלה לחבורה הקטנה שלהם. השלושה הגיעו למחנה בעזרתו של דייב, סאטיר שהיה בשכבה הבוגרת. הקטה הכירה בה במדורה, ובאוצו רגע, רוי הבינה איך היא מסוגלת לעשות את הטריקים שהיא עושה.
כוחות: היא שולטת בעירפול. לא ממש שליטה גדולה, קצת להחביא דברים או לעשות טריקים קטנים.
נשק\ציוד: סכין קטנה שאפשר להחביא בשרוול.
הערות: סיימתי.

שם + כינוי: שקד, פרזיבל
שם הדמות: שרלוט ג'נשוויל
גיל: 11
מין\מגדר, נטייה מינית:
הורה אלוהי: זאוס
מראה: לשרלוט יש שיער חלק בצבע חום אגוז. יש לה קרה באורך כזה ושלא כמו בתמונה, הפוני שלה יותר ארוך והיא מזיזה אותו הרבה למאחורי האוזן, תנועה מאוד מקובלת אצלה. זו תנועה שהיא גם עושה כשהיא לחוצה בלי לשים לב. בכלל, אפשר לדעת באיזה מצב בהסתכלות על הפוני. אם הוא משוך לאחור- הכול בסדר. אם היא מושכת אותו שוב ושוב כול הזמן היא לחוצה. כשהיא כועסת פניה אדומים והפוני מסתיר חלק מפניה והיא לא טורחת להזיז אותו. פנים צרות יחסית, עור לא בהיר ולא כהה, משהו באמצע. מעט נמשים. יש לה שניים שהן לא בדיוק לבנות והן לא בדיוק ישרות. לא היה לה גשר והשיניים שלה עקומות באופן טבעי, וכמו שאתם יודעים - לרוב האנשים אין שניים לבנות לגמרי. לשרלוט הכי לא אכפת מהמראה שלה. כן אכפת לה מה חושבים עליה- אבל היא מוכנה שיחשבו שהיא נראת כמו ילדה שגרה בזבל אבל היא לא מוכנה שיתייחסו אליה פחות טוב בגלל זה. היא מחייכת חיוך ענק ומעט מוזר אבל היא אוהבת לצחוק עליו. כששרלוט הייתה ילדה היא אהבה לרכב על אופניים, ולמדה לרכוב בגיל ארבע. כשהיא למדה לרכב היא נפלה והרבה, לכן יש לה המון צלקות על הברכיים. היא מאוד אוהבת את הצלקות, כשהיא מסתכלת עליהן היא חושבת על אביה (לא זאוס, טום) ואימה. עד כיתה ד' היא הייתה נמוכה יחסית, אבל היא גבהה באופן פתאומי ועלתה בבערך 20 סנטימטר. כרגע היא בערך בגובה מטר ארבעים וחמש, אך היא עדיין גובהת במהרה. אבל תזהרו, שרלוט שונאת שמישהו אומר לה 'כמה גדלת!', זה גורם לה להרגיש מאוד מאוד זקנה. היא תעשה לכם פרצוף מאיים ותמלמל משהו לא ברור.
אופי: שרלוט מתכוונת כמעט תמיד לדברים טובים, רק שאלה משתבשים לה בדרך זו או אחרת. קרה לה שהיא התנדבה לסחוב את הביצים והיא הפילה אותן, לא בכוונה. שרלוט מנסה להראות בסדר אחרי זה אבל היא מאוד עצובה ופגועה. גם יש לה לא מעט ביקורת עצמית, לאחר שהיא עצובה היא כועסת על עצמה שהיא מואכזבת משום דבר כביכול, אף אחד לא אעליב אותה אבל היא עדיין פגועה. היא מדברת אל עצמה, 'מה, הביצים פגעו בי?'. היא מנהלת דיאלוג שלם בינה לבין עצמה, וכשמישהו ישאל אותה 'מה קורה?' או 'הכול בסדר?' היא תגיד לו 'לא קרה כלום. הכול בסדר' בנימה סתמית. היא גם נפגעת בקלות, מאוד בקלות. אבל כמו שכתבתי, היא תמיד מסתירה את זה. יש דבר אחד שהיא לא תתעלם ממנו. כשמזכירים את אמא שלה היא לא תעבור על זה בשקט. היא נאמנה לה יותר מכול דבר אחר בעולם. מצד שני, יש רגעים שהיא מאוד שמחה. בזמן שיש שיר גרוע שהיא שונאת היא עושה תנועות מצחיקות ומעדיפה להשתעשע מאשר לקטר. היא כועסת מאוד על כול אבא שמזניח את ילדיו. היא כועסת על טום, שהתנהג אליה כמו אל זבל בזמן הגירושין, היא כועסת על זאוס, שיש לו ילדים ברחבי העולם שפוגשים אותו מספר פעמים מועט מאוד וגם על שאר האלים. בכלל, היא חושבת שכול הקטע של חצויים הוא דבר מגעיל, לכן האלות היחידות שהיא באמת מעריכה הן ארטמיס והרה. שרלוט לא משכנעת במיוחד, אבל כשיש לרעיון טוב כולם יודעים שהוא רעיון טוב, אבל הסיכוי שיהיה לה רעיון טוב הוא רעיון אחד לאלף, או בקיצור, זה קורה מעט מאוד פעמים. היא גם מאוד עקשנית. היא תתעקש ליד מי היא יושבת בנסיעה והיא תתעקש באמצע קרב על מי היא מתקיפה. גם שהיא יודעת שהיא לא צודקת, היא תתעקש ותתעקש, עד שהיא תנצח.
רקע: שרלוט היא ילדה מאוד... מורכבת. כשאמא שלה, הולי ג'נשוויל, פגשה את זאוס היא הייתה נשואה לאדם בשם טום פטרסון. לאחר מריבה בינהם הולי גרה שבוע אצל הוריה ופגשה את זאוס. לאחר השבוע הזה היא חזרה אל טום, מריבות בינהם היו שכיחות. כשהולי נכנסה להריון טום היה משוכנע שהוא האבא אבל כמובן שהולי לא אמרה את האמת. לאט לאט היא גם שיכנעה את עצמה בכך. כבר מהגנון לשרלוט היו שני חברים, בנים, ואף לא חברה אחת. שני הבנים האלה היו החברים הטובים שלה עד בית הספר היסודי. בזמן שרוב הבנות בגן קנו תיק סינדרלה שרלוט העדיפה תיק של ספיידרמן. אבל בבית הספר היסודי הכול השתנה. ג'ון ורוברט, כך קראו לשני חבריה הותיקים, 'נטשו' אותה לטובת משחקי כדור ושקד נשארה ילדה בודדה ופגועה מאוד. כשאמא שלה ראתה כמה שרלוט בודדה היא קנתה לה פט שופים (זה), דבר שהיה מאוד מקובל בבית הספר. שרלוט השיגה חברות חדשות אך היא עד עכשיו פגועה בגלל ג'ון ורוברט. כמובן ששרלוט הייתה בטוחה שאבא שלה הוא טום. כששרלוט הייתה בתחילת כיתה ג' הולי החליטה לגלות לטום ששרלוט לא ביתו. הזוגיות שלהם פרחה והולי הייתה בטוחה שיסלח לה. אבל הוא לא סלח. הריבים שלהם הפכו יותר ויותר קשים עד שטום והולי התגרשו. מה גם שבאותה תקופה טום כעס עליה כאשר קראה לו 'אבא' והתייחס אליה כמו אל זבל. לאחר הגירושין שרלוט ואימה עברו לניו יורק וחיו חיים חדשים. בגיל 9 סאטיר בא לקחת אותה ואמא של שרלוט הסכימה, וכמתנת פרידה הביאה לה פיגיון קצר וכסוף. שרלוט לא הסכימה לצאת בגלל שיחסיה עם אמא שלה היו מאוד קרובים והיא לא רצתה להיפרד ממנה, אך לאחר שאימה ביקשה ממנה היא לא יכלה לסרב. מפלצת רדפה אחרי הסאטיר ושרלוט אך בסוף הם הגיעו למחנה בשלום. שרלוט מאוד מהירה ולכן היא טובה בריצה ולחימה עם חרבות ופיגיונים. כששרלוט שומעת שמגייסים חצויים למסע הזה היא מיד מתנדבת בעיקר כי היא רוצה לזכות בכבוד של ארטמיס ולהצטרף לציידות, היא מעריצה אותן מאוד בגלל שהיא מגדירה צייד כדבר קשוח והיא גם רוצה להיות כזאת, קשוחה.
כוחות: הכוחות שיש לכול בן זאוס\יופיטר... תעופה, זימון ברקים וכדומה
נשק\ציוד: פיגיון קצר וכסוף אשר קיבלה מאימה. היא מאוד קשורה אליו.
הערות: בעריכה

אני שמחה מאוד על ההשתתפות הנהדרת, ובזאת אני אזכיר כי הדד-ליין להרשמה הוא ה-20 לאוגוסט.
בנוסף, כיוון שאין הגבלה על כמות הנרשמים, אין צורך בשמירות.
מקווה לראות את כולם במשחק :)